ישראל, אמריקה וההורים שביניהן - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • מפגשי בוקר
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

ישראל, אמריקה וההורים שביניהן

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 05.03.2010

לא הייתה שום חוויה הורית, איזה חוויה הורית? זה התחיל בזיון ונגמר בלידה. איזה חוויה הורית? שטויות.

כך הגיב אפרים לשאלה  - "איך מתקשרים המקום בו גדלתם והאופן בו גידלו אתכם, לחוויה ההורית שלכם ולאיך שגידלתם את הילדים?" זו הייתה השאלה שפתחה את כל הראיונות עליהם מבוסס הספר "קרובים רחוקים:הורים ישראלים באמריקה".



מאת: פרופסור אודי זומר (זהו עיבוד של פרק מתוך ספר חדש שיצא לאור – "קרובים רחוקים: הורים ישראלים באמריקה  " מאת פרופסור אודי זומר)


ישראל, אמריקה וההורים שביניהן

לא הייתה שום חוויה הורית, איזה חוויה הורית? זה התחיל בזיון ונגמר בלידה. איזה חוויה הורית? שטויות.

כך הגיב אפרים לשאלה  - "איך מתקשרים המקום בו גדלתם והאופן בו גידלו אתכם, לחוויה ההורית שלכם ולאיך שגידלתם את הילדים?" זו הייתה השאלה שפתחה את כל הראיונות עליהם מבוסס הספר "קרובים רחוקים:הורים ישראלים באמריקה". ואז ממשיך אפרים:

תשמע, אנחנו נולדנו בירושלים, לאנשים ציונים. זה עובד?

והצביע על מכשיר ההקלטה תוך שהוא מתופף על השולחן באצבעות, כאילו כדי לבדוק את תקינות המכשיר,

"זה עובד?", כמו בגשש.

את שרה ואפרים פגשתי בביתם רחב הידיים בפרבר של העיר ניו יורק. באותו הערב שודר העימות הטלוויזיוני הראשון בין ברק אובאמה וג'ון מקיין, שני המועמדים במירוץ לנשיאות בשנת 2008. כשהגעתי היה העימות בעיצומו, והצטרפתי לשרה ואפרים, שהיו שקועים בו. לאחר מכן, הם הזמינו אותי לארוחת ערב, ורק בסוף הארוחה הגענו לראיון. הם הגיעו לאמריקה בשלהי שנות השבעים, כשהמניע המרכזי להגירה היה למצוא טיפול רפואי לבתם החולה, מיה, שהייתה בת 11 כשהיגרו. למרות שנגענו בראיון בתקופות ובחוויות קשות מן העבר, יכלו שרה ואפרים לצחוק לא פעם ולספר את סיפורם במצב רוח שלעיתים קרובות היה מרומם ומשועשע. כיוון ששני בני הזוג משתתפים בראיון וכדי להקל על הקריאה, מופיעים דבריו של אפרים בדפוס מודגש ודבריה של שרה בדפוס רגיל.

 

מיה נולדת עם בעיה בריאותית קשה

הקרע שנוצר אצל שרה ואפרים כתוצאה מההגירה משתקף כבר במשפטים הראשונים של אפרים כשהוא מציג את סיפורם.

אבא שלי עלה מעיראק עם הסבא וכל המשפחה בשיירת גמלים. העלייה נמשכה חצי שנה. לפני המדינה, ולפני שמישהו דאג למישהו. הכל בעצמם, עליהם. והסבא השני שלי, אבא של אימי, עלה לארץ מהונגריה, עם עשרה ילדים, עם הוריו ועם הורי אישתו. משוגע יותר ממנו לא יכול להיות. בא לארץ לא נודעת, בלי מקצוע שמתאים לארץ, בלי כלום. הם היו סוחרי עצים בהונגריה, ובאו להיות חקלאים בארץ ישראל.

מאוחר יותר, כשיספר על האופן שבו הוא עצמו הגיע לאמריקה ישתמש אפרים באותן מילים ממש. אפרים מספר על הסבים שלו, ששניהם היגרו לארץ חדשה עם משפחתם וללא מקצוע מוכר. הם היו צריכים לבנות את עצמם משום דבר מבחינה מקצועית, מבחינה משפחתית ומבחינה אישית. לאחר מכן, כשיתאר את החוויה שלו עצמו בהגירה עם ילדיו המתבגרים לאמריקה לפני שלושים שנה, יספר: "הגעתי, עם הילדים, בלי מקצוע מוכר ... אתה יודע מה זה לבנות את עצמך מכלום?". התהליכים המקבילים האלה בין הדורות נותנים תחושה של המשכיות. המשכיות המתקיימת בתוך המשפחה. ואולם, דווקא בגלל שהיגרו, מהווה נושא ההמשכיות גם גורם למתח.

הקשר העמוק לישראל לא נובע רק משחזור דפוסים מדורות קודמים. אפרים מספר:

אנחנו נולדנו בבית ציוני. הלכנו לאותו גן ילדים ולאותו בית ספר שרה ואני. היא הייתה מהקטנים. שלוש שנים יותר צעירה. אז היכרנו רק כשגמרתי את השירות הצבאי. אז זהו, אני הייתי קצין בשריון, שרה הייתה אחות מוסמכת בבית חולים גדול בצפון.

הבתים בהם גדלו, האידיאולוגיה על ברכיה חונכו, השירות הצבאי, כל אלה קשרו אותם בקשר עמוק לארץ. אפרים מספר על חייהם בישראל, ומגיע מהר מאד לדבר על מחלתה של מיה, בתם:

היה לנו בית מגיל צעיר מאד. בניתי לנו בית באחת מהשכונות הקטנות בכרמל. בית שלעשירים מבוגרים לא היה כזה דבר. אני בניתי את הבית לבד. בשישה חודשים. גרנו שם, היו לנו חיים מצויינים. הייתי קבלן בניין. ונולדו לנו ערן, מיה ורונית בארץ.

כשמיה נולדה, היא נולדה רגישה לחלב. ושרה עבדה אז כאחות במחלקה של ילדים שנולדו רגישים לחלב. עשו מחקר, והרופא המחורבן שטיפל בה, טיפל לא נכון בבת שלנו, ועשה טעות חמורה וגרם לה לאבד חלק גדול מהאימיון סיסטם [המערכת החיסונית]. כתוצאה מזה היא קיבלה ארטרייטיס מאד קשה, והתעוורה בעיניים.

לצד הקשר העמוק לישראל, לצד זהותם כישראלים וציונים, ולצד ההמשכיות שהם חשים עם דורות קודמים במשפחתם, כבר בשלב הזה של הראיון מתחיל לבצבץ השבר. בתם הייתה בסכנה דווקא כאשר הרשויות הישראליות טיפלו בה, ולכן, על מנת להציל אותה, היה עליהם לעזוב את ישראל. בכעס שהלך והתגבר, אפרים ממשיך לספר, ושרה מצטרפת לדברים:

גם רופאי העיניים טיפלו בה בצורה כושלת ביותר, אפילו מנהל המחלקה. כל אלה, במקום שיטפלו במקור של המחלה שלה, טיפלו בתוצאה, כי זה היה להם יותר קל. נתנו למצב שלה להדרדר עד שהיא הייתה לא בן אדם.

שרה: רגע אחד, היא הייתה מאד בן אדם.

מאד בן אדם. היא הייתה תלמידה מעולה. ולמרות שלא יכלה, היא הייתה קוראת מטייפ ריקורדר ספרים שלמים, וידעה אותם בעל פה.

הכל התחיל מרגע שנולדה. היא התחילה להקיא, וירדה לפחות ממשקל לידה. אז התחילו לתת לה סויה.

בגיל ארבעה חודשים היא שקלה פחות ממשקל הלידה, וזה מה שעיכב את האימיון סיסטם שלה מלהתפתח. הרופא, שידע שהתרופה הכי טובה היא חלב אם מאמא אחרת, כי לשרה לא היה, ניסה עליה כל אבקה מחורבנת מכל העולם, חלב של גמלים, של אתונות, של פרות, את כל העולם הלכנו לחלוב.

הסוף היה שהיא הייתה רוב הזמן הזה מאושפזת, ובמקום לתת לנו את הייעוץ, הוא כל הזמן אמר לנו שהם יודעים מה לעשות. שרה הייתה אחות, אז היא חשבה שהרופאים הם אלוהים ויודעים הכל. מסתבר שאימא שלה ידעה יותר טוב מכולם. היא אמרה לי, "אפרים, תוציא את הילדה מבית החולים, ותביא לה חלב אם." וביום שזה נכנס לי בראש, היא הייתה כבר בת ארבעה חודשים, והיא כמעט מתה מהדברים שלהם. היא הייתה כמו אפרוח מרוקן מסכן. הלכתי לבית היולדות וביקשתי מאימהות עם עודף חלב לתת לי מהחלב שלהן. נתתי לילדה, והילדה הזו פתאום חזרה לחיים. הוצאתי לה את כל הצינורות ואת כל הברזלים (מדגים עם הידיים איך) ששמו לה.

