פייסבוק
שלח לחבראני מודה, בתחילה הייתי אנטי, טענתי הייתה ועודנה כי לי אין פייסבוק כי יש לי חברים אמיתיים. לפחות בחלק מהטענה אני עדיין מחזיקה - יש לי חברים אמיתיים ותקשורת אמיתית איתם. אך כן, ברוב עוונותיי יש לי גם פייסבוק.
רבות נכתב על המדיה הזו הקרויה פייסבוק. היום לעניות דעתי הוא משמש כתחליף כמעט ל...הכל בעצם, לעיתונות, למכתבים של פעם, לסימוסים המודרניים יחסית, לתקליטיות הנושנות והטובות, לתקשורת אמיתית בין חברים, לתקשורת אמיתית לעיתים בין בני זוג ל....תקשורת על כל גווניה.
אני מודה, בתחילה הייתי אנטי, טענתי הייתה ועודנה כי לי אין פייסבוק כי יש לי חברים אמיתיים. לפחות בחלק מהטענה אני עדיין מחזיקה - יש לי חברים אמיתיים ותקשורת אמיתית איתם. אך כן, ברוב עוונותיי יש לי גם פייסבוק.
סיפור האהבה התחיל בגלל הילדים וכנראה גם ייגמר בגללם, או שמא עליי לאמר בשבילם? נפתור את הסוגייה אחר כך.
בכל אופן כמו כל סיפור אהבה טוב, היה זה הגורל שהפגיש ביננו....
ריקי והפייסבוק – ההתחלה
ישיבה של שנתיים בבית עקב חופשת לידה ארוכה מהצפוי, מתישהו יתורגמו לישיבה מול המחשב והתמכרות. לקח לי זמן אני מודה, גם מבחינה עקרונית הייתי נגד וגם מבחינה חווייתית לאורך תקופה ארוכה עוד נהניתי מטיולי העגלה הרבים שערכתי משך שנתיים אלו. בסוף, כמו כל סוף, התקרנפתי גם אני ופתחתי עמוד פייסבוק. כמו כל המתמכרים המתחילים – רק כדי לראות מה זה....
היום אני חובקת 150 חברים, ו- 5 אלבומים שרובם נפתחים כמו בשיר ים-תיכוני חדש במילים: "האושר שלי", "העולמות שלי", גאון של אמא" וכו', וכו', וכו'...
נכון...150 חברים לאחר שנתיים לא מסמנים את שיאה של ההתמכרות, אך הצורך לפתוח את הפייסבוק כדי לראות מה השתנה מהלילה שלפני - כן, הצורך לבדוק אם ענו לי על סטטוסים שלי – גם כן, נוחות הידיעה שאם פרסמתי משהו בפייסבוק אני לא באמת צריכה להודיע לאנשים – גם כן. בקיצור, אני מכורה! אולי מכורה לייט, אבל מכורה.
אין ספק כי יש מכורים קשים ממני. ניתן לראות זאת בסטטוסים שלהם –"בדרך לים", "עוד חמש דקות זה קורה...", בדרך לצפון", מתנה מהממת מבעלי המהמממם, ממוש אין עלינו" וכיו"ב.
מי שחולק כל פיסת אינטימיות, וכל פיסת מידע על עצמו בפייסבוק עד כי לא נותרה לו ולו חלקת אלוהים קטנה משלו הרי שהוא אכן מכור קשה. אני לשמחתי לא שם, ומתרחקת מהמקום הזה כמו מאש. לא רוצה להודיע לכולם איפה אני בכל דקה נתונה או בדרך לאן אני בכל שעה עגולה. יש דברים שהם שלי.
עם זאת אני מבינה....
אני ריקי לוי דינר, מדליקה משואה זו....
או.קי. נסחפתי. אף אחד לא באמת קרא לי להדליק משואה בטקס זה או אחר. ומה הקשר לפייסבוק אתם שואלים. קשר הדוק. הפייסבוק - דווקא היום בעולם המודרני המנוכר, ולמרות שהוא מגלם ומבטא את המודרניות והניכור בשיאו, הוא גם מחזיר לנו משהו מהעולם הישן – קהילה! (גם אם וירטואלית, ואיני נכנסת פה לדיון על מהותה של קהילה זו).
לא רק זאת אלא שהפייסבוק מוציא אותנו מהאפרוריות ומהאנונימיות של היום- יום ונותן לנו, שוב, תחושה כי אנו מישהו. מישהו ששומעים עליו, מישהו שמגיבים אליו (גם על הדברים היומיומיים), אנחנו מישהו ששווה התייחסות, מישהו ששווה לפחות like אחד. מה רע?
אחד הדברים היותר נחמדים בפייסבוק בעיני הוא היכולת לאתר אנשים מהעבר. יש לי חברה הטוענת כי אם הייתה רוצה שיאתרו אותה אנשים מהעבר היא כבר הייתה בקשר איתם. אני לא מקבלת את הסרקסטיות הזו. נחמד להזכר, נחמד להתעדכן – גם אם לא תצא מכך חברות נפש. תמיד היינו יצורים נוסטלגיים החיים לאור העבר,כמסמן את העתיד. החברות בפייסבוק מאפשרת לנו להתרפק, לאתר אנשים שבאמת אנו חפצים ביקרם ושהחיים הפרידו ביננו. מה רע בכך?
שלום. האם את ריקי לוי דינר, אמא של....
החשש הגדול של כל אם ואב בישראל ובכלל בעולם הוא כי יבוא מישהו מכוחות הבטחון וישאל אותו את השאלה הנ"ל. אין מצב ששאלה זו מסמנת טוב. אותו פייסבוק נחמד גרם לי לחשוב על אותה שאלה ובכלל על הפריצות בחיינו והשקיפות הכה מחממת ומצד שני כה מאיימת. תמונות ילדיי חשופות לעין כל בפייסבוק לצד הפרטים האישיים שלי. לא אחת אני תוהה האם זהו מעשה חכם. לא אחת אני מודעת לכך שבאותה ישראליות מתחמקת אני מתמודדת עם המצב כמו בת יענה לצד הטענה כי לי זה לא יקרה. מי באמת יבלוש אחרי? מה יחפשו? אותי? את ריקי לוי דינר הקטנה? מה פתאום אני לא מעניינת אף אחד....
וזהו, האמת שאנחנו לא יודעיים את מי מחפשים ולמה. אני רק יודעת שהכל נגיש, ובשם זה שאני לרגע מרגיש מישהו בפייסבוק, אני עלול להפוך באותו הרגע את הילדים שלי למטרה.
מפחיד.
עוד סיפור אחד של אהבה
כמו ההתמכרות שלי לניקוטין שאני יודעת שהיא מזיקה אך לא עושה כלום על מנת להפסיק אותה, כנראה שכך גם יימשך סיפור האהבה שלי עם הפייסבוק.
כל עוד הסכנה אינה ברורה ומיידית היא לא באמת מאיימת עלינו. כך היה תמיד. כך יימשך כנראה.
ייתכן וכצעד מרגיע, לפחות מוסרית, אוריד את תמונות ילדיי. רק כדי להגיד לעצמי שעשיתי משהו בנידון.
אני כבר רואה את כל הסטטוסים שאחרי – "למה הורדת?", "איפה היפים שלך", "מה קרה?", ועוד..ועוד...
לפחות לייק אחד יהיה לי. הלייק של ילדיי שהשתמשתי בהם ללא ידיעתם וללא בקשת רשות.
הלייק הכי חשוב, לא?
