עקרות בית נואשות
שלח לחברנשים, באשר הן, צריכות הערכה. אין זה משנה עד כמה נהייה משוחררות, מתקדמות, קרייריסטיות, פמיניסטיות ועוד כהנה וכהנה מונחים המתארים את האישה החדשה, בתחום אחד אנו בוחרות, גם אם שלא במודע, להיות הנשים הקטנות, הכפריות, השוביניסטיות אם תרצו – בתחום הזוגי.
בשבועיים האחרונים יצא לי לנהל יותר ויותר שיחות עם נשים בגילאים שונים, ממעמדות שונים, קריירות שונות אך דבר אחד משותף. למרות שהוא כל כך משותף וכל כך ברור אני לא מוצאת את המילה האחת המדוייקת המתארת אותו. זה תסכול וייאוש, זו שבירה גדולה של הבנה כי אין מה לעשות מעבר למה שכבר נעשה, זו ההבנה כי מותר לנו ומגיע לנו אך אין מי שייתן. זו התובנה השוברת אולי מכל כי באמת אין אף אחד בצד השני של המתרס, למרות שפעם הוא כונה בעל, אהוב, בן זוג, שותף.
איני נמצאת ברצף התובנה הנ"ל, אך אני חוששת לאור מה ששמעתי ועודני שומעת כי המצב בלתי נמנע. המבוגרות שבסיפור מספרות על עברן את שחברותיי מספרות לי כעת על ההווה שלהן, דבר הגורם לי לתהות האם הסיפור הזה של המונוגמיה ההטרוסקסואלית אמור בכלל לעבוד? אני מודעת לכך שהסיפור ההטרוסקסואלי מונוגמי התחיל עוד בימי התנ"ך ואינו נחלת התקופה המודרנית (שמנסה לעיתים להשתכלל מעבר לכך), אבל אז לפחות היה את מי להאשים.
רק מילה טובה . . . או שניים, באמת לא יותר מזה!
נשים, באשר הן, צריכות הערכה. אין זה משנה עד כמה נהייה משוחררות, מתקדמות, קרייריסטיות, פמיניסטיות ועוד כהנה וכהנה מונחים המתארים את האישה החדשה, בתחום אחד אנו בוחרות, גם אם שלא במודע, להיות הנשים הקטנות, הכפריות, השוביניסטיות אם תרצו – בתחום הזוגי. לרוב הדבר בלתי מודע וניתן לקרוא לו מוסר כפול. מצד שני אני רואה בכך סוג של שמירת מסורת, התחום האפור – בדיוק כמו בדת לא תמיד חייבים להיות בצד המאמין כי או הכל או כלום. גם וגם. ככה . . .איפה שנוח.
נוח לי לרצות להיות אשת קריירה, ונוח לי לנהל הכל כמו שאני רוצה כי אני חייבת שליטה, נוח לי להצהיר כי אני יכולה וכי איני נופלת משום דבר – חוץ! מהגבר שלי. לא שאני נופלת ממנו אבל אותו אני עדיין רוצה – גבר! אחד שתוקע מסמרים בסלון, תולה את הוילון והמדף. לא כי איני יכולה (ביננו שניים מתוך שלושה מדפים בבית נתלו על ידי), פשוט כי איני רוצה. יש מקומות ותפקידים שאמורים לעד להיעשות על ידי הזן הגברי. לא אכפת לי שתקראו לי האישה הקטנה, טוב לי שם במקום הקטן שלי .
נשים באשר הן מושלות את תקיעת המסמר בקיר לאופציית ההגנה העתידית על חייהן. אל תחפשו הגיון. אנו צריכות גבר שיגן עלינו, שיוריד את הזבל עבורנו פשוט כי זה מה שגברים עושים אלפי שנים. ברגע שהוא מילא אחר התפקידים האלו ברור לנו כי מדובר בגבר חסון שיכול להגן עלינו בשעת הצורך, וזה מה שאנו צריכות לדעת כדי לישון בבטחה לידו. אה...ועוד דבר אחד קטן. מילה טובה. ככה על הדרך על כל שאר הדברים שאנו עושות חוץ מלתקוע מסמרים ולהוריד את הזבל.
כאן הם נכשלים. כאן מתגלעים שני העולמות במערומיהם. גברים לא מבינים את הצורך הזה במילה טובה, ועוד מילה, ועוד אחת ביום המחרת והמחרתיים. אחת הבעיות המרכזיות היא שנשים באיזה שהוא מקום, תקופה, לאורך הזוגיות העריצו את הגברים שלהן, כאילו משהו אמר לנו בקול פנימי חרישי "אתן לא מספיק טובות, והנה הוא בכל זאת בחר בכן". וכמו בכל הערצה דבילית של גיל הטיפש עשרה אנו מחכות נון-סטופ למבט ממושא ההערצה. במקרה שלנו למילה הטובה. הצורך הזה נשאר גם כשההערצה עוברת, גם בחלוף 30 ו- 40 שנות נישואים. כמו באג בתוכנה.
