איך הן עושות זאת - על קרירה ואמהות
שלח לחברלעתים קרובות מדי אני תוההכיצדנוצר אצלי הרושם שניתןלנהל קרירה מוצלחת בד בבד עם להיות אימא, אימא מסורה, אנימתכוונת. כאשר אני מביטה מבחוץ על חיי אניחשה באי נוחות מסוימת. מקורה שלהתחושה הזו היא בהכרה שאני מעמידה פנים, מתחזה.
מאת: אסנת גב מאמנת ויועצת תקשורת, מרצה לתקשורת ויחסי ציבור, מוסמכת בתקשורת ועיתונאות.
לעתים קרובות מדי אני תוהה כיצדנוצר אצלי הרושם שניתן לנהל קרירה מוצלחת בד בבד עם להיות אימא, אימא מסורה, אנימתכוונת.
כאשר אני מביטה מבחוץ על חיי אני חשה באי נוחות מסוימת. מקורה שלהתחושה הזו היא בהכרה שאני מעמידה פנים, מתחזה. למתבוננים מבחוץ נראה כאילו אנימודל להצלחה נשית - אימא מסורה ואשת קרירה מצליחה, כך לפחות חלק נכבד ממכרי חושב.
מבט מפוקח מבפנים מעיד שפני הדברים אינם כפי שהם נראים לעין. הצרימה הזו,הדיס-הרמוניה בין הפנים לחוץ הם מקור אי הנוחות שלי. למרות שכמו רבים אחרים עברתיבמסלול הישראלי "הקלאסי", של בגרות מלאה (הומאנית), צבא (מדריכת כושר קרבי וקרבמגע), חו"ל (ארה"ב, אירופה, דרום אמריקה, המזרח הרחוק ואיפה לא), אוניברסיטה (תוארשני בתקשורת ועיתונאות), פיתוח קרירה (יועצת תקשורת) ואימהות (שתי בנות, שיהיובריאות). למרות שפעלתי בהתאם למודל הרצוי, או אם תרצו האידיאלי, של נישואים ואימהותאחרי גיל שלושים - לאחר שחשתי שמיציתי את חיי הרווקות ולאחר שהצלחתי מהר מאוד להגיעלמעמד, הנחשב מכובד, בקריירה שלי.
למרות כל זאת, אני חשה חוסר שביעות רצוןמהשילוב המפרך של קרירה ואימהות, ומרגישה אי נוחות מכך שאני תורמת ליצירת מציאותבדויה המציגה את חיי היום יום של האם הקרייריסטית כטובים וקלים בהרבה מהחייםהיומיומיים האמיתיים.
כדי לבדוק אם מדובר בתופעה חריגה או בתופעה חובקת אימהות - יצאתי לשוטט במחוזות נשיים. חמושה בעט ומחברת התוודעתי אל המציאות הבדויה שלהעולם הנשי, אל הקשיים שבשילוב בין אמהות וקרירה ואל הפשרות הקטנות כגדולות שלחיינו.
דפנה נ. (36) אם לשלושה ילדים התפטרה מעבודתה כשמלאו לילדה הבכורשלוש שנים."התודעה שלי לכך שיש בעיה החלה כאשר בשיחת מסדרון שמעתי מנהלתבכירה, אם לשני ילדים, מספרת שילדיה קשורים למטפלת יותר מאשר אליה. חשבתי שאצלי זהקו אדום שאינני מתכוונת לחצות. עד אז חייתי באשליה שניתן גם ניתן לנהל קריירהמזהירה יחד עם אימהות מסורה.
הייתי סמנכ"לית בחברה ציבורית שהונפקה בנסד"ק.ניהלתי שלוש מחלקות והייתי אחראית על מחצית מהעובדים. מאוד נהנתי, הרווחתי טוב והיהלי סיפוק רב. באותו הזמן שכרתי את שירותיה של מטפלת מקסימה שטיפלה בילדיי במסירות.הייתי חוזרת הביתה בסביבות השעה 18:00 ומקדישה את זמני לטיפול במשפחה ובבית. במקריםבהם הייתה לי עבודה נוספת הייתי ממשיכה אותה אחרי שהילדים היו הולכים לישון".
