בין חופה לקופה - יחסי ממון בין בני זוג
שלח לחבר
זוגיות נאותה מתאפיינת בתקשורת טובה. התהוות הקשר הזוגי היא שעת רצון טוב ביחסים שבין בני זוג. בני זוג בראשית דרכם פתוחים, קשובים ורגישים האחד לצרכים של משנהו.
מאת: דיינה הר אבן, עורכת דין ומגשרת
זוגיות נאותה מתאפיינת בתקשורת טובה. התהוות הקשר הזוגי היא שעת רצון טוב ביחסים שבין בני זוג. בני זוג בראשית דרכם פתוחים, קשובים ורגישים האחד לצרכים של משנהו. מדוע אם כן אנחנו מתחמקים, בשלב זה של החיים, מלהעלות בפתיחות שאלות הנוגעות להתנהלות הכלכלית של התא המשפחתי העתידי? הממון הוא בעבור כולנו צורך קיומי, אמצעי הכרחי לניהול חיינו ואולם רובנו מתקשים להתייחס אליו בגלוי ובברור.
המחוקק ממליץ בפני בני זוג העומדים לפני נישואין ואף במהלך הנישואין לערוך ביניהם הסכם המכונה בשפה המשפטית "הסכם יחסי ממון". מטרתו של הסכם זה היא לקבוע משטר כלכלי בתא המשפחתי במהלך החיים המשותפים ואת חלוקת המשאבים הכלכליים במקרה של פירוד. על בני זוג שלא נענו להמלצת המחוקק ולא ערכו ביניהם הסכם כזה לפני או במהלך הנישואין חלות הוראותיו של החוק המכונה "חוק יחסי ממון בין בני זוג" והוא המסדיר את המשטר הרכושי החל במהלך החיים המשותפים ולעת גירושין. הוראות החוק הן ברירת מחדל ברירה זו איננה אטרקטיבית.
לא כל הזוגות העומדים בפני נישואין או בפני קשירת קשר זוגי מחייב, ארוך טווח, אף ללא נישואין ערים לאפשרות שיש להם לערוך ביניהם הסכם כלכלי במהותו. אותם זוגות המודעים לאפשרות זו סבורים כי מדובר במטרד אשר עלול להעיב על הקשר הנרקם ביניהם. העמדה הנפוצה ברבים היא "הרי אנחנו מבקשים להינשא ולבסס קשר של אהבה ורעות, יש לנו את מלוא האמון האחד בשני, מדוע בפתח הנישואין עלינו לעסוק באפשרות של פירוד וגירושין?! מה גם שבין כה וכה אין לנו משאבים כספיים, ואם נאלץ להיפרד ביום מהימים מוסכם עלינו שנחלוק את מה שצברנו ביחד". מרבית הזוגות העורכים הסכם ממון בפתחו של קשר זוגי או לפני נישואין עושים זאת כמי שקפאם השד, בדרך כלל עפ"י דרישת הוריהם. ככלל אלה הם הורים בעלי אמצעים המבקשים להבטיח כי הממון שצברו בחייהם יוותר בתוך "המשפחה" ולא יילקח על ידי בן הזוג האחר הנחשב , בשלב זה של החיים, לזר המתערב.
הסכם ממון ניתפס בעין הציבור כהסכם המסדיר גירושין. מי שמבקש לבסס קשר של רעות, אחווה ואהבה מדחיק ומרחיק מעצמו האפשרות שקשר כזה עלול להיכשל. העובדה שנתונים סטטיסטים עדכניים מורים כי למעלה ממחצית הזוגות הנישאים מפרקים בשלב כלשהו את קשר הנישואים ביניהם לא מהווה כשלעצמה תמריץ לעריכתו של ההסכם המסמן בתודעה הציבורית את תום הקשר הזוגי.
תפיסתו של הסכם "יחסי ממון" כהסכם הצופה מעיקרו את פניו של קרע וכי מטרתו האחת והיחידה היא להסדיר את סיום הקשר הזוגי היא מוטעית מיסודה. המחוקק מצדו מתמקד בחוק בשתי תקופות ומכיל על כל תקופה מערכת כללים שונה. ישנה הפרדה ברורה בחוק בין ההתייחסות לממון במהלך החיים המשותפים ובין ההתייחסות לגורלו במקרה של גירושין.
