סיכום שנתי
שלח לחברהחודש שאמור לסמן את סוף השנה – במילים עממיות יותר דצמבר, מעולם לא היה כה גרוע בחיי האישיים. כלבתי נפטרה, סבלנותי לילדיי עמדה על בלימה (קורה לכולנו), וכל פרויקט שניסיתי להוציא אל הפועל נדחה ו/או בוטל מטעמים אובייקטיבים אך לא מנחמים.
מאת: ריקי לוי דינר (M.A.) מאמנת אישית וזוגית
כן, כן עוד שנה חלפה לה. למעשה למי שלא שם לב, לנו היהודים היא חלפה זה מכבר היות ויש לנו לוח שונה מזה העולמי, אבל...ניחא. אז כולם כעת עסוקים בסיכומים, תחזיות, הנחות (ענק כמובן, זה סוף שנה...), ומה לא?....בקיצור עוד סיבה למסיבה לעשות כסף על גבינו, שנשכח צרותינו ונאחל לכולם שנה טובה, אושר ועושר והכי חשוב..בריאות.
אז הייתי, ראיתי, איחלתי ונמצאתי עצמי מתנצלת כלפי אי אלו אנשים על מעשי ביום ה'קדוש' הזה, כאילו שאין לי מספיק על מה להתנצל בשאר השנה, אז למה לא בסופה?
אני לא חוגגת כעקרון, אבל עבר עליי שבוע כל כך סיוטי הקשור לעצם היותו השבוע האחרון של השנה, שהחלטתי לחרוג ממנהגי ולחגוג בבית ידיד.
קבלו סיכום חגיגי, נשי, אמהי, אנושי.
סוף שנת תקציב
ה- 15 לכל חודש וסוף שנה הם תאריכים נוראיים לכל מי שעוסק בכל סוג שהוא של הנה"ח וחישובים תקציביים. בצר לי חלק מתפקידי החדש כרכזת תרבות הפנאי, בחברה כלשהי לא נזכיר שמות, הוא גם הנה"ח של הפנאי. ניתן לסכם זאת כך: אני אחראית על הכיף בחברה ובחודש האחרון ממש לא היה לי כיף.
החבר'ה, ההם מהנה"ח של המטה, שכחו שאני בכיף ולא הפסיקו להתיש אותי תוך כדי השלכת לחציהם עליי. המשפט "ריקי, את זוכרת שזה סוף שנה?", נחרט במוחי כמו הלומת קרב ששמעה עשרות אלפי פעמים את המשפט "הם שכחו אותך מאחור, את יודעת?" בעת שוביה עד שנשברה, כמו עינוי סיני איטי, חזר המשפט בכל שיחת טלפון מהמטה, בכל הנהון לשלום עד שחשתי כי דעתי נטרפת עליי.
והיא אכן נטרפה.
אור ליום חמישי, יום לפני סיום השנה האזרחית, אותו זכרתי, יום לפני החישובים התקציביים האחרונים לשנת 2010, אותם גם זכרתי, הגיע שוב שיחת טלפון מהנה"ח. לרגע כבר חשבתי שאפילו אראלה ממפעל הפיס לא מחזרת כך אחרי אנשים, אבל ידעתי שהסיכוי שתתקשר אליי גם כך קלוש אז עניתי.
- ריקי היי, זו לאה מהנה"ח.
- כן, לאה. מה קורה?
- בסיידר מותק. תגידי...אז זוכרת שסוף שנה, כן?
- מבין אגלי הזיעה המשרכים דרכם אט אט ממצחי אל הרווח בין גבותיי, יצאה נהמה קלושה מפי ולאחריה המשפט הבא: "לאה יקירתי, אני אגיד את זה פעם אחרונה בהחלט. אני פאקינג זוכרת שסוף שנה. הלוח מולי. אם עוד פעם אחת מישהו מכם יתקשר אליי רק כדי להגיד לי את המשפט המטומטם הזה אני לא יודעת מה אעשה לו, הבנת? את מוזמנת לשלוח מיילים לכל החבר'ה במשרדים לידך ולכתוב באותיות קידוש לבנה כי ריקי לוי דינר יודעת שזה פאקינג סוף שנה! טוב?"
