סבתא-אה
שלח לחברהמונח סבתא-אה הוא לא המצאה שלי הוא המצאה של ילדיי וילדים רבים אחרים. כמו בשיר של אתי אנקרי- "כשקשה להם...הם מושכים את הסופים", כך שסבתא הפך להיות סבתא-אה. מוצא חן בעיני אז גנבתי. כל הזכויות שמורות כמובן.
מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה
המונח סבתא-אה הוא לא המצאה שלי הוא המצאה של ילדיי וילדים רבים אחרים. כמו בשיר של אתי אנקרי- "כשקשה להם...הם מושכים את הסופים", כך שסבתא הפך להיות סבתא-אה. מוצא חן בעיני אז גנבתי. כל הזכויות שמורות כמובן.
סבתא שלי הייתה מוסד, חיכינו כל שבת לעלות אליה לרגל. ולא שהיה מדובר בארמון פאר. בית ערבי ישן ביפו ג' (או ד' אני לא באמת זוכרת), מאחורי גלידת קוזו המפורסמת עד כדי כך שטעמי וריחות ילדות עוטפים אותי כל פעם שאני חולפת עם ה אוטו באזור.
הבית עצמו היה צנוע, לא טרחו לשפץ אותו אף פעם, בית קרקע, תקרה גבוהה, מטבח צנוע עם דלת המחברת אותו לחדר השינה, וממנו יציאה לרחבה עם בטון במקום רצפה מה שהיה אמור להפוך אותה לסוג של סלון. מעולם לא היה לסבתא שלי בבית ההוא סלון. הייתה מיטה ישנה מכוסה בשמיכה- ספה קראנו לזה. ברחבה הגדולה ההיא, שהייתה ללא תקרה, נהגנו לשחק, להמציא סיפורים ולברוח ממנה את החולות שהקיפו את הבית הישן. מגרש המשחקים של העולם.
המרחבים מעולם לא היו כה –פתוחים עבורנו כמו בבית של סבתא. עד היום מספר זיכרונות חומריים צרובים במוחי מאותם ביקורים, מאותו בית ערבי. תמונת שמן קיטשית להפליא של ירח בליל שחור משחור על רקע נוף אירופאי כלשהו (תמונה שעד היום אני מחפשת אותה בשווקי פשפשים אלו ואחרים, לכשאמצא אותה מבטיחה לקנות- לא כי היא יפה, כי היא מזכירה), רצפה בצבע חום מונוכרומי משהו עם מרצפות של דוגמא ערבית/מרוקנית המקיפים אותה (דוגמא שעולה היום הון בגרניט פורצלן אגב), ומקרר הארטיקים של סבתא.
היום בבגרותי הגעתי למסקנה כי לכל סבתא האובייקט החומרי שייצרב במוח נכדיה לעד, לא מתכונן אקראי, אך קיים.
אצל סבתא שלי היה זה מקרר הארטיקים ממנו הייתה משתכרת ומוכרת ארטיקים לידי השכונה הסמוכים. אנחנו זכינו לפתוח אותו כל אימת שבא לנו, לנו הייתה סבתא קולי, סבתא של ארטיקים. שוו בנפשותיכם מה זה עבור ילד מקרר ארטיקים פתוח כל אימת שיחפוץ . אין על סבתא.
לא רק זאת אלא שאני יכולה עד היום לחוש בעקצוצי הטעם של ארטיקים שכבר עברו מן העולם וטעמם לא יחזור עוד- ארטיק תאומים תכלת שאם מישהו באמת רוצה לרגש אותי שייצור לי אותו לפחות עוד פעם אחת, להרגיש...לטעום. ארטיק תאומים היה ארטיק מיוחד- שני ארטיקים קטנים (בערך חצי מהגודל של ארטיק קרח רגיל), הדבוקים ביניהם יחדיו. שחררת את חיבורם והרי שני ארטיקים קטנים טעימים טעימים.
מחוץ לביתה של סבתא הייתה חצר טרשים נפלאה עם נדנדה אחת, אולי שתיים אם אינני טועה. עד היום אני מסוגלת להתנדנד שעות. זו המדיטציה שלי, זה הרגיעון. בחורף לאחר יום גשום ואף שבוע לאחריו, יכלת למצוא סביונים בכל השטח הפרוץ ההוא. תנו לי היום גינה מטופחת עם תכנון אדריכלי לעומת שטח פרוץ עם דשא פרא וסביונים בכל עבר ונחשו מה אני מעדיפה.
אני נמצאת כעת בבית אמי, הסבתא-אה של ילדיי. נכון, אין כאן חצר טרשים פרושה, או מרצפות ערביות המנגנות שיר חרישי אל בינות הרגליים הטופפות עליהן. אך יש כאן גם כן זכרונות חומריים ורגשיים שייצרבו בלוחות הלב של ילדיי לעוד הרבה שנים. את הארטיקים של פעם מחליפות המדבקות. אצלה אמא שלי תמיד יש הפתעות שמחכות לילדים, תמיד יש מדבקות בנושאים שונים כאשר לכל ילד סט מדבקות משלו- פרפרים, ספיידרמן ומלוא החופן יצירות. אצל סבתא תמיד יש מה לעשות אני כבר רואה אותם ממרום גיל 30+ מתגעגעים לאותן מדבקות.
זהו כוחם של זכרונות ילדות, זוהי כוחה של הילדות. ומה עוד אנחנו צריכים, קצת טבע, קצת משפחה וארטיק תאומים אחד. תראו לי אחד שלא מחייך, הכירו לי אחד שאינו מאושר.
אתם מוזמנים לכתוב על זכרונות הילדות שלכם, על סבתא שלכם, על הארטיק של ילדותכם.