רגע, רגע, רגע

אני משכתי לה את הצינור החוצה, אל תגידי לי ...

בסדר, אבל אחר כך היא גדלה על סויה

לא, אנחנו הבאנו את הבת דודה, שלומית, מקיבוץ שער הנגב, שיש לה זוג ציצים כמו שאין לאף אחת, והיא הניקה אותה. הילדה חזרה לחיים, אבל נשארה מאד חולה. המחלה התבטאה בזה שהיא התעוורה לאט לאט, והתחילה לצלוע.

לא ידעו, רגע, רגע, רגע, ששש (מהסה את בעלה) לא ידעו, מה שהיא סבלה ממנו זה תמיד משני למשהו אחר, לשחפת, לסיפיליס, לארטרייטיס. ועשו לה המון בדיקות, ולא ידעו. התסמונת הייתה רק בעיניים. היא התלוננה שכואבת לה הרגל מפעם לפעם, אבל לא התייחסו לזה, זאת אומרת, כן התייחסו, עשו צילומים ולא ראו כלום. אמרו שזה כאבי גדילה, השד יודע מה, בקיצור, הם לא ידעו. ובאמת היא לא כל כך סבלה. הדבר העיקרי שהיה, זה היה העיניים. אפילו לא חשבנו שיש לה ארטרייטיס. עד שלקחנו אותה לאיזה רופא בלונדון כשהיא הייתה בת שמונה.

כשבאנו הנה [לניו יורק], כמה מהרופאים שאלו אותנו, "איך קרתה לה התאונה בעין?". אמרנו "איזה תאונה? היא עברה ניתוח". אמרו "לא, זה נראה כמו תאונה".

בגלל התהליך הדלקתי שיש בעין נוצר קטרקט. ברגע שמוציאים את הקטרקט יש התפרצות כזו של הדלקת, שזה גרם לה לעיוורון. היא איבדה את העין. אם היו נותנים לה, כמו שכאן עשו, כמויות אדירות של קורטיזון אחרי זה, זה לא היה קורה.

 

אכזבה מהרשויות בישראל

כשהם מדברים על ההתמודדויות שלהם עם רשויות החינוך והבריאות בישראל, הכאב על מה שהם מתארים כטיפול כושל בבתם עדיין חי.

פה טיפלו בה אחרת. אבל זה לא איך לגדל ילדים באמריקה, זה הסיבה למה ירדנו לארצות הברית. עד שאין לך בבית ילד עיוור או פיסח, אתה לא מכיר את הבעיות של הילדים האלה. אם לך לא קורה משהו, אתה לא יודע, לא אכפת לך. פתאום אתה מתוודע לדברים חדשים. אתה מתחיל לחקור ולבדוק. אתה משתגע מזה.

כשהיא הפסיקה לראות, וזה היה בשלבים, משרד החינוך ממש התנכל לנו. לא רצה לעזור בשום אופן. למשל היינו צריכים שתהיה לה מנורה כיוון שכשהיה הרבה אור היא עוד יכלה קצת לקרוא. התנגדו שיהיה לה אור "כי הילדים יקנאו". אתה מבין? הם סתומים כאלה.

אפרים מדבר על האכזבה והתסכול מהמערכת בישראל:

אז אנחנו הקמנו ארגון של הורים לילדים עוורים וכבדי ראיה וניסינו להיפגש עם ראש המחלקה לחינוך המיוחד. הוא לא רק התנכל לנו, הוא היה פשוט אידיוט.

הוא גר בקרית מוצקין. היה בא יומיום לעבודה, והיה משאיר את האוטו שקיבל מהעבודה לאישתו עם הנהג. הוא היה בא עם מונית לחיפה, והמונית הייתה מחכה כל היום בחוץ, ומחזירה אותו בערב הביתה.

כשהתחלנו לטפל בילדה, רק שיהיה לך מושג, הביאו אותנו לתערוכה של כל מיני אביזרי עזר. אחד מהם היה טלוויזיה במעגל סגור, הכי מטומטמת שיכולה להיות. מצלמה שעולה ויורדת על עמוד, עם למטה מן מסלול דו כיווני, שאתה יכול לשים עליו ספר ולהזיז אותו ימינה שמאלה, למעלה למטה. המצלמה הייתה מחוברת למסך שחור לבן, והיה אפשר להגדיל את הדף עד שיתמלא המסך, ואחר כך רק כמה שורות, עד שאות אחת. ומיה הייתה קוראת ספרים שלמים אות-אות. אתה יודע מה זה לקרוא אות אות?

אז הם רצו 23 אלף לירות בשביל המכשיר הזה. היבואן והמוכר הבלעדי זה משרד הבריאות, שזה שייך להסתדרות, למפא"י, ואתה לא יכול לקנות את זה באופן פרטי, בשום פנים ואופן. והם רוצים 23 אלף לירות. שיהיה לך מושג, מנהל עבודה בכיר קיבל אלף מאתיים לירות בחודש. אז אני הלכתי, לא היה לי ידע באלקטרוניקה, אבל עשיתי לה מכשיר כזה. עלה לי אלף מאה לירות. ואז עשיתי לאחרים. היה לי חבר עורך דין שהתעוור, עשיתי לו אחד. כי הנבלות האלה לקחו סכומים כאלה, זה היה סקנדל.

ניסינו ליזום פגישות עם ראש מחלקת החינוך המיוחד, אבל הוא לא רצה להיפגש איתנו בשום פנים ואופן. יום אחד הבאתי איזה שלושים חברים מהוועד, ופרצנו לו למשרד בכוח. הוא קצת דיבר איתנו ולא הייתה לו ברירה, הוא הסכים לעוד פגישה. ובפגישה השניה הוא סיפר לנו איזה ארץ ענייה אנחנו, ואיך אין לנו כסף, ואיך כל מה שעושים זה מעל ומעבר.

באותה הפגישה גמלה בליבו של אפרים ההחלטה לעזוב את ישראל. הוא הרגיש שעל מנת להושיע את מיה אין להם ברירה אחרת, אלא להגר כדי לחפש בשבילה טיפול מעבר לים.

אז האחראי על החינוך המיוחד התחיל לספר אגדות וסיפורים על ניו יורק ואמר – ניו יורק נותנים מדריכים וחונכים, ותקציבים ומכשירים ועזרים. כי הם מדינה עשירה. והוא זה שנוסע עם הטקסי יומיום לעבודה, ומשאיר את האוטו עם הנהג לאישתו. אז המדינה שלנו ענייה בשבילו.

אז אמרתי לו, בפגישה הזו, שאם זה ככה, אז אני אקח את הבת שלי לניו יורק. הוא אמר לי, "מה אתה עושה רעש כזה על הבת שלך? ממילא כשתיגדל היא תהיה או קולעת סלים, או טלפוניסטית". זה מה שהוא אמר לי, מנהל מחלקת חינוך מיוחד. וכשאמרתי לו שאני ארד לניו יורק, אז הוא אמר לי "ככה, אדון, אתה רוצה להגיד לכל הקהל הנכבד הזה שאתה תיקח את הבת שלך למדינה, ותגדל אותה במשטר קפיטליסטי? אתה מוכן לעשות את הדבר הזה לבת שלך?"

בנקודה הזו בראיון מאבד אפרים את שלוות הנפש שלו. הוא מספר כמעט בצעקות על ההחלטה שלו להגר:

באותו יום הלכתי לקנות כרטיסים לאמריקה. אמרתי, "מה אני מחפש כאן? מה יש כאן לחפש?"

ואולם, מסע הייסורים שעברו שרה ואפרים בניסיון לטפל בבתם לא הסתיים במגעים שלהם עם ראש החינוך המיוחד. הם מתארים כיצד בכל מקום אליו פנו, נתקלו באטימות ובחוסר יכולת (או חוסר רצון) לסייע להם בטיפול בבתם החולה. למרות החינוך הציוני, והמחוייבות שחשו למדינה בגיל צעיר, משבר האמון הלך והעמיק. אפרים מתאר את אחד המקרים:

הלכנו לקנות לה מקל לעיוורים. זה איזה מן צינור בתוך צינור, כמו היתדות של האוהלים הישנים, רק בפנים היה קפיץ, כדי שזה לא יתפרק הכל. והעיוור היה מושך, מקפל, מושך, מקפל, שם את זה בתיק. כשהוא רוצה ללכת הוא מוציא. זה היה עם איזה פס זוהר, ועם איזה גומי למטה, ועם רצועה כדי שזה לא יפול לו מהיד, כמו שבקצה של מצלמה הכי פשוטה.