היום דפנה מדמה את עצמה באותה התקופה ללהטוטנית המהלכת על חבל דק "יש משא כבדעל כתפייך: הורים מבוגרים, קריירה וילדים. אם את לא שומרת על שיווי משקל נכון דבריםעלולים ליפול ולהתנפץ, את בעצמך עלולה לקרוס ולהתמוטט ויש את ההליכה הזו רוויתהמתח. לקח לי זמן להבשיל ולהבין שעלי לבחור בין מילוי אחר כל תפקידי כאם לבין המשךפיתוח הקרירה".
בסופו של דבר דפנה בחרה להיות אם במשרה מלאה. היא ויתרה עלמעמד, הכנסה, תעסוקה ועניין אינטלקטואלי, כיוון שחשבה שהנוכחות הפיסית שלה בבית היאחלק אינטגרלי מתנאיי גידול הילדים.
"ההחלטה להתמסר לאימהות לא באה לי בקלות, זהלא שחשבתי שהאמהות תספק אותי, להפך, עד היום זה לא קל לי להתפנות לכל הצדדיםהלוגיסטיים של העניין ולגייס את הסבלנות האין סופית הנדרשת לשם הטיפול בילדים. אבלבשלב מסוים הבנתי שישנם תפקידים שעלי למלא, שהם באחריות שלי. ושלא תביני לא נכון,אני לא חושבת שנשים צריכות לחזור לתפקידים המסורתיים שלהן, אבל אני כן חושבת שאנחנוצריכות לעשות שינוי בתפיסה".
אחרי לידת הילד הבכור היא התמלאה גאווה ושמחה,ובכל זאת בתום 12 שבועות חופשת הלידה הזדרזה לחזור לעבודתה "שחס וחלילה אני לאאצליח למלא את שני התפקידים?"
הדימוי העצמי שלה והמודלים של נשים שהצליחו באופןוירטואוזי, לפחות למתבונן מהצד, למלא את משימת האימהות נאמנה לצד ניהול קרירהמצליחה, לא נתנו לה מנוחה . "האמנתי שגם אני יכולה. אמרתי לעצמי שזה בסדר, שזהאפשרי, שאני מסוגלת לעשות הכול. אם הן מצליחות גם אני יכולה. אבל זו הייתה אשליה".
היום דפנה יודעת אחרת. היום היא מאמינה שצריך תנאים מסוימים כדי לגדל ילדיםותנאים מסוימים לנהל קריירה, ומקומות העבודה אינם באמת מתאימים את עצמם לכך שיתאפשרקיומם של התנאים הנדרשים לנשים לשלב בין השנים. "החלום שלי הוא להקים חברה יצרניתשתאפשר את השילוב או לחליפין להקים חברת יעוץ שתנחה ארגונים, שמבחינה פילוסופיתמוכנים להתאים את עצמם, לפתח משרות מתאימות לאימהות".
האם את מרגישהמרירות על שהקרבת את הקריירה שלך על מזבח גידול הילדים?
"לא. אני לא מרגישהמרירות אלא תסכול רב על כך שתפיסת העולם שהתחנכתי על בירכיה התנפצה לי בפנים. ואםלא די בכך, הרי שגם החברה איננה תומכת. למרות שאני משוכנעת בצעד שעשיתי הסביבה בכללוהנשים בפרט אינן מפרגנות. הסיבה לכך היא שהחברה לא מודה בהיקף העבודה ובאחריותהכרוכה בגידול משפחה, יש כאן פשוט התכחשות לאמת".
מוניק מ. (שם בדוי) (33) לפני כשמונה שנים עלתה מצרפת לישראל מסיבות ציוניות.בצרפת למדה מנהלעסקים וניהלה ביחד עם אחותה עסק עצמאי. זמן קצר אחרי שעלתה לארץ הכירה את בכיר ליבהבאולפן והם נישאו. "כשהתחתנתי ותכננתי להביא ילדים לעולם, ידעתי שאני צריכה למצואעבודה שתתאים לי מבחינת שעות העבודה. בגלל שהמשפחות שלי ושל בעלי לא גרות בארץ,ידענו שרק על עצמנו אנחנו יכולים לסמוך".
מוניק מספרת שבצרפת הצליחה לפתח קרירהעצמאית, היא עבדה סביב השעון, ללא מגבלות של זמן "כשחייתי בצרפת הייתי רווקה ורציתילהתקדם ולהצליח. אך כשסיימתי את האולפן והתפניתי לחפש עבודה הייתי כבר בדרך להיותאימא והיה לי ברור שלא אוכל להמשיך לחיות את קצב החיים שהייתי רגילה בו". לקושי שלהשפה, הבדלי התרבות והמרחק מהמשפחה, נוסף כעת הקושי שבשילוב קריירה ואימהות.