בהעדרו של הסכם ממון קובע המחוקק כי במהלך החיים המשותפים כל אחד מבני הזוג הוא הבעלים היחיד והבלבדי של כספים, זכויות וחובות הרשומים על שמו. במקרה של פירוד קובע המחוקק כי כל כספים, זכויות וחובות אשר נצברו במהלך החיים המשותפים על שם מי מבני הזוג יתחלקו ביניהם בחלקים שווים (למעט מתנות, ירושות, או קצבאות נכות – המוצאות לעיתים מהפול המשפחתי). ההסדרים הממוניים שקובע המחוקק אינם בהכרח אטרקטיביים לכל תא משפחתי. החוק בעייתי ופתרונותיו אינם מספקים.
כל מערכת משפחתית צריכה בהליכי התכנון המוקדמים שלה לחשוב על היבטים כלכליים של החיים המשותפים זהו מרכיב דומיננטי בחיי משפחה, השאלה איך נכון לנהל את העניינים הרכושים במהלך החיים המשותפים היא שאלה לגיטימית וחיונית. זהו שלב ראשוני, מקדמי והכרחי של פתיחות בין בני זוג. ראוי לזכור כי התא המשפחתי הוא בין יתר, מסגרת כלכלית סגורה שצריכה לכלכל את צעדיה מבראשית ביחד, בתבונה ומתוך הסכמה משותפת.דיבור על הפן הכלכלי של ההתקשרות הזוגית מסיר אבני נגף בהמשך ההתנהלות המשותפת.
מציאות החיים מלמדת אותנו כי בחיי היום יום לא מתגלעים בהכרח בין זוגות חילוקי דעות בעניינים מהותיים אלא דווקא בכל אותם עניינים שוליים אשר ברובם תלויים קשר בל ינתק בכיס.
ואפשר אחרת. ניתן לדלג על פני מהמורות רבות בחיי התא המשפחתי על ידי התווית הדרך מראש ועל ידי דיבור פתוח בראשית הדרך גם על גישתו של כל אחד מבני הזוג למושג הממון ולאופן ניצולו.
כדי להצליח ולהביא בני זוג שהם בבחינת שתי ישויות נפרדות שלכל אחת רקע שונה, חוויות שונות, עולם דימויים ומושגים אחר ואשר עפ"ר הדבק המקשר ביניהן הוא אמוציונאלי ומורכב מחומרים שאינם ניתנים לתפיסה ולכימות חשובה הכנות , הפתיחות ובעיקר הבהירות.
כל הסכם, כמתחייב משמו, נועד לסכם דברים, קודמת להסכם החשיבה וההתייחסות אל אותם הדברים שבסופו של תהליך רצוי לסכמם. העלאת הדברים על הכתב נועדה בעיקרה להבטיח את רצינות הכוונות של כל אחד מהצדדים השותפים לתהליך ומכאן חשיבותה.
הסכם בענייני ממון לא מסמן, איפוא, את סופה של דרך אשר עתה רק החלה אלא מהווה אמצעי שימושי וטוב כדי להתוותה. ומכאן חשיבותו וייחודו כאמצעי להבטחת תקשורת בין בני זוג בענייני דיומה, באותם הנושאים שהם כה חיוניים להתנהלותנו היומיומית. זו ללא ספק התפיסה הנכונה.
אי אפשר בעת החשיבה על הסכם שמטרתו להבטיח את התנהלות החיים מתוך הבנה, להתעלם מהאפשרות שלאחר פרק זמן יווכחו בני הזוג לדעת כי אין הם מתאימים זה לזו וכי בחירתם בבני זוגם היתה מוטעית. הפירוד הפך בימינו לחזון נפוץ. בעידן שלכל פרט בתא המשפחתי גבר או אישה חשוב להבטיח את עצמיותו ואת ייחודו ישנה הבנה כי כל אחד עלול להתפתח לכיוון אחר וכי משאלות הלב במהלך החיים אינן תואמות תמיד את הבחירה הראשונית. הגירושין משכבר אינם נתפסים כחטא או עוון אלא לעיתים מזומנות כהכרח בל יגונה.