אז היינו צריכים ללכת למשרד הבריאות ולהביא תעודה שהיא עיוורת. משם ללכת למשרד הסעד ולקבל אישור לחזור למשרד הבריאות ולהגיש בקשה לקנות מקל שהיה מיובא רק על ידי מדינת ישראל, משרד הבריאות. אסור למכור אותו בשום מקום. כשהלכתי לקנות את זה, אמרו לי, "אתה צריך ללכת למכס ולהוציא אישור שחרור ממכס על המקל". אמרתי, "אני לא רוצה אישור, אני רוצה לשלם עם המכס". כמה המקל שווה? חמש לירות כל הדבר הזה, עשרים לירות? "לא, בלי זה לא תקבל את המקל, כי המקל שלנו, ואנחנו נגיד לך מה לעשות".

הלכתי למכס לקבל שחרור. הוא לא רצה לקבל אותי, הוא אמר לי, "העיוור עצמו צריך לבוא הנה". אז אמרתי לו, "ואם העיוור הוא בן שמונים וגר באילת?" הוא אומר לי, "לא יבוא, לא יקבל מקל". ככה אמר לי מנהל המכס בחיפה. עד אליו הגעתי. אז נתתי לו את הניירות, והוא חתם לי, ואז שאלתי אותו, "תסביר לי, למה צריך שחרור ממכס על המקל? למה יש מכס על המקל?"

אז זה מה שהוא הסביר לי – "תראה, אתה נראה לי בן אדם שמבין, אתה לא טמבל מהרחוב. אתה יודע שבתוך המקל יש קפיץ, נכון?" אני אומר לו "כן". הוא אומר, "אם אני אתן לאנשים לקנות בלי מכס את המקל, הם יקנו את המקל, יוציאו את הקפיץ, יזרקו את המקל, וישתמשו בקפיץ לדלת של הרשת של הזבובים בבית, כי זה יהיה יותר זול משעולה הקפיץ בחנות." זה היה ההסבר שלו, אתה מבין?

אני מייד אחרי הדברים האלו אמרתי לשרה, "אני לא מוכן יותר, אנחנו עוזבים את הארץ הזאת."

בנוסף לזה, אחרי כמה פעמים ששרה לקחה את הילדה לבדיקות, הבנו שבארץ הם לא יודעים, ולא מבינים, ולא עושים שום דבר ממה שצריך. כשפעם אספתי את הרופאים שטיפלו בה, וביקשתי שיסבירו לי בשפה פשוטה מה קרה עם מיה, מה הבעיה עכשיו, ומה הם מתכננים לעשות, הם שיקרו לי מלמטה עד למעלה. לא היה להם מושג, ולא אכפת היה להם, ואין להם שום ידע. כשאמרנו להם שאנחנו רוצים ללכת לאמריקה עם הילדה, הם סרבו לתת לנו את התיק הרפואי, היינו צריכים לגנוב אותו. סרבו לתת לנו את תיאור המחלה שלה, כי הם התביישו לכתוב את מה הם עשו לה. הם לא יכלו להראות לעולם.

 

ההחלטה לעזוב ולחפש עזרה מעבר לים, באמריקה

חוסר היכולת שלהם למצוא עזרה הולמת לבתם הביא לא רק לאכזבה עמוקה מהמערכת ומהמדינה, בהן האמינו כל כך עד אותה נקודה. בנוסף לאכזבה הזו, היה גם פחד אמיתי לשלומה של מיה. בריאותה הלכה והדרדרה, וסכנה נשקפה לחייה. שרה ואפרים הבינו שעל מנת למצוא למיה ישועה אין להם ברירה אחרת אלא לעזוב את ישראל ולהגר לאמריקה. רק שם יימצא לה טיפול רפואי הולם. ואכן, הם החלו לעסוק בהגירה באופן מעשי:

באתי הנה שנה לפני שהגענו וקניתי מכונית. עשיתי 16 אלף מייל בחודש אחד, מבית חולים, לבית חולים. שלושים יום ראיתי רק אספלט וכניסות לבתי חולים. התחלתי בסן דייגו, דרך הצפון, והגעתי אול דה ווי [כל הדרך] למטה, עד כמעט פלורידה.

היה לנו חבר טוב, שהיה אז במינסוטה. לפני כן הוא טיפל במיה בבית החולים בישראל. הוא היה אימונולוג, מנהל בית חולים. אפרים בא אליו, והוא עזר לו, נתן לו כל מיני אופציות.

אחרי הסיבוב הגדול החלטתי שניו יורק ומאונט סייני נראה לי. וגם כן, עשיתי את זה כמו קבלן בניין, אני לא רופא. זה נראה לי המקום הכי מתאים.

כששאלתי את אפרים מה הוא עשה במהלך הסיבוב הזה בארצות הברית, הוא סיפר:

בחודש אחד נהגתי שש עשרה אלף מייל. פגשתי רופאים בבתי חולים לילדים ומרפאות עיניים הכי מפורסמות בארצות הברית. הלכתי ממקום למקום. שאלתי והראיתי את הניירות, וסיפרתי את הספור של הילדה. כל אחד ענה איך שהוא ידע. חלק אמרו לבוא לסן פרנסיסקו, חלק אמרו לשיקגו. מאונט סייני הייתה ההחלטה הכי נכונה שלנו.

ברגע שנפל הפור והם החליטו לעזוב את ישראל ולהגר לאמריקה, ואחרי שאפרים איתר את בית החולים הטוב ביותר לטפל במיה, מתחילה אצלם התמודדות חדשה. בישראל חשו שכל מי שניגשו אליו בענין בתם, מראש החינוך המיוחד ועד אחרון הרופאים בבית החולים, נכשל ואכזב אותם. ופתאום, באמריקה, מאנשים שהם לא מהמדינה שלהם, הם מקבלים יחס שונה לחלוטין, והרבה יותר טוב. הקשב לצרכים שלהם והטיפול בבעיותיהם טובים בהרבה בניו יורק, מקום זר ומוזר מבחינתם, מאשר בחיפה, עיר הולדתם.

ההתמודדות החדשה, לכן, הייתה יותר פנימית מאשר חיצונית. כפי שיספרו מייד, הן המערכת החינוכית והן המערכת הבריאותית בניו יורק תפקדו וענו לצרכיה המיוחדים של מיה. ואולם, מבחינה נפשית נותר אצלם הקרע מהמקום אותו עזבו. קרע שהלך והעמיק דווקא לנוכח העובדה שבמקום החדש, הזר להם, הם הרגישו שדואגים להם הרבה יותר טוב.

 

איך מוצאים בית באמריקה? ובית ספר?

שרה אמרה לי, אני לא באה לאמריקה אם אין לנו בית. אם אין לנו בית אנחנו לא שווים כלום. קודם שיהיה לנו בית.

זה כשלא הייתי אף פעם בארצות הברית, אף פעם.

גם אני לא

כשאני שואל את שרה למה היה חשוב לה למצוא בית לפני שתגיע עם הילדים לאמריקה, היא משיבה:

אני לא יודעת. אני חשבתי שאם אין לך איזשהו רכוש, בית, משהו ...

פולנים, מה אתה לא יודע?

אז אמרתי לו, "אתה נוסע, תמצא בית שיהיה לנו לאן לבוא, ואז אני אבוא עם הילדים"

אז תחשוב מה זה לבוא לפה בלי שפה, בלי עבר של הכנסה, בלי רצון או יכולת לקנות את הכל במזומן, ולקנות בית. עם הלחץ הזה של כל המשפחה מאחור, ומיה חולה, וחולה, וחולה, וצריך לרפא אותה.

בשלב הזה היא הייתה בת 11, ערן היה בן 15 וחצי, ורונית הייתה בת 5.

עברתי כל מיני דברים, לדוגמא עם קניית הבית. אלף לילה ולילה. את הבחירה של הבית עשיתי בשביל גידול הילדים. איך אתה בוחר בית במקום שאתה לא מכיר? אתה נוסע לניו דלהי ויש לך משימה לקנות לך בית ולגור בשכונה. איך תדע שהשכונה טובה לילדים? אתה לא יכול לשמוע מה אומר הברוקר [סוכן הנדל"ן], כי הוא יכול להרים אותך ככה ברגע.

כשהברוקרית הראתה לי בית, הייתי אומר לה, "עכשיו רגע, תלכי". הייתי חוזר למחרת בבוקר ומחפש את בית הספר של השכונה. הייתי יושב באוטו משמונה עד אחת ורואה איך הילדים בהפסקה מתנהגים בחצר. איך הם לבושים, איך הם מתנהגים אחד עם השני, איך הם מגיבים אחד לשני, ואיך הם מגיבים למורים. לפי זה בחרתי איפה לגור. באמת הצלחתי למצוא בית בשכונה שהיא אופיינית למשפחות עם ילדים בגילים שלנו. זה מאד הצליח, לפי איך שהסתכלתי על ילדים בבתי הספר בהפסקות.