בעלי ציין בפניי פעם שכל עוד הוא לא אמר לי אחרת אני יכולה לצאת מהנחה שהוא עדיין אוהב אותי.
איזה כיף תמיד רציתי גבר שיאהב אותי בצורה לוגית שכזו. עוד שנייה אחת ואני תולה תרשים זרימה על המקרר הביתי. אני מודה שאני מבינה את ההגיון שבכך, אנחנו חופרות, בואו נודה, זה לא קל לחיות במחיצת נשים. אפילו קשה, טורדני, מעיק, ומה שתגידו. עם זאת נראה אותם שנייה בלעדנו, נראה אותם עושים יום אחד מה שאנחנו עושות. בסתר לבנו אנו יודעות כי גם הם נותנים 100% מהיכולות שלהם, הבעיה היא ש- 100% של גבר משול ל- 50% של אישה. אינני צינית. מרבית הנשים שאני מכירה הן פשוט סוסי עבודה. מטרטרות כל היום בין הבית, למשפחה, לעבודה ולאלף ואחת דברים.
כל שאנחנו רוצות זו מילה טובה, הערכה, אך לא סתם אחת, כזו שתבוא במקביל לתקיעת מסמר בקיר.
עד כדי כך אנו נזקקות לכך מכורח אבולוציוני קדום, שבלעדיו אנו פשוט לא חיות. נשברות. לא יודעת למה. לעיתים הייתי רוצה לחיות ללא הצורך הזה. פשוט יותר בלעדיו, אבל משהו בגנטיקה הנשית פשוט בנוי כך, השלמתי עם זה וגם חברותיי. הבעיה היא שהגברים לא. שוב ושוב טוען באזניי בן זוגי באשר לנשים– בבקשה תפסיקו, לטלטל את הספינה עם החפירות שלכן. הכל בסדר תתרכזו במה שטוב ותפסיקו לחפש מה רע.
שוב ושוב אני מנסה להסביר – גם אם אתה צודק, כאלו אנחנו. אולי פשוט תקחו את המשוט המחורבן שלכם ותרגיעו את הים?
באמת שרק מילה אחת והפתרון כל כך קרוב ופשוט, למה הוא לא ניתן לנו?
ומצד שני אולי אנחנו צריכות להשלים עם זה שכאלו הם – נכים רגשית. אין לי מושג. תמונת המצב לפי הסיפורים ששמעתי אינה מעודדת. אולי בכל זאת זוגות ההווה יצליחו, נקווה שנגלה משהו במתאר הזוגי אבולוציוני שייתן את הפתרון ויעלה אותנו במעלה החבל אל המאה המיוחל.
עד אז תזכורת אחת קטנה ממני – אישה בונה אישה הורסת. הבעיה היא שלבד אנחנו יודעת את זה, יודעות את כוחנו, כשאנחנו יחד אנחנו לא רוצות להרגיש לבד.
אפילוג
פעם אחת, לפני כשנה, ראינו זוג זקנים צועד בשבת יחד שלובי ידיים. אמרתי לבעלי תראה איזה יופי, איזה זוגיות. דברים כאלו מחממים לי את הלב. לצד חימום הלב שאלתי אותו אם הוא חושב שאנחנו נהיה ככה. "לא בדיוק", הוא ענה, "משהו באמצע". באמיתות פשוטה הוא נע בין הרצון שלי לחיזוקים ממנו לשכלתניות שלו, וזה בסדר. ממש כשם שעכשיו זה בסדר, ככה באמצע, ביני לבינו. הסוד הוא, אני חושבת, לדבר על זה. תקשורת טובה היא המפתח להכל, לשינויים גדולים כקטנים, להתאמות בין הצרכים שלנו הנשים, ליכולות הנתינה המוגבלות שלהם, הגברים. ככה באמצע, בלי יוומרות, בלי משחקים, עם הבנה והשלמה. אולי זה מה שאנחנו צריכות ללמוד, להשלים. אולי אז לא נצטרך משוטים ומסמרים גדולים בקיר. מצד שני אני רוצה להרגיש, רוצה לדעת באמצעות המילים שלו ולא רק באמצעות הידיעה שלי, כי דבר לא השתנה. מיליון דולר בייבי, ככה אני רוצה וצריכה להרגיש כשהוא הולך איתי. ככה הוא צריך לשדר לי. לא כי זה הגיוני, לא כי זה בכתובה, פשוט כי אני אישה.