"עברתי קורס בהנהלת חשבונות והתחלתי לעבוד בחברת הי -טק. חשבתי שאעסוק בזהבתקופה קצרה עד שהילדים יגדלו מעט . היום כשיש לי 4 ילדים, ילדה בכיתה א', ילדה בגןחובה ותאומים במעון, אני יודעת שהייתי נאיבית. אני אמורה לעבוד כל יום עד 15:30, אךבפועל לא מצליחה למלא אחר כל השעות הנדרשות, ואם לא דיי בזה אז אני גם נעדרתמהעבודה בשל מחלות של הילדים, חופשות, שביתות וכיוצא בזה. בעבודה לא אוהבים את זה,וזה בלשון המעטה. בגלל זה אין לך מה לדבר איתי על קריירה, ובטח שלא על עסק עצמאי.מניסיון אני יודעת שמנהל צריך להשקיע הרבה בעבודה ועם ילדים זה בלתי אפשרי. הילדיםהם מחסום בדרך לקרירה".
אבל מוניק מעידה שאיננה מצטערת על החלטתה "זו הייתהההחלטה שלי לשים את הילדים בעדיפות הראשונה, אני רוצה לגדל אותם ולא שביבי סיטרתעשה זאת".
כשאת מסתכלת על הסביבה הקרובה שלך, את רואה מודל לשילובמוצלח של אמהות וקריירה?
"האמת שכמעט ולא. מכל המכרות, החברות והקולגות אנייכולה להצביע רק על חברה אחת שמצליחה בשילוב, אבל היא מצליחה לעשות זאת בעיקר הודותלתמיכה שהיא מקבלת מהמשפחה שלה ושל בעלה. ברגע שהיא תכננה הריון היא עזבה את עבודתהבת"א ועברה לירושלים, כדי להיות קרובה למשפחות.
עכשיו היא מרשה לעצמה להישארבעבודה עד שעות מאוחרות, כי היא ידעת שהילדים בידיים טובות ואין לה כל ייסורי מצפוןעל כך שהיא כביכול מפקירה את ילדיה בידי זרות. אבל גם להחלטה הזו יש מחיר, אומנם ישרווח מקצועי אבל משלמים מחיר משפחתי".
מוניק אומרת שהיום ברור לה שכדי שאמהותיצליחו לממש את הפוטנציאל העסקי שלהן הן צריכות שכמה תנאים יתמלאו: שהן יגורו קרובלמשפחות (בתנאי כמובן שהמשפחות תומכות ושהן מוכנות לשלם את המחיר המשפחתי עלהקרבה), שהמדינה תשנה את מתכונת הלימודים בארץ שידמה יותר למה שהיא מכירה בצרפת (שםהלימודים מסתיימים בשעה 16:00) ושמקומות העבודה יגלו יותר גמישות לצרכי האימהות.
"היום אני נמצאת בתפקיד שלא הולם את יכולתי המקצועית, אבל אני לא מרגישה רע עםזה, אני חייה עם זה בשלום ויש לי סיפוק עצמי" היא מסכמת.
יפעת ל. (36)מנהלת רכש בחברת תקשורת גדולה, אם ל- 3 ילדים,מבטאת גישה קצת שונה. "בעיקרוןאני חושבת שבאימהות מובנה חוסר שביעות רצון תמידי. אין דבר כזה אימא מרוצה, אימאשמגדירה את עצמה כאימא הכי טובה שהיא יכולה להיות. זה פשוט בילט אין באימהות, לחשובשאנחנו לא עושות דיי ולהאמין שניתן לעשות הרבה יותר". יפעת חושבת שנשים שמרוצותבעבודתן תרגשנה יותר סיפוק כאמהות ותצלחנה לשלב את האמהות עם הקרירה בדרך הרבה יותרקלה, "אם רע לך בעבודה, אז האיזון הזה בין הבית לעבודה מופר והרבה יותר קשה עםהויתור שעושים למען הילדים".
האם מדובר רק בקושי מנטאלי? מה בנוגע לקושיהפיזי?