מזל שלא עצרו אותך.

אז עוד אל קעידה לא היו פעילים. אף אחד לא דיבר איתי. קנינו את הבית, ופתחתי את העסק. קיבלתי משכנתא רק בזכות אנשים ישראלים טובים שעזרו לנו.

ואז שרה הגיעה עם הילדים. אז היה מותר להוציא שלוש מאות דולר לבן אדם מהארץ. היה לנו שר אוצר נורא נחמד, קראו לו ספיר. חכם בלילה אחד. היינו צריכים להבריח את הכסף במגפיים, בסוליות שעשיתי.

 

מגיעים עם הילדים לאמריקה – התחלה חדשה

נו ואז, שרה הגיעה בשני ליולי עם שלושת הילדים, עם חמש מזוודות, להתחיל חיים חדשים. עם חמש מזוודות באמריקה, ושלושה ילדים, אחת חולה שצריכים מייד לטפל בה. את הבית כבר קנינו. ישנו על השטיחים בהתחלה, כי לא היה מרוהט. השכנה היהודיה שהייתה ברחוב, שבעלה היה פקיסטני מוסלמי, ארגנה לנו מסיבת היכרות. היא הביאה שש עשרה משפחות. ככה עשו לנו מסיבת היכרות עם השכונה.

אנחנו היינו בשוק.

היחס הידידותי והחם מגיע לא רק מצד מהגרים ישראלים אחרים, שהגיעו לאמריקה לפניהם. גם השכנים האמריקאים, שמהם לא ציפו שרה ואפרים לקבל דבר, מתגלים כאנשים לבביים. הם מקבלים בחום את השכנים החדשים, ומציעים עזרה בהשתלבות במקום החדש.

ההיפך ממה שסיפרו על אמריקה. ההפך ממה שאתה יודע על אמריקה. זה לא להאמין בכלל. ואז עלה העניין עם מיה, היא הייתה עם כאלה משקפיים (מדגים את עובי העדשות עם האצבעות) ולא ראתה. אז שכנה אחת אמרה, "יש לי גם ילד שהוא מתעוור, ויש לו הרבה בעיות עיניים. אני אטפל לכם במה שאתם צריכים, ולאן ללכת". והיא הדריכה אותנו.

דבר ראשון צריך ללכת למשרד ממשלתי להוציא תעודה שהיא עיוורת. ואז ללכת לבית הספר להראות את זה. שישה אנשים עבדו עם מיה שלנו מטעם ממשלת ניו יורק, ועזרו לה בכל מה שרק אפשר. הייתה חונכת שלימדה אותה עברית, והייתה חונכת שלימדה אותה אנגלית, והיה חונך שלימד אותה ללכת ברחוב עם מקל, והיה חונך שלימד אותה איך לשלם כסף ולנסוע באוטובוס או בסבווי, והתעמלות מיוחדת.

 

סוף-סוף מישהו דואג למיה – הטיפול בעוורים בניו יורק

התחושה שהם רצויים לא הייתה מוגבלת רק לשכנים שלהם. מרגע שיצרו קשר עם הרשויות, הרגישו איך כל המערכות מכוונות לעזור ולסייע. הטיפול בהם ובבתם עם צרכיה המיוחדים היה מעל ומעבר למה שבכלל ציפו.

זה היה ככה, צלצלנו למשרד החינוך, אז אמרו לנו, "עכשיו חופש גדול, צלצלו כמה ימים לפני תחילת הלימודים."

קבעו איתנו פגישה בשתיים עשרה.

קבעו איתנו פגישה, נכנסנו, על הדקה קיבלו אותנו.

מה זה, כשנכנסנו אמרו "שלום משפחת אהרונוב". אמרנו, "איך הם יודעים שזה אנחנו?" ואז קלטנו, כי אותנו הזמינו בשתיים עשרה, ועכשיו שתיים עשרה, ואנחנו באנו. לא היה תור כזה עגול מסביב לחלון שכולם, "אבא שלי שופט ואמא שלי שוטרת". לא היה דבר כזה.

ישבו איתנו ונתנו לנו כמה ברירות איך להתמודד עם הלימודים שלה. או שיבוא אוטובוס וייקח אותה לבית ספר רק של עיוורים. או ללכת לבית הספר השכונתי. ואז תהיה לה מורה חונכת שתבוא אליה.

וגם יבוא אוטו של נכים וייקח אותה. שתדע רק, סוף הסיפור הוא שמיה גמרה קולג' והיא פסיכולוגית. כעיוורת היא גמרה את זה.

אז את האפשרות של בית ספר לעוורים הורדנו מייד. היה גם בית ספר רגיל, שיש בתוכו כיתה מיוחדת שיש בה את כל המכשור לכבדי ראיה ולעיוורים. מברייל ועד למכשיר קריאה. כשלכל הכיתה יש בחינה, אז היא יכולה לצאת לכיתה המיוחדת עם מורה מיוחדת לעניין הזה. יש לה זמן מיוחד לעשות את הבחינה, וגם המורה יכולה לעזור לה עם משהו שהיא לא רואה.

הכל ללא תשלום

הכל ללא תשלום

אנחנו היינו סתם כאלה שרק הגיעו לאמריקה. לא שילמנו מיסים עוד, שתבין. בימים הראשונים היא קיבלה טייפ ריקורדר מיוחד לעיורים, עם כפתורים גדולים ובלתי שביר. אפשר לזרוק אותו מקומה שניה, הוא לא היה נשבר. ויום יום הייתה מגיעה מעטפה בדואר עם תקליט, עם העיתון שהיא בחרה. התקליט היה קורא לה את העיתון, וגם סיפורים וספרים. היא קיבלה בעצם מה שהיא רק רצתה.

אפרים נראה כאילו הוא עדיין מתקשה להאמין שהדברים באמת קרו. הוא חוזר ומדגיש את היחס והשירות שקיבלו באמריקה, מייד עם הגיעם:

בחינם נתנו לנו את זה. הכל. מהיום הראשון.

אתה יודע, איך שקיבלו אותנו כאן? מבחינה של לימודים, לא יכולנו להאמין. היא הרי לא דיברה מילה אנגלית, אז ישבה איתה מורה יהודיה, גלוריה. כל יום היא הייתה מוציאה אותה מהכיתה ומלמדת אותה אחד על אחד אנגלית. לפני איזה חודשיים בערך אני הולכת באיזה חנות בגדים,

לא ראינו אותה מאז שהיא הייתה בבית ספר עממי,

פתאום מישהי ניגשת אליי ואומרת לי, "יו לוק סו פמילייר" [את נראית כל כך מוכרת]. ברגע שהיא פתחה את הפה, אז אני אומרת לה, "את גלוריה". עכשיו היא באה לבקר את מיה, אחרי שלושים שנה.

הסיפוק והשמחה קורנים מעיניהם כשהם מדברים על מה שקרה אחרי שעברו לניו יורק. אני אומר להם שגם אם מישהו היה מכבה את הקול ולא שומע את התוכן של מה שהם אומרים, ורק רואה אותם, הוא היה מרגיש שהם מדברים על חוויה מופלאה, ושרה משיבה:

אתה יודע מה? זה באמת קשה להאמין.

אתה לא יכול לתאר לעצמך מה עבר עלינו.

אפרים נורא ביקורתי לגבי כל מה שקרה לה. אבל, כשנתקלנו בבית ספר בארץ במקרים שמיה הייתה סובלת בגללם כל כך, זה היה נורא. היה יום אחד שהיא חזרה בוכה הביתה. אני לא הבנתי, אמרתי "מיה, מה קרה?" כי היא באמת, יש לה ראש משהו לא רגיל לילדה הזו.

כשהיתה בת עשר, דיברה כמו אישה בת ארבעים.

אני שואלת, "מה קרה?" והיא אומרת, "אני נכשלתי במבחן, כי לא ראיתי מה היה כתוב שם." אתה יודע איך היו עושים אז את הבחינות? הייתה מכונה כזאת של סטנסיל. אז המורה כתבה את זה בכתב יד.

משכפלים את כתב היד, וזה לא יוצא ברור.

כשכולם קיבלו את הדף של הבחינה, מיה קראה למורה ואמרה, "אני לא רואה מה כתוב פה." אז המורה הקריאה לה את הבחינה. בחינה בחשבון, כן?היא הקריאה לה את כל השאלות ברצף, והלכה.

תאר לך, ששמונים כפול ארבע ועוד חמש (צוחק בציניות)

ואחר כך היא עוד נותנת בלתי מספיק, או מספיק, אני לא זוכרת.

זה היה סקנדל. היא לא הסכימה לכתוב בלורד לילדה את הבחינה.

