משהו....טויס רוס
שלח לחברלפני כמה ימים שרתה עליי רוח החביבות, הפושה בהורים למיניהם בימי החופש הגדול. נוכחותה של רוח זו נוטה להתעלם ו/או להדחיק מצב המכונה מינוס בבנק, מתוך אמונה שקרית כי הדחקה זו תביא לשקט נפשי ושלום עולמי.
מאת: ריקי לוי - דינר
לפני כמה ימים שרתה עליי רוח החביבות, הפושה בהורים למיניהם בימי החופש הגדול. נוכחותה של רוח זו נוטה להתעלם ו/או להדחיק מצב המכונה מינוס בבנק, מתוך אמונה שקרית כי הדחקה זו תביא לשקט נפשי ושלום עולמי. הנוסחה פשוטה ביותר, פנק, קנה, הסחף, פגוש את הילד שבך ושקט לכל. האמונה כי מיני טובין תקנה לנו את השקט היחסי המצופה מילדנו שקרית היא אך עדיין מפעמת בימי יולי-אוגוסט.
כך באותם ימים בדיוק החלוט החלטתי לפנק את ילדי הרך בשנים והגדתי לבני באותו היום:
"נבו, מה דעתך נלך לטויס-רוס?"
כמובן שהעולל בן החמש וחצי השיב בהתלהבות עד...ושאל:
"ומה נקנה?".
"משהו" עניתי. נמצא כבר...
משהו...מקור כל הרוע. משהו...לא יודעת מה עבר לי בראש.
יום הבחירה!
"אתה זוכר שכל אחד מקבל רק משהו אחד"....
"כן הוא ענה...כן".
בתרגום חופשי המונח משהו אצל ילדים מתורגם תמיד לצורתו ברבים – משהו ועוד משהו ועוד משהוהים ועוד ועוד ועוד מאלנתלפים משוההים שכאלו. ומשהו לכל...ועוד אחד לסיום.
משהו אחד כזה...
נכנסנו לטויס רוס רק כדי לשמוע את צרחת החופש האולטימטיבית....."יו.......אמאאאאאאאאאאאא...את חייבת לראות מה יש פה....מצאתי משהו".
שנייה אחרי זה הוא כבר במחלקה אחרת (אני עדיין בבדיקה הבטחונית) ואני שומעת אותו שוב "יו......אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא...את חייבת לראות מה יש פה...מצאתי משהו".
כשאני מנסה להזכיר לעולל כי כל אחד קונה רק משהו אחד הוא מסביר לי בצורה מאוד מנומקת ותחמנית התואמת את גילו "לא...את לא מבינה. אני בוחר משהו אחד לי, משהו אחד לנעמי , אחד לנרי ואחד לך ואחד לאבא...את לא מבינה?".
הבון הבנתי! אני וכרטיס אשראיי הבנו טוב מאוד.
הילד פשוט מתחשב בכללל המשפחה.
כמה נחמד!
תמיד ברגעים כאלו נפגוש אי אלו מבטים בחנות ונחוש היטב את רגשות האשם שמבטים אלו מעוררים בנו. לא רק זאת אם נפגוש פתאום בלא הכוונה ושילוט מיוחד אמא אחרת מהגן, או מהעבודה הקודמת שלנו, הרי שזהו בדיוק הזמן בו הילד מסיע עצמאית את עגלת הקניות ונענה בחיוב לכל בקשה, רק כדי שאנו נרגיש נוח אל מול האמא האחרת – "ברור שאתה יכול ממי...." כן, את יודעת איך זה ילדים...בטח שכן ממי, תקח תקח בדיוק חסר לנו אחד כזה".
את מסיימת את הקניות עם קילו חצילים בובת דורה והארלי דיווידסון" בדיוק מה שחסר לנו.
משהו...אחד כזה. שלא יחסר.
נחלת בנימין – שבת האחרונה
כל המתואר לעיל אינו קשור כהוא זה למציאות הקניות עם בני. החלק שבא כעת הוא הוא האמת מאחורי מסעות קניות למיניהן עם בני בן החמש ומחצה.
שבת האחרונה שרתה עליי אותה רוח של "משהו". הגענו להורים במרכז התעוררנו בשישי בבוקר ואני הצעתי כי נלך לנחלת בנימין – "שנים לא היינו שם" גרסתי באוזני בעלי. "נכון", ענה הגברבר "אבל זה בעייתי...זה לא בדיוק שהילד שלך יודע לעשות window-shopping, יש לך משכנתא?".
אל תדאג אמרתי לו, כינסתי את בני בחצי עיגול ושטחתי בפניו את היעד והמטרה:
"נבו, אנחנו הולכים לשוק של אמנים ונראה המון המון דברים יפים. כל אחד בוחר משהו אחד...טוב?".
"טוב", הוא ענה.
המשימה בוצעה בהצלחה דיווחתי לבעלי, אפשר לצאת לדרך. יצאנו.
נבו זכר את ההבטחה, עבר רגלית את כל נחלת בנימין ובסופו של המסע בחר את הדוכן ממנו הוא רוצה את המוצר הנחשק.
כשחזרנו בדרך לאוטו החלטנו לפנק אותו בעוד משהו, כי רצינו.
"אבל אמא", הוא אמר..."אמרנו שכל אחד קונה משהו אחד , כבר קניתי".
המוכרת הייתה בשוק.
גם אנחנו.
ילד טוב חיפה
הרבה פעמים אומרים לי מחנכים ומיני אנשים כי לילדיי חינוך אירופאי, בקיצור הם חנונים שעוד יחטפו כאפות בחייהם הישראליים. כרגע אני נהנית מזה, הילד שלי יודע איפוק מהו, אך גם יודע להיות ילד חצוף ושובב כשבא לו. הוא מתמרן יפה בין נועם והליכות לבין שובבות גיל חמש המעצבנת.
באמת באמת, שהוא מתנהג כל כך יפה בחנויות וקניות שפשוט בא לי לקנות לו את כל המשהוהים שבעולם.
אז מה אם זה לא חינוכי.
מגיע לו.