אין זה סוד כי מערכת בתי המשפט איננה מסוגלת לתת תמיד מענה נאות לבני זוג בהליכי גירושין. למרות הקמתם של בתי משפט לענייני משפחה שמיומנותם היא בפתרון בעיות בתא המשפחתי, המערכת המשפטית היא מטבעה מסורבלת. ההליכים עורכים זמן ומאריכים את סבלם של בני זוג המבקשים להיפרד. בני הזוג חשים לא אחת מושפלים ונרמסים תחת עולה של הפרוצדורה המשפטית ואילוצי המערכת שאין לה לא את הפנאי הדרוש ולא את הכלים הדרושים להקשיב לרחשי ליבם של המתדיינים בפניה ונאנקים מחמת תשלומי העתק לעורכי דין המפעילים כל אחד בשם לקוחו את מיטב כישרונם המקצועי ולהטוטיהם כדי לנגח האחד את האחר. זירת המשפט היא זירת התנצחות.
בתחום של דיני המשפחה הבעייתיות חריפה במיוחד גם בשל מאבקי הכוח והיוקרה שבין הערכאה האזרחית לבין זו הדתית. את הגירושין עצמם ניתן לבצע רק בבית דין רבני. לבית הדין סמכות לדון גם בעניינים הכרוכים בגירושין מטבעם כמו בנושאים של משמורת ילדים ובכל עניינים אחרים הכרוכים בגירושין אם נכרכו כדין בתביעת גירושין. במה שמכונה "המירוץ בין הערכאות" מנסה כל אחד מבני הזוג ברגעי המשבר לבחור את אותה ערכאה המשרתת, להבנתו ,טוב יותר את צרכיו.
כשאנחנו עומדים על סיפו של הקשר הזוגי אנחנו משוכנעים כי לנו זה לא יקרה. לא ניגרר למלחמות סרק ומאבקי כוח אנחנו אוהבים זה את זו ואם נבחר לסיים את הקשר בינינו נעשה זאת אחרת בהבנה ובהשלמה. חשיבה אופטימית זו איננה עומדת למרבה הצער, במבחן המציאות. כשאנחנו עומדים בסיומו של קשר אנחנו כואבים וכועסים ולכן מתפתים לאסור מלחמה על בן הזוג האחר.
אם לא די בכל אלה גם הפעלת חוק יחסי ממון ופירוק הרכוש שנצבר בחיים המשותפים בעת פירוד עלולה להיות בעייתית ביותר. החוק , עפ"י לשונו מתיר את חלוקת הרכוש הרשום על שם אחד מבני הזוג ואת ביצוע האיזון שבין זכויות וחובות שנצברו על ידי כל אחד מהצדדים רק בעת פקיעת הנישואים. פקיעה משמע גירושין בפועל ולכן בן זוג שלא אצה לו הדרך לגירושין יכול להפעיל לחץ על משנהו המעוניין בגירושין ולחייבו להסכים לויתורים מפליגים הן בהיבטים ממוניים קרי, חלוק רכוש והם בהיבטים אחרים כמו משמורת ילדים וגובה מזונותיהם. דרך חתחתים עד לגירושין עוברת דרך מסלול כוחני ודורסני.
צריך לפקוח עיניים, לדעת ולהכיר בעובדות מצערות אלה מראש כדי להבין עד כמה חשוב למרות האהבה והכבוד המסמלים את ראשית הדרך כי את סופו של הקשר אין לנבא מראש ומשכך, עדיף , נכון והכרחי הוא להבטיח שלא להיקלע שלא לצורך למאבקי כוח אם חס וחלילה יבוא הקשר אל סיומו. כדי להימנע ממאבקי כוח אלה ומכל תלאות הגירושין הכרחי להסכים מראש לא רק על נתיב החיים המשותפים אלא גם על האופן בו יגיעו חיים אלה לסיומם אם לא נמצא דרך לגשר על הפערים בינינו. הסכם יחסי ממון בא להבטיח כי אם מי מבני הזוג יבקש לפרק את החבילה. היא תפורק בתנאים שסוכמו בעת ההיא על סיפו של קשר זוגי מופלא מתוך כבוד הדדי ואהבה רבה.