עכשיו, המורה גרה בכרמל צרפתי, לא רחוק. צלצתי אליה, אז היא אומרת לי בטלפון, "בסדר, אני יודעת שטעיתי". אני אמרתי לה, "תגידי, את השתגעת?" היא אומרת, "אני יודעת שהיא יודעת את החומר." אמרתי לה, "זה בסייד דה פוינט [זה לא קשור]. את לא יכולת? יש ילדה אחת כזאת בכל בית הספר. היה קשה לך לכתוב בלורד שחור והיא הייתה רואה את התרגילים?""יש לי ארבעים ושתיים ילדים בכיתה וכולי." והנה אנחנו באים הנה, והיחס של המורים שונה לחלוטין.

פה, איזה מוגבלות שיש לך, הם יעשו את הכל להביא אותך למצב שאתה תוציא את הבסט [הטוב ביותר] ממה שאתה יכול להגיע אליו. אם אתה אוטיסט, אז הם יביאו אותך למצב שתוכל לתפקד. בארץ היא תהיה קולעת סלים, זהו (הטון עולה)

קולעת סלים או טלפוניסטית, "מה אתה עושה רוח?" הוא אמר לי. היא תהיה או טלפוניסטית או קולעת סלים. המזל היה שלא היינו בארבע עיניים, כי אני הייתי גומר אותו, אני הייתי מכניס לו מכות. אני לא הייתי סובל אותו. אניווי [בכל אופן] ככה הגענו הנה עם הילדים. השכנים מאד עזרו לנו, והתחלנו להכיר אנשים, אנחנו מאד פעילים בחברה, בבני ברית, היינו מאד פעילים בקונסוליה הישראלית.

שרה ואפרים מביעים כעס עמוק כלפי המערכת הישראלית, שאכזבה אותם וסיכנה את בריאותה ואף את חייה של בתם. מהבחינה הזו, בנוסף למורכבות שיש לכל מהגר עם ארץ המוצא, שעזב, במקרה שלהם יש גם כעס ותחושה שהמעבר לארצות הברית היה חיוני ממש. ועם זאת הם מזהים את עצמם כישראלים. הם מעורבים מאד בחיי הקהילה הישראלית בניו יורק, וכמו שהם מזכירים פה, הם נמצאים בקשר מתמיד עם הקונסוליה הישראלית ופעילים בארגונים כמו בני ברית.

הקרע שהם חשו בעקבות ההגירה לארצות הברית היה בין שתי תחושות סותרות כלפי ישראל. האם הם, ציונים, מעורבים בקהילה בניו יורק שאוהבים את ישראל? או שהם מהגרים מאוכזבים מהאופן בו טיפלו הרשויות בבתם, ובעצם הם כועסים על ישראל ומתעבים אותה?בהמשך הראיון ניתן לראות איך דרך סגנון ההורות שעיצבו באמריקה איחו שרה ואפרים לפחות חלק מהקרע. הם בחרו אילו מרכיבים מהישראליות הם מעוניינים לשלב בהורות שלהם, ובכך מצאו את האיזון הנוח להם בין המקום שעזבו למקום אליו היגרו.

 

ההשפעה הקלוקלת של התרבות האמריקאית על הנוער – היה או לא היה?

אחרי מיה, מספרים לי אפרים ושרה על בנם הבכור, ערן. ההתמודדות המרכזית איתו הייתה סביב השאלה כיצד מביאים נער בשלב הקריטי של גיל ההתבגרות לארצות הברית, ועוזרים לו להשתלב:

ערן היה בן 15 וחצי. הפחידו אותי מאד. היו כל מיני שמועות בארץ. כל הטמבלים, המבינים הגדולים אמרו: "יהיה לך בן מעשן סמים, הוא ישר יתגלגל לתרבות רעה".

לערן היה נורא קשה, נגיד את האמת.

בוודאי.

הוא בא מהמסגרת של השכונה שלנו בישראל. שם זה היה כמו משפחה. היו לו חיי חברה עשירים. הם היו נוסעים בטרמפים לטיולים בגליל.

הוא הגיע הנה, לא הייתה לו חברה, הוא לא ידע את השפה.

הוא לא ידע בכלל

הוא נכנס מייד לבית ספר תיכון והיה צריך להצליח ולגמור את השנה כמו בן אדם. הוא התגבר על זה לאט לאט. כשבאנו, זה עוד דבר שאתה צריך לדעת, מנהל בית הספר ראיין אותו. הוא אמר, "הבן שלכם יודע הרבה. הרמה שלו היא יותר מאשר בקולג', ואני לא יודע אם אני יכול להוסיף לו כאן בבית הספר." אז הוא המליץ לי שאני אשלח אותו לשיעורי מחול וטניס. אמרתי לו, "לא חביבי, אתה תכניס אותו לכיתה הרגילה, והוא ילמד כמו כולם (צוחק), והוא ייכנס לתוך התלם." הוא רצה שהבן שלי יילך ללמוד מחול, אצל דוקטור ליכטיג בר-זהר.

היות ואנחנו פחדנו מהעניין הזה של הסמים והפשע, אני לקחתי את ערן במשך שלוש-ארבע שנים, כל וויקאנד [סוף שבוע] לטיולים, עם אופנועי שטח, וטרקטורונים. הייתי לוקח איתו את החברים שלו, שלא יהיה כאילו תקוע עם האבא שלו בתחת. אז היינו לוקחים וון ומאחוריו טריילר ענק. וכל החברים היו מביאים את כל הדברים שלהם, וכל וויקאנד היינו נוסעים איתו לאיזה מקום.העיקר שלא יהיה חופשי להסתובב עם הפושעים, שלא היו ולא נבראו.

האמת היא שערן, לספר לך קצת עליו, הוא ילד משגע. הוא עדין נפש כזה. והוא, כשהגענו לפה, הכיר שני ישראלים, והתיידד איתם נורא וטייוואני אחד.

הוא כל כך היה חבר של הטייואני, שכשהטייואני התחתן בטייוואן, לקחו אותו כבסט מן [שושבין] שלהם. הוא היה שם איזה חודש וחצי בטייוואן כאורח שלהם בחתונה. אתה יודע, לארח כזה בחור, זה לא להשכיב אותו על המחצלת, במלון. הוא הסתדר נהדר, והכיר ישראלים והתיידד איתם מאד.

עד היום הם ממש חברים טובים.

אז זה מה שהיה עם ערן. הוא נכנס ולמד, והלך לקולג'. וכשהוא גמר את הקולג', שאלתי אותו, "מה אתה רוצה לעשות?" הוא אומר, "לא לימדו אותי שום דבר בקולג' שאני יכול להרוויח ולעשות. אני רוצה לעבוד איתך." הוא נכנס לעבוד איתי, ונתתי לו מההתחלה עשרה אחוז מהביזנס. אנחנו מתעסקים באומנות בקנה מידה גדול. העסק עושה שירות אומנותי לבתי מלון וקזינוס.

ערן הוא שותף חמישים אחוז היום. הוא מנהל את הביזנס. אני כבר זקן, אני בא רק להפריע להם. אז זה היה עם ערן. הנה תסתכל פה על הקיר, זה הנכד בן ארבע, על אפנוע. אני וערן, והנכד בן ארבע. את כולם לימדתי לירות.

בנם ערן השתלב, אם כן, במציאות האמריקאית. הוא סיים קולג', וכיום הוא הולך ויורש את העסק המשגשג של אביו. ואולם חברתית, הן במסגרת המשפחה, והן מבחינת מעגל החברים, יש הרבה מרכיבים ישראלים בעולם שלו. חבריו הטובים הם ישראלים לשעבר. איתם הוא שמר במשך השנים על קשר חברות משמעותי. בנוסף לכך, לפי סיפוריהם של שרה ואפרים, שניהם בילו ועדיין מבלים זמן רב עם הילדים שלו. הם מתקשרים איתם בעברית, מקריאים להם סיפורי ילדים מישראל, ואפילו הממתקים האהובים עליהם הם שוקולדים של עלית.

 

מיה חוזרת לראות

מאוחר יותר בראיון, מגיעים שרה ואפרים לדבר על בתם הקטנה, רונית. סיפורה של רונית הוא מעניין דווקא לעניין שלנו, כיוון שניתן לראות כיצד היא מסמלת את הדרך אותה עשו שרה ואפרים כהורים – ממחוייבות ציונית מוחלטת, לכעס וריחוק מישראל, ובסוף מצאו "מקום טוב באמצע". מקום מאוזן יותר, שאין בו מסירות מוחלטת לישראל אך גם אין פסילה של המקום ממנו באו והתמסרות לאמריקה.