"אם יש לך כסף למטפלת, אין לך בעיה, היום אפשר לקנות אימא בכסף, לכןלדעתי אין קושי פיזי. הקושי הוא דווקא בכך שאני בשלט רחוק עם הילדים. הילדים מגיעיםהביתה בסביבות השעה 13:00 והם נמצאים עם המטפלת עד שאני מגיעה הביתה בסביבות השעה 17:00. הסידור מצוין מבחינתי מכיוון שכך אני מצליחה לשלב קרירה עם אימהות. אנימאמינה שזה לא נכון ולא בריא לאישה לשבת בבית עם ילדים, כי אנחנו לא רק אימהות.הצרהעם הנשים היא שברגע שהן הופכות לאימהות זה הופך להיות כל ההוויה שלהן, הן קודםכל מגדירות עצמן כאמהות, לגברים זה אף פעם לא קורה".
האם נדרשת לעשותויתורים בקרירה כדי לאפשר את השילוב?
"ברור שעשיתי ויתורים. הציעו לי משרהרמה יותר, עם יותר כסף ועם נסיעות לחו"ל, משרת חלומות שכמעט כל גבר היה קופץ עליה.אבל ויתרתי, בגלל שאני אימא. ברור שעדין יש לי סדר עדיפויות ובסדר הזה הילדים בראש,אבל השילוב אפשרי גם אפשרי וצריך למצוא את הדרך. אם האוריינטציה שלך היא לגמריקריירה אז את מוותרת על הילדים, על המשפחה, לעומת זאת ויתור על הקרירה זה ויתור עלחלק ממך".
מהם לדעתך התנאים שמאפשרים את השילוב המנצח?
"חייביםשיתוף פעולה של הבעל, במיוחד אם העבודה דורשת שעות עבודה רבות יותר. אם ניתן לבצעחלוקת נטל, אם האב יוותר יותר, האם יכולה לעבוד יותר שעות מבלי להרגיש שהילדיםנפגעים מזה. אך כמו שאמרתי קיימת חוסר שביעות רצון אימהי תמידי, או אם תרצי אפילוחוסר שביעות רצון נשי, שמקורו באישיות, בביקורתיות שלנו כלפי עצמנו. תמיד, אבל תמידאנחנו נחשוב שניתן לעשות יותר, לכן אנחנו אף פעם לא נהיה מרוצות".
יש לךאיזה שהוא מסר שהיית רוצה להעביר לנשים במצבך?
"כן. למרות שבמידה מסוימתהפמיניזם דפק אותנו, כי היום אנחנו גם חייבות לצאת לעבודה וגם צריכות לשאת בנטלהמשפחתי, ולמרות שלדעתי הרבה יותר כיף ללכת עם הילד לגן שעשועים ביום שטוף שמש,מאשר לשבת עד שעות מאוחרות בעבודה בישיבה משמימה, הישיבה בבית עם הילדים היא לאפתרון.
בניגוד למה שחושבים כשאנחנו לא עובדות אנחנו לא באמת מבלות יותר זמןאיכותי עם הילדים, כי תמיד יש את מטלות הבית, אין כסף פנוי לקבלת עזרה בבית, למטפלתאו לבילויים משפחתיים ויש את חוסר הסיפוק הזה והתמרמרות על ביטול אניהעצמי".
אז מדוע בעצם אנחנו נמנעות מלחשוף את 'התחבולה החברתית'ולספר בריש גליי על הקשיים האמיתיים שלנו, על חיי היום יום המפרכים, עלהלוליינות שאנו צריכות לפתח בכדי לשלב קרירה ואמהות? מדוע אנחנו לא חורטות על נסמהפכה נשית שתחייב את מקומות העבודה להתגמש ואת נבחרי הציבור לפעול לקידום הנושא?מדוע אנחנו לא מכתיבות אג'נדה ציבורית בענייננו? ולמה לעזאזל במקום לשבור את הכליםאנחנו נותנות יד להנצחת הסטטוס קוו?
אולי מפנישפעמים רבות אנורוצות להציג את חיינו כיפים בדיוק כפי שהם משתקפים בעיני האחרים, ואולי מכיווןשבתוך תוכנו אנו יודעות ששום תנועה פמיניסטית או מאבק לשחרור האמהות לא ישחרר אותנומכבליו של הגוף, מכבלי הטבע: אנחנו האימהות, אנחנו היולדות, אנחנו המניקות, אנחנובסופו של דבר אלו שבאמת מקריבות את חיינו למען ילדנו - מפני שאנחנו רוצות לתת להםאת הכי טוב שיש.
