ללמוד לשחרר
שלח לחברמשחר ילדותו אמרו לי אנשים כי נבו הוא ילד מיוחד. עד כדי כך הטביעו בי תחושה זו כי לא נזקקתי לעוד הוכחות על מנת להחזיק בו ולהחזיק קרוב קרוב כדי שלא יפול, לא ימעד, לא יקרה חלילה וחס משהו לילד המיוחד הזה.
מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה
משחר ילדותו אמרו לי אנשים כי נבו הוא ילד מיוחד. עד כדי כך הטביעו בי תחושה זו כי לא נזקקתי לעוד הוכחות על מנת להחזיק בו ולהחזיק קרוב קרוב כדי שלא יפול, לא ימעד, לא יקרה חלילה וחס משהו לילד המיוחד הזה.
ולא שלא ראיתי זאת, ידעתי בעצמי כי הוא מיוחד, קראתם אותי כבר כותבת זאת מספר פעמים, הייחודיות הזו גורמת לי להיות רגישה אליו יותר משאני רגישה לשניים האחרים שלי, שהם באמת וילדה-חייס.
לגביהם אני בטוחה כי העולם פרוס, מוכן, כי יאכלו אותו בלי מלח ובלי חשש.
אצל נבו החשש קיים- חשש שלי, לא שלו. הוא רגיש, הוא מיוחד, הוא אירופאי כבר אמרו לי פעם, ממש לא ישראלי, עוד לא התלכלך וספק אם יתלכלך אי פעם. תשמרי עליו שלא יאבד מהייחודיות הזו.
אז אני שומרת בקנאות אמהית הנמצאת בויכוח תמידי עם הרציונליות שבי (המנוגדת לכל כלל אמהי באשר הוא) הטוענת כי "הילד בסדר, כי הוא לוחם אמיתי וכי אני לא נותנת לו מספיק קרדיט להתמודד באמת עם העולם שבחוץ". שומעת קולות, פנימיים וחיצוניים, האומרים לי כי אם אמשיך כך אני רק מקלקלת אותו. ואני יודעת! יודעת כי אני מגוננת מדי.
חייבת ללמוד לשחרר- לא בשבילי כי אם בשבילו. לתת לו להתמודד, להבין באמת כי הוא מיוחד אך באותה נשימה להבין ולדעת כי מתוקף הייחודיות הזו הוא ישרוד ויצלח כל משוכה באשר היא.
איך עושים את זה?
איך לקוחים ילד באמת רגיש, אישית וחברתית, ילד בוגר, ילד שלעיתים הוא לא כל כך ילד ומשחררים אותו לעולם המאיים? איך נותנים לראש הבוגר לנצח את הלב האמהי?
אני יודעת כי באיזה שהוא מקום אני שמה לו מכשול.
אומרים לי כי בזכות הראש שלו הוא יגיע רחוק, הוא חכם, הוא נבון.
אני אומרת לכם כי זה לא מספיק- הצלחה אינה נמדדת רק בשכל (הביטו בעולם סביבנו ותבינו לבד על מה אני מדברת), צריך נחישות, אמביציה, צריך אש בעיניים ורצון לטרוף....
כל עוד אחזיק אותו תחת מטרייתי, שמלתי וכל אביזר אמהי אחר הוא לא ישיג את האש הזו. אני יודעת.
יש כאלו שנולדים איתה – נרי! הילד פייטר מגיל אפס. אינו צריך עזרה, רוצה להתמודד לבד עם הכל. לטוב ולרע- אינו מוותר. ואני מתירה לו.
מדוע איני מתירה זאת לנבו? מדוע איני מלמדת אותו זאת?
ושוב...איך משחררים?
שיפגע, שיכאב, שיבכה- רק כך הוא ילמד. אך אין לי כוחות לתת לו לעבור את זה.
אומרים שזה ככה עם בכורים, שיש לנו האמהות רגישות אחרת כלפיהם. אינני יודעת, כך זה עם הבכור שלי. אך לאט לאט אני מנסה לשחרר, להקשיב לכל אותם אנשי חינוך שליוו אותו מגיל 3 ואמרו לי- "תשחררי כבר, יש לו כוחות שאת לא מודעת אליהם", או במילים אחרות "את יודעת שאת הבעיה שלו, לא הוא".
אז כן אני יודעת. השבוע אפילו נכחתי בכך פעמיים.
יום חמישי עם סיום הלימודים אספה המטפלת את שלושת ילדיי. בילתה איתם שעתיים וחצי. שעתיים של הנאה שניכרו בבלאגן הביתי שהותירו אחריהם כל החייכנים שפתחו לי את דלת הבית. חמש דקות מרגע הכנסי עלה המסך והצגת הפרמיירה התחילה.
"איי!!!!!! אייייהההה!!!!!
נבו צורח מתפתל על הכורסא.
- מה קרה? אני שואלת ורוכנת לעברו.
- הרגל , הוא בוכה וחופן את רגלו בידו ואת פניו בין ברכיו (תנוחת העובר המסכן).
- ממתי כואב לך? אני שואלת
- מהקרב בתעלה הוא עונה (לא באמת).
- מאתמול.....
מבט זריז לעבר המטפלת מגלה לי שההצגה, התסריט, המלל, הבימוי ומוסיקת הרקע נוצרו כולם לכבודי. כולל השטיח האדום.
הילד מבין את הרגישויות שלי ומשחק עליהם. ילד רגיל לכל דבר ועניין, ילד חכם שליד אבא לא היה מעלה הצגה שכזו.
התחלתי להבין.
אירוע שני:
יום שישי, אתמול, מסיבת יומולדת בבית הספר מיד לאחר הלימודים.
ההיסטריה מרקיעת שחקים- שלי! לא שלו!
האם יבואו? האם הוא אהוד? ומה אם כולם יבריזו? תהיה לו צלקת לכל החיים! אני לא אעמוד בזה! (אני! לא הוא!). כמה אבסורד, כמה אובד-הזדהות שאינה נותנת לו מקום לנשימותיו שלו.
היומולדת הגיע ועימה 22 ילדים מאושרים, צורחים, קופצים, מחבקים ועושים המון רעש ולכלוך.
הילד מקובל!
אמא יכולה לנשום! זה שהמורה אמרה לי את זה כבר לפני שבועיים באסיפת ההורים כנראה לא הספיק הייתי צריכה לראות במו עיני.
כנראה שאם לא אלמד לשחרר זה אף פעם לא יספיק. תמיד אצטרך לראות, ואם תמיד אצטרך לראות תמיד אצטרך להיות שם. לא טוב. לא עבורי וודאי וודאי לא עבורו.
אני מתחילה בצעדי השחרור מ-ע-כ-ש-י-ו!
אם מישהו מכיר תכנית גמילה טובה באזור הצפון אשמח לשמוע על כך.
לא משהו רציני, מעגל קטן, שעושה גל ואומר לי we love you riki. את השאר אנסה לסדר כבר לבד.
ןבאמת...איך משחררים? אם מישהו יודע אני אשמח לכל עצה...סיפור או דעה.
עד אז, שחרור מוצלח ושבוע נפלא.