אבל, לפני שהם מגיעים לרונית, הם חוזרים לדבר על הטיפול לו זכתה מיה בארצות הברית. מתוך הסיפור הזה מתחוור מדוע המוטיב של ישועה הוא מרכזי כל כך בסיפור ההורות וההגירה של הזוג. שרה מספרת:

יום אחד, מיה הייתה אז בת חמש עשרה, זה היה ערב פסח. אני זוכרת כי הלכנו לחברים לסדר פסח, ומיה הלכה איתנו. באותה תקופה היא בכל זאת ראתה. היא לא הייתה עיוורת לחלוטין, אלא ראתה חמישה או עשרה אחוז. אז, הגענו לבית שלהם, והייתה איזו מדרגה קטנה, ומיה לא ראתה את המדרגה, וטראח נפלה. ואני כבר בבוקר הרגשתי משהו. זה היה חופש, ואני נתתי לה משהו לאכול וראיתי שהיא נוגעת עם היד. ומיה, לא תשמע אותה, עם כל מה שהיא עברה, מתלוננת.

כשראיתי שהיא נוגעת ככה באוכל, בצלחת, מחפשת, אז שאלתי אותה "מה קרה?" אז היא אומרת לי, "אני לא יודעת, אני לא רואה כל כך טוב היום." הייתי עסוקה ולא ממש שמתי לב. כשהגענו לחברים, והיא נפלה שם, אז שאלתי אותה בשקט, "מיה מה קורה לך?" היא ענתה לי, "אני לא רואה."

למחרת כבר רצנו כמו משוגעים לבית החולים. הרופא שלה היה בחופש, אז ראתה אותה איזה רופאה אחרת. היא אמרה לי, "אני רק אשמור עליה בימים עד שהוא מגיע, כי לפי דעתי היא צריכה ניתוח. הוא צריך להגיע תוך שלושה-ארבעה ימים". וכשהוא הגיע, הוא צלצל אליי, ואמר לי "באיזו שעה אני יכול לראות אתכם היום?"

מייד באנו. היא לא ראתה כלום, שום כלום. אז התחילו לדון - כן לנתח? לא לנתח? כי בעצם זה אותו ניתוח, הקטרקט. אבל כיוון שהאימיון סיסטם [מערכת החיסון] שלה היה כל כך חלש, פחדו שהיא תאבד גם את אותה העין שבה עוד יכלה קצת לראות.

אמרו לנו שכשהיא תתבגר אולי זה יעבור. אצלה שום דבר לא עבר. אם היה יכול לקרות איזה סיבוך, אז אצלה תמיד הוא קרה. אז, אמרו "כן לנתח? לא לנתח? לנתח עכשיו? או לחכות שנה?" ואנחנו יושבים שם בבית החולים, ולא יודעים מה לעשות. זה היה המון ריסק [סיכון], כי זה העין היחידה שהייתה. אולי אפשר עוד להציל אותה, אבל אולי זה יעלה לה בזה שהיא תהיה עיוורת.

אז מיה ישבה שם ואמרה:

"אני יכולה להחליט?"

היא אומרת, "אם אני צריכה לחיות כעיוורת, אני רוצה לדעת את זה עכשיו. אם אפשר להציל את העין, אני רוצה שיצילו אותה עכשיו." בעצם היא עשתה שם את ההחלטה של לנתח או לא לנתח. למחרת ניתחו אותה.

וכשהיא יצאה מחדר הניתוח, פתאום היא ראתה את העולם.

היא שאלה אותי אם אני חולה, ברגע הראשון. אמרתי לה, "למה את שואלת?" אז היא אומרת לי, "רואים לך את הוורידים בידיים." היא בחיים לא ראתה את זה. היא החלה להתעוור מגיל מאד צעיר. כשהיא הסתכלה החוצה פעם ראשונה על עץ, היא אמרה, "חשבתי שזה גוש שחור, לא ידעתי שאפשר דרך העלים לראות את השמים."

אז אתה רק קולט פתאום.

בקיצור, אחרי הניתוח הזה, אני קניתי לה מרצדס,

היא יכלה לנהוג אחרי זה,

והיא התחילה לנהוג, ונהגה שש או שבע שנים. עד שהראיה נפלה עוד פעם, ואז היא אמרה, "אבא הנה המפתחות, אני לא רואה את השלטים, אני לא רוצה לנהוג יותר." ולאט לאט התעוורה עוד פעם. והיא היום במצב כמו שהייתה שבאנו איתה.

זה היה מהמם.

חוויה שאי אפשר לתאר.

זה אי אפשר לתאר.

 

 

תחושה של ישועה אמיתית – ההגירה הושיעה את מיה

אפרים ושרה ממשיכים לספר לי בהתרגשות רבה על מיה, בתם, שהגיעה עיוורת כמעט מלידה לארצות הברית. בבית חולים בניו יורק היא מצאה ישועה, וכבת עשרה חזר אליה מאור עיניה, והיא החלה לחיות כאדם בריא:

הדיבורים שלה על הצבעים, על איך שנראה כל דבר. יש לה כושר התבטאות בלתי רגיל לילדה. מה היא חשבה, איך נראים הדברים, היא ראתה פרצופים של אנשים, מי יפה ומי מכוער. היא סיפרה לנו איך היא תיארה אותם לעצמה מלשמוע. איך שהכל השתנה לה מרגע שראתה.

זו הייתה חוויה בלתי רגילה. עכשיו, היה לה גם עניינים בבית הספר. היא פתאום הייתה צריכה לקרוא, ולהבין מזה שהיא קוראת.

פתאום היא חזרה ללמוד כאדם רואה.

היה לה ממש שוק. היה לה קשה לקרוא ולהבין מה היא קוראת. פתאום ממש הייתה לה ירידה בלימודים. אמרתי לה, "מה קרה לך? עכשיו כשאת רואה?" היא אמרה, "אני קוראת, ואני לא מבינה מה אני קוראת. אני לא יודעת לקרוא ולהבין."

ובאמת בעקבות הטיפול הרפואי לו זכתה, ומאור עיניה שניצל, מתחילה מיה לחיות חיים מלאים כאדם בוגר:

היא הלכה לאוניברסיטה ולמדה פסיכולוגיה.

היא עשתה את זה לאט יותר. אבל, היא למדה מצויין.

מיה הלכה לעבוד במוסד ששייך לעיריית ניו יורק, מוסד שמטפל בנכים. היא דואגת לתנאים של נכים. לדוגמא מקומות ישיבה לנכים באולמות קונצרטים גדולים בעיר.

היום מיה כבר בכיסא גלגלים. הארטרייטיס שלה השתלט עליה.

היא הלכה לעבוד בעבודה הזו, והכירה שם בחור שגם הוא נכה. הם התחתנו. נולדה להם ילדה הכי יפה בעולם. תראי לו את התמונות. שרה נו, זה התפקיד שלך. ילדה בת שלוש, ילדה יוצאת מן הכלל. זה אנשים שאם נופל להם משהו על הרצפה הם לא יכולים להרים אותו, אבל הם מגדלים ילדה. הדבר היחיד שהם לא יכולים לעשות זה שהם לא רוחצים אותה. שרה עוזרת להם עם זה באופן קבוע, יומיום. היא נוסעת לשם כל יום אחרי הצהרים, רוחצת את הילדה ומשחקת איתה.

באופן כללי, נוכחותם של שרה ואפרים בחייהם של ילדיהם ונכדיהם משמעותית בחייהם של אלה ושל אלה. עניין הנוכחות בחייהם של הילדים תפס תפקיד חשוב גם בסיפורים אחרים המופיעים בספר. ההורות מהווה מרכיב מרכזי ביותר אצל אלו שחיים הרחק מכל רשתות התמיכה שהותירו מאחוריהם בישראל. כתוצאה מכך חלק מהמרואיינים חשו צורך להיות נוכחים באופן משמעותי יותר בחייהם של ילדיהם. סיפורה של איריס הוא דוגמא טובה לעניין. כשילדיה גדלו הקפידה איריס להיות פעילה מאד בבית הספר שלהם, בהתחלה כמתנדבת ואחר כך כרכזת המתנדבים בבית הספר. בתור רכזת מתנדבים היה לה משרד בבית הספר, והיא שמרה על קשר רציף עם המורים של ילדיה, והייתה לעיתים קרובות מעודכנת אף יותר מילדיה בנעשה. במקרה של שרה ואפרים, הם המשיכו וממשיכים להיות מעורבים בחייהם של ילדיהם, גם לאחר שאלה עזבו את הבית. הדבר נכון במיוחד בהקשר של הטיפול בנכדים.

 

הקטנה, רונית – מתחילה כשתקנית וגומרת בהוליווד

אל רונית, בתם הקטנה, מגיעים שרה ואפרים אחרונה. כפי שהזכרתי קודם, הדרך שעשתה רונית היא במידה רבה סמלית לתהליך שעברו שרה ואפרים בתוך ההורות שלהם, תהליך שאיפשר להם לאחות את הקרע שקרעה ההגירה. 

רונית הייתה בת חמש וחצי כשהגענו איתה. זה היה השני ביולי. היה חופש גדול. מצאנו ליד הבית גן פרטי, שהיה פתוח גם בחופש הגדול. במשך חצי שנה היא לא רצתה להוציא מילה אחת באנגלית. הייתה אומרת "שהגננות והילדים ילמדו עברית". היא לא תילמד אנגלית. כבר חשבו שהיא מפגרת.