- טוב, טוב מותק. הבנתי. ביי בנתיים.
שנת 2010 נגמרה מבחינה מקצועית בשלושה פרוייקטים תקציביים מאוזנים להפליא, התקף מאניה דיפרסיבי אחד, וקופסת סיגריות אחת ליום. מאחלת לכולנו בריאות נפשית ופיסית גם בשנת 2011. העיקר שנזכור שזה סוף שנה.
סוף שנה באמת
החודש שאמור לסמן את סוף השנה – במילים עממיות יותר דצמבר, מעולם לא היה כה גרוע בחיי האישיים. כלבתי נפטרה, סבלנותי לילדיי עמדה על בלימה (קורה לכולנו), וכל פרויקט שניסיתי להוציא אל הפועל נדחה ו/או בוטל מטעמים אובייקטיבים אך לא מנחמים.
ביום שישי ה- 31/12 החלטתי לחרוג ממנהגי ולחגוג. התכנסנו חבורה של אנשים שלא בהכרח מכירים בבית ידיד משותף וחגגנו. אינני מתייחסת לנוהג שתמיד היה טפשי בעיניי המקדש נשיקה בשעה מסויימת, היות ובעיני מי שרוצה שיתנשק לא באופן מלאכותי מול עיניי אחרים כי אם בשעה ובמקום הראוי ונוח בעיניו.
האמת היא שסתם אני יוצאת חוצץ כי בתוך תוכי אני מאמינה כי כל נוהג תרבותי שהוא יש בו מן הנחמד, אם כי המסמן את העדר (שוב!). לצד זאת, אף אתמול הרגיש לי מאוד לא טבעי לנשק את בעלי באמצע חדר מלא זוגות מנושקים. אם היה בא לי לצפות באנשים אחרים, כבר מזמן הייתי מתעלת עצמי לשם. אבל כן, הלחץ החברתי עשה את שלו והתנשקנו. כאלו אנחנו - עדר. מה שכן התנשקנו כמו שזוגות של עשר שנים מתנשקים, מצד אחד נשיקה דודתית מצד שני מקום כל כך מוכר ובטוח שלא צריך להוכיח עצמו מחדש שאין נהדר מזה.
את חגיגות הסיום סיימתי במתן תרומה אקולוגית לטבע, תוך עצירה בצידי הדרך. למי שלא הבין הקאתי את האלכוהול שזרם בדמי יחד עם הקבב שאכלתי שעה לפני כן.
לאחר תרומה זו 2011 נראתה מבטיחה ביותר כפי שמעולם לא נראתה.
החיים 2010, 2011
בחיים האמיתיים אין זמן לסיכומים. אין סופי פרקים. הכל נראה כמו רצף ארוך של טלנובלה שלא נגמרת לעולם. כולם עסוקים בסיכומים, סופי עונה, הנחות ומה לא, ואנחנו האנשים האמיתיים עסוקים ביום-יום, בלשרוד. מדי פעם אנחנו רוצים לחמוק מתוך מחנק השגרה, ומחפשים לנו סיבה למסיבה. אז מסכמים וסוכמים, כאילו שמחר לא נתעורר בדיוק לאותו מירוץ, כמעט מאותה נקודה.
החיים שלי לא הרגישו כי עברה שנה, לא כי קפאו על שמרם אלא כי יש להם קצב שלעיתים לא מתחלק בדיוק ל- 1/12.
כך לדוגמא, לפני שנה ילדתי את בני לפני שנתיים את בתי, אם תשאלו אותי - מי שם לב? זה כאילו הם היו איתי כל חיי.
ועל זה בדיוק אני מדברת, ה- 31/12/2010, חצות, לא סימנו עבורי סיבה מיוחדת לנשיקה, סתם סיבה למסיבה כי צריך מדי פעם להתאוור. החיים ...אתם יודעים, הם חיים. נמשכים בתחושה כאילו הם בלי עצירות ובלי מחוגים. כאילו היו שם תמיד.
