ללכת אחורה
שלח לחברהנה אני צועדת אחורה. חזרתי! אחרי שכבר החלטתי שאני ממשיכה הלאה. מה קרה פתאום? הצעידה מהוססת? החלום אינו ברור? אז זהו שלא.
מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה
שלום לכולם. חזרתי. כן כן, שוב אני- מי שהתגעגע מוזמן, מי שלא גם מוזמן. אצלנו הכל פתוח- דלתות, חלונות ומילים. המון מילים – אחד הדברים שאני טובה בהם. דבר נוסף שאני טובה בו, כפי שציינו זאת בפניי חברות ביום ההולדת האחרון שלי – הוא ההליכה קדימה. תמיד בעשייה, תמיד במוכוונת, תמיד עם אופק נוסף, עם עוד פיסגה שיש להגשים.
המדהים הוא שבעוד אני חוויתי פסגות אלו, ושאיפות אלו כחוסר מיקוד, כגורם היוצר תסכול ותחושת חוסר מימוש עצמי (שונאת את ההגדרה הזו), ראו בי אחרים כמישהי שלא מפסיקה להפתיע, שלא מפסיקה לחלום, שתמיד, תמיד הולכת קדימה.
אבל, הי...הנה אני צועדת אחורה. חזרתי! אחרי שכבר החלטתי שאני ממשיכה הלאה. מה קרה פתאום? הצעידה מהוססת? החלום אינו ברור? אז זהו שלא.
חלק מהיופי בצעידות, בין אם למרחקים קצרים או ארוכים, הוא היכולת לעצור לשנייה את הצעידה ולהתבונן. תתפלאו אבל גם בנוף המוכר ביותר מתגלים דברים חדשים. עונות מתחלפות, הטבע משנה צבעיו- וגם אנחנו חווים כל פעם את אותו הנוף בצורה קצת אחרת. אם רק ניתן לעצמנו.
אם רק נעצור לשנייה וננסה להנות מחדש מהמוכר, להנות בשנית ואולי אף באופן אחר.
לפני עשר שנים עברתי לגור בחיפה, עוד טרם הילדים וטרם הנישואים. היופי החיפאי ניבט כמעט מכל עבר בחורש טבעי המקיף אותך מכל עבר. הדרך ממקום עבודתי הביתה עברה בתוך יער- ממש כך. נפעמתי. כמי שהגיע מעיר במרכז הארץ נפעמתי מכך שאני נוסעת בתוך יער טבעי ולא פארק מלאכותי. במהלך הנסיעות הראשונות הבטחתי לעצמי להתלהב מחדש בכל יום מהמראה הזה, לא לשכוח את הנפעמות הראשונית, לא לתת לזה להפוך לשגרה.
אוי כמה שזה קשה.
ושוב...רק אם נאפשר לעצמנו.
רק אם נזכר שאפשרנו לעצמנו.
אז אפשרתי לעצמי חופשה מרצון מהטור הזה. ודווקא באותה חופשה כשחשבתי שכבר אין לי מה לשתף, שאין לי איך ומה לכתוב קרו כל כך הרבה דברים, נופים חדשים ומוכרים (עליהם אכתוב בפירוט בטורים הבאים)–
הבן שלי החליט שהוא עצמאי מספיק לחזור מבית הספר לבד וביקש מההסעה להוריד אותו שלא ליד הבית (את שאר הדרך הוא כבר יצעד לבד), הבן הקטן נפל מדרגה אחת נפילה שהספיקה לו לאבד את ההכרה כשהוא על ידיי, אני הספקתי להיות עצמאית מספיק כדי לעמוד מול משפחתי היקרה ולהגיד לה שאני לא רוצה אותה ביומולדתי אני רוצה ערב בנות – לבד ! מסיבת רווקות מחודשת, בעלי המקסים היה בוגר מספיק להבין זאת, ועוד ועוד...
בתוך כל ההתרחשויות החדשות והמבעבעות כמו בכל תא משפחתי, חיפשתי את היער המוכר שלי לסוע בו בדרך הביתה. חיפשתי את הכתיבה, את השיתוף את הצעידה דרך המילים אל הנפש. שלי. שלכם.
יש משהו בכתיבה שגורמת לי כל פעם לגלות עלים חדשים ביער הנפשי שלי. אני מצמיחה אותם ומשירה אותם לפי הצורך. יש משהו מרגש בלגלות דרך התגובות שלכם יערות כל כך דומים ועם זאת שונים.
הפסקתי את הצעידה שלי קדימה לרגע, כדי לגלות עד כמה המוכר ככל שהתיש יוצר געגוע בריחוק, עד כמה אני רוצה לצעוד אחורה ושאותו אחורה למעשה משתנה כל הזמן ומתקדם. למעשה אי אפשר לחזור אחורה בכתיבה, היא כל הזמן מתפתחת, כל הזמן משתנה, מתארת את החיים עצמם שאינם יודעים מנוחה.
כפי שאמרתי, חלק מהיופי בצעידות, בין אם למרחקים קצרים או ארוכים, הוא היכולת לעצור לשנייה את הצעידה ולהתבונן. אז עצרתי, נחתי, אפשרתי לעצמי ונרגעתי.
תתפלאו אבל גם בנוף המוכר ביותר מתגלים דברים חדשים.
אתם מזמנים לגלות אותם איתי.