זה לא נכון, הם הבינו. היא עשתה את כל העבודות שאמרו לה, אבל היא לא פתחה את הפה.

הדבקות של רונית בשפה העברית, וחוסר הרצון שלה להתגמש ולשתף פעולה באנגלית הן סמליות לתחושת הכאב סביב העקירה מישראל. התחושה הזו מלווה רבים מההורים ומהילדים שעברו את חוויית ההגירה. רונית לא מעוניינת להשתלב, ומקיפה את עצמה במציאות שמדמה עד כמה שאפשר את ישראל. עד כדי כך שאפילו בבית הספר היא "מקבלת" מתורגמן אישי:

מכיתה אחרת העבירו ילד של ישראלים, שיתרגם לה ולהם מה שהיא אומרת ומה שהיא צריכה לשמוע.

אחרי כמה חודשים, הגיע החורף, והשכנים לקחו אותנו לעשות סקי. ביום שני שאלו את כל הילדים "מה עשיתם בוויקאנד [בסוף השבוע]?" זו פתחה את פיה באנגלית רהוטה, וסיפרה. הגננות רצו לפה הביתה לספר לנו, הן השתגעו.

הילדה הזו גדלה בבית הספר הזה שאני הסתכלתי עליו מהחצר. היא הלכה לאוניברסיטה, למדה קולנוע, טלוויזיה ורדיו, והייתה הסטודנטית הראשונה בהיסטוריה מהמחלקה לאומנות שקיבלה להיות הסטודנט הטוב ביותר באוניברסיטה. כשהיא קיבלה את התעודה, נשיאת האוניברסיטה אמרה שהיא השיגה את האצ'יבמנט [ההישג] הגבוה ביותר בלימודים בהיסטוריה של האוניברסיטה. אוניברסיטה שקיימת שלושים ושש שנה, והיו בה שלושים וחמישה אלף תלמידים.

היא קיבלה כל סקולרשיפ אווילבל [מלגה קיימת]. איך שהיא סיימה את הלימודים, חטפו אותה כל הגדולים בעולם הסרטים, סיינפלד ושפילברג ועוד.

היא התחתנה לפני ארבע שנים, ואת החתונה עשינו אצלנו. חתונה שלא רואים כזה דבר, לא בפאר שלה, אלא בתוכן שלה.

חמודי, אם אתה אומר כזה דבר (פונה לבעלה) אז אתה כנראה לא שילמת על זה.

אנחנו עשינו את זה עם תוכן, לא כמו כל האלה, עם כל ההשווצות שלהם. כל התוכנית לבד. תראה, שרה הלכה למספרה, והלכה שם להסתפר אצל מזל, יש ספרית מזל.

כפי שיתברר בהמשך, בעקבות מה שקרה במספרה של מזל מגיעה רונית לחופה. חתונתה של רונית מסמלת את איחוי הקרע שעברו הוריה. ואולם, לפני שזה קרה, עברה רונית תקופה בה ההפרדה בין המרכיבים הישראלים בזהות שלה, לאלה האמריקאים הייתה כמעט מוחלטת. ולא רק זאת, אלא שהיא שאפה להתעלם מהמרכיבים הישראלים ולהעלים אותם.

כפי שיתברר גם מהראיונות האחרים בספר, הרבה מהמתח בין הורים וילדים סביב נושא ההגירה בא לידי ביטוי סביב נושא השפה. ההורים מעוניינים שילדיהם ידברו עברית, ואילו הילדים מתרגלים לאנגלית בה הם מדברים בבית הספר ועם חברים, ומרגישים בה יותר בנוח. התוצאה היא שלעיתים נוצרים מרחבי קיום מופרדים שבכל אחד עושים שימוש בשפה אחרת. בבית מדברים רק בעברית ובבית הספר האנגלית שולטת. בושה לדבר אנגלית במרחב המשפחתי של הבית, ושימוש בעברית במרחב הציבורי של בית הספר הוא מביך. ההפרדה היא ברורה, וניסיונות לשלב בין מרחבי הקיום האלה ייגרמו אצל הילדים לתגובה נזעמת. שרה מספרת:

היה שלב שהיא התחילה לדבר רק אנגלית, וכל פעם שהייתי באה לבית ספר, והייתי מדברת איזה מילה עברית, אז היא הייתה אומרת לי, "אל תדברי עברית!" אחר כך הבנתי אותה, כי זה נכון, זה כמו עולים חדשים, שבארץ היינו צוחקים עליהם. כשהייתי באה לבית הספר הייתי מדברת איתה אנגלית. אבל בבית לא נתנו לה בשום אופן. אפרים יותר ממני. היא ניסתה לא לדבר עברית. אבל, אם היא הייתה אומרת משהו באנגלית הוא היה אומר לה, "אני לא מבין. מה את אומרת?"

שמרתי עליהם שידברו עברית צחה.

היום היא מודה לנו, אבל אז היא נורא כעסה.

כשאני שואל אותם למה היה חשוב להם כל כך לשמר את הבית כמקום בו העברית שלטת, הם מסבירים את חשיבות העניין בעיצוב הזהות ותחושת השייכות של ילדיהם:

למה זה היה חשוב? כי הבית פה מדבר עברית. החברים שלנו ישראלים.

אנחנו מנהלים חיים בעברית.

אני עונה לטלפון בעברית. יש פה קהילה ישראלית כל כך גדולה.

וחוץ מזה, יש משפחה בארץ. נוסעים לשם לבקר, שיידעו לדבר איתם.

גם יש להם את השפה, למה לא לשמור אותה?

ההורים שלנו לא לימדו אותנו את השפה מהארץ שממנה הם באו. גם אותך לא לימדו נכון?

ההורים שלי ידעו חמש שפות על בוריין, ולא לימדו אותנו כלום, לא רוסית, לא יידיש. יידיש, לדוגמא, אני נורא מצטערת היום שאני לא יודעת, או רוסית. כל שפה.

וגם אנחנו העברנו את זה לילדים שידברו רק עברית. הנה הנכד שלנו אילן, הוא מדבר רק עברית. הוא בן שנתים. מדבר רק עברית.

תסלח לי, היום הוא כבר מתחיל לדבר אנגלית.

התחיל, כן.

אז תתפלא שהקטן הזה יודע הרבה אנגלית.

(צוחק) שמעתי, שמעתי. כל הדברים האלה מאד כבדים. תראה, אנחנו באנו הנה במטרה לא לחזור. אני אמרתי שאני לא יחזור יותר בחיים לארץ. ובאמת לא חזרנו. אנחנו גרים פה שלושים שנה, וזה אחרת כשאתה עם הילדים. אתה רוצה שהם ידברו עברית, כי אחרת זה יילך להם לאיבוד. גם העניין של ההתבוללות יותר קל להם כי הם מרגישים שייכות. הילדים שלנו יודעים מי הם ומה הם, והרבה בגלל שהתעקשנו איתם על עניין העברית.

 

איך רונית מצאה חתן בתוך הקהילה הישראלית

אז אני מתחיל לספר לך, שרה הלכה למספרה של מזל. זה לא סתם סיפור שאני תוקע. ישבה שם רותי, וההיא מספרת לספרית שהבן שלה, שהוא גם מהנדס מחשבים, וגם יש לו מסטר בביזנס, חזר מההייטק, והוא לא מכיר פה אף אחד. אז הם התחילו לדבר. שרה אמרה לה, "לי יש בת", והם ישבו ודיברו, והחליפו מספרי טלפונים, ולמרבה הפליאה הילדים לא זרקו את זה לזבל, אלא צלצלו, ויצאה חתונה. מהמספרה של מזל. אז הקטנה התחתנה עם ישראלי.

הוא לא ישראלי, הוא בחור שנולד פה וגדל פה. מדבר עברית, לפעמים עם קצת שגיאות, אבל הוא מדבר שוטף.

העברית, אם כן, הייתה השפה בה משתמשים בבית. כתוצאה מכך היא גם הייתה מרכיב מרכזי בעיצוב זהותם של הילדים. ולכן, הפכה העברית גם למכנה המשותף שמגדיר מי בתוך המשפחה ומי איננו שייך למסגרת המשפחתית. השפה שהביאו מישראל משחקת תפקיד מרכזי בכל מה שקשור להגדרה של שייכות. של "מי אנחנו?" לעומת "מי הם?" באמריקה. לדוגמא, שרה ואפרים מספרים על אישתו של בנם, ערן, ש:

הבינה שאם היא לא תדבר עברית, היא תהיה מחוץ למשפחה, אז היא למדה עברית על בוריה.

הדרך שעברה רונית, מסמלת את התהליך שעברו שרה ואפרים בעיצוב זהותם ואיחוי הקרע שבעקבות ההגירה. נקודת ההתחלה של רונית היא בתחושת שייכות מוחלטת לישראל. בגיל 5, כשהיגרו לאמריקה, ציפתה מהגננות והילדים בגן ללמוד עברית על מנת לתקשר איתה. ואולם, בגיל ההתבגרות, היא לא רק התביישה שאימה פנתה אליה בעברית בזמן בית הספר התיכון, אלא ניסתה גם להתמרד כנגד המרחב המוגן בו המשיכו להתקיים מרכיבי הזהות הישראלים. דוגמא אחת היא העובדה שכמתבגרת רבה עם אביה שלא לדבר עברית בבית. את המהלך הזה של התרחקות מישראל, וקבלה מוחלטת של הזהות האמריקאית היא השלימה כאישה בוגרת. לאחר שסיימה קולג', הגיעה לעבוד בתעשית הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית, אחד מסמליה המובהקים ביותר של ארצות הברית. ואולם, כמו הוריה, גם רונית איתרה בסופו של דבר את דרך האמצע המתאימה לה. כבן זוג היא לקחה לה את בנם של ישראלים לשעבר. ילדיה מדברים עברית, ומבלים זמן רב ובאופן קבוע עם הסבא והסבתא שלהם שבין שאר הדברים מישראל שהם מנחילים להם, הם גם מדברים איתם רק בעברית.

 

אז איך עושים את זה? מה הסוד?

לסיכום, לבוא לארץ זרה כמהגר עם ילדים

זה תופת

וליפול לתוך העניין הזה, לפתוח ביזנס, להמציא את הכל לבד, לדאוג שלאישה תהיה איזה עבודה, להיכנס לתוך הסבך הזה עם ילדה חולה, ועם ילד בגיל הכי מסוכן, שזה בגיל הטיפשעשרה, זה לא קל. אני לא יודע טיפשעשרה, אף אחד לא היה טיפש אצלי, עברתי את שלושת הילדים שלנו בגיל העשרה בזירו [אפס] בעיות. לא סיגריות, לא סמים, לא שטויות, לא רפורטים בכבישים, כלום. ילדים טובים, גידלנו אותם כמו שצריך.

וליפול לעניין של פרנסה, ושל שמירה על הבית, יחד עם כל הטיפול הרפואי הזה, ויחד עם כל המאמץ של לשמור על כל ילד, ולדאוג לכל אחד שיגדל. זה דבר מאד קשה ומסובך. אנשים שלוקחים את זה קצת בקלות, הרבה מאד מהם נופלים.

לעבור את כל הדבר הזה, ולגדל את הילדים האלה, ולהביא אותם למצב שיהיו עצמאים, שיהיו חופשים ושיהיו מלאי דיסציפלינה, להורים, לבית, לחוקים – זה לא פשוט. ככה גידלנו את הילדים. חבל שלא ידענו, היינו דואגים שגם הילדים יהיו פה. אם אתה כותב ספר על הילדים, היית צריך להכיר אותם.

אני כותב ספר על החוויה של ההורים.

איזה חוויה, זה חרא של חוויה זה, בחייך.

זה לא היה קל, זה גם היום לא קל. כל הטיפול בנכדים הוא משהו שאנחנו עושים בשמחה, אבל זה המון עבודה.

עשינו את זה באינטואיציה עיראקית בריאה. שמעת על זה פעם? בתוך הנסיבות והבסיס שקיבלנו מההורים שלנו. זה צריך להיות בילט-אין אצלך. אם אין לך את זה, אז אין לך את זה. אם יש לך את זה, אז יש לך את זה. באמת שרה, מגיע לנו מדליה (אומר בחיוך).

מדליה על מה?

לך מגיע מדליה על זה שאת חיה איתי כל השנים, אבל, גידלנו בסדר גמור. ילדים שמועילים לחברה, ולא תלויים על אף אחד.

הם ילדים טובים. הם בני אדם. בני אדם אחראים ופרודקטיב [יצרניים] ולא נתלים. מיה הזו, עם כל הבעיות שלה וכל הצרות שלה, היא לא מרה ולא ממורמרת.

אחת הסיבות לכך היא שכל החיים לא נתנו לה את התחושה שהיא נכה. אנחנו דרשנו ממנה וציפינו ממנה.

או, תראו מי מדבר פה.

(צוחק) אני קצת פינקתי אותה, טוב.

אפרים היה מוכן לפנק אותה.

זה לא נכון, שרה. בבתים אחרים זה לגמרי אחרת. (צוחקים)

בנימה אופטימית זו מסתיים הראיון עם שרה ואפרים. ההגירה וההורות משולבים זה בזה בסיפורם. המניע המרכזי להגירה היה המחלה של בתם, מיה, ורצונם לדאוג לבריאותה. מבחינתם המעבר לארצות הברית נועד לא רק להציל את מאור עיניה של מיה ואולי אף את חייה, אלא גם להושיע אותה ממערכות הבריאות והחינוך בישראל שנכשלו מבחינתם לחלוטין בטיפול בה. הם הרגישו שהטיפול בישראל נכשל, והתקווה שלהם לישועה הייתה מעבר לים, באמריקה.

ואכן, לאחר ההגירה, על אף כל הקשיים איתם התמודדו, הרגישו שרה ואפרים שהחלטתם הושיעה את בתם. לא רק שרמת הראיה הנמוכה בה ראתה לפני כן נשמרה, אלא בעקבות טיפול ניתוחי היא הצליחה אף לחיות חיים של אדם עם ראיה תקינה במשך מספר שנים. הם מספרים על הטיפול והיחס להם זכתה מיה באמריקה בפנים זורחים מאושר. בשיחה איתם יש תחושה אמיתית שבכך שהם הביאו אותה לאמריקה, הם הצילו את מיה.

ועם זאת, המרכיב הישראלי בזהותם הוא מרכזי. אפרים פותח את הראיון כשהוא מתאר את עצמו ואת אישתו ככאלה שגדלו בבית ציוני, ככאלה שההמשכיות בינם לבין הדורות הקודמים של משפחתם, דורות ששאפו לחיות בישראל, ואף עלו אליה בתנאים קשים, היא המשכיות ממשית. בהמשך הם מדברים על מעורבותם בקהילה הישראלית בניו יורק, על קשריהם הענפים בקהילה, ועל חשיבות העניין מבחינתם. המרכזיות הזו של הישראליות בזהותם של ההורים, לא דילגה על ילדיהם.

הילדים גדלו בבית בו נערכו ערבי שירה בציבור ששמעם יצא למרחוק. מרבית החברים והמבקרים היו ישראלים שהגרו לניו יורק, ניו ג'רסי וקונטיקט. ואולם, המציאות הישראלית הייתה מרכזית לא רק במעגל הרחב יותר של הקהילה, או אפילו במעגל החברים הקרובים. שרה ואפרים ציפו מילדיהם ומצפים מנכדיהם לדבר עברית בבית. למה? "כי הבית הזה מתנהל בעברית". במהלך הראיון הם מספרים בהרחבה על המעגל המשפחתי הקרוב והמלוכד שלהם, שהישראליות בו היא מכנה משותף מחייב כמעט. מחייב כל כך עד שאחת מהכלות שלהם למדה עברית כדי להרגיש שייכת.

דרך ההורות שלהם הצליחו שרה ואפרים לשמר את אותם יסודות בישראליות שהם מרגישים שהם חלק בסיסי מהם. עם כל האכזבה מהמערכת הבריאותית והחינוכית בישראל, בסופו של דבר הם עדיין מרגישים בבית רק בעברית, הם אוהבים לארגן ערבי שירה בציבור, ותופסים את משפחתם הקרובה בעיקר כישראלית. סביב המציאות שיצרו בביתם, והמרכיבים של ישראליות שהנחילו לילדיהם, הם הצליחו להגיע לאיחוי של קרע ההגירה. הכעס שהם מרגישים כלפי ישראל עדיין שם, והתחושה שישועה למיה יכלה לבוא רק מאמריקה היא מרכזית. ועם זאת, בזכות התהליך שעשו בתוך ההורות שלהם, הם לא רק מסוגלים, אלא אפילו מעוניינים לחיות את החלקים הישראלים בזהותם, חלקים שהיו ונשארו משמעותיים מאד מבחינתם.

 

 

חלקיו השונים של הספר "קרובים רחוקים: הורים ישראלים באמריקה" עוסקים בנושאים של זהות, שפה, המשכיות, יהדות וישראליות, רשת התמיכה, המשפחה והחברים שנשארו בישראל ואלה שמוצאים באמריקה ועוד. את הספר ניתן לרכוש בחנויות הספרים או דרך אתר האינטרנט של הספר, בו ניתן למצוא גם מידע נוסף על הספר ועל המחקר. כתובת האתר: www.krovimrechokim.com




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו