החיים מתחילים אחרי שמונה ושלושים בערב – חלק א
שלח לחבר
החיים מתחילים אחרי שמונה ושלושים בערב – חלק א'
מאת:אסנת גב מאמנת ויועצת תקשורת, מרצה לתקשורת ויחסי ציבור, מוסמכת בתקשורת ועיתונאות. בשעה שש בבוקר לערך, עם קרן האור הראשונה החודרת מבעד לפרגוד הישר אל מיטתי, אני פוקחת את עיני לקול בכייה. אחרי שינה טרופה, שבמהלכה נדרשתי לחלוץ שד מדי כשעתיים לערך, אני מתעוררת סהרורית לבוקר חדש. אני מסיימת את ההנקה האחרונה לבוקר - כך לפחות אני חושבת - מחזירה את הזאטוטה למיטתה ושמה פעמיי לכיוון חדר האמבטיה.
מאת: אסנת גבמאמנת ויועצת תקשורת, מרצה לתקשורת ויחסי ציבור, מוסמכת בתקשורת ועיתונאות.
בשעה שש בבוקר לערך, עם קרן האור הראשונה החודרת מבעד לפרגוד הישר אל מיטתי, אני פוקחת את עיני לקול בכייה. אחרי שינה טרופה, שבמהלכה נדרשתי לחלוץ שד מדי כשעתיים לערך, אני מתעוררת סהרורית לבוקר חדש. אני מסיימת את ההנקה האחרונה לבוקר זה - כך לפחות אני חושבת - מחזירה את הזאטוטה למיטתה ושמה פעמיי לכיוון חדר האמבטיה. בשקט בשקט, שלא תתעורר, שוטפת פנים ומצחצחת שיניים. בשלב שבו אני מתלבשת אני שומעת שהיא כבר מתעוררת. אני מתעלמת ומזדרזת לנעול את נעליי. כשאני שורכת את נעל ימין, קולות הקריאה הופכים כבר לקולות שבר ואימה. מייד אני רצה אל מיטתה - מדדה על נעל אחת - רק שלא תעיר לי את הגדולה.
אני מוצאת אותה עומדת במיטתה, זיק שובבני בעיניה וחיוך רחב מרוח על שפתותיה - חושף ארבע שיני חלב קטנטנות ומרווחות. כולה זורחת כמו אומרת לי 'סתאאאם - זאת סתם הזעקת שווא'.
אני כאילו כועסת, אומרת לה "לא יפה להפחיד ככה את אימא" ומבליעה חיוך. אני מחבקת אותה בזרועותיי ונועלת את הנעל השנייה. אבל לה יש תוכניות אחרות, כמי שקבעה לעצמה טקטיקה רבת מחשבה היא מנצלת את המעמד לקנח עם עוד כמה טיפות חלב חם של אימא.
'אינף יז אינף' - אני אומרת ומובילה אותה לחדר האמבטיה. לשווא מנסה לצחצח את שנייה.
היא צוחקת, כנראה חושבת שמדובר במשחק של בוקר או לחליפין בסוכריית מציצה על מקל. בסוף אני מתייאשת, מחליפה לה טיטול, מלבישה אותה ושמה אותה בסלון לצד משחקים המפיקים קולות וצלילים.
רק אז אני שמה את פעמי להעיר את הבכורה. אט, אט אני מלטפת את שיערה, לוחשת לה בלאט מילות אהבה, מנשקת אותה על לחייה ומצחה. אך היא מגיבה בנהמה ומסובבת לי את גבה.
"צריך להתעורר מתוקה" אני אומרת בתחינה, "אימא מאחרת לעבודה" אני מוסיפה ולעצמי אני מזכירה שהבוקר יש לי ישיבה חשובה.
"לישוני, לישוני, לישוני" היא שואגת בתגובה. זו דרכה לומר לי שהיא עדיין עייפה, אני מתנצלת בשמה. אני מנסה, בסודות, בסיפורים, בהבטחות ובפיתויים חינוכיים. לשווא, גבעת חלפון אינה עונה. בשלב הזה מתחילים להגיע לאוזני קולות נפץ ושבר. מיד אני רצה אל הסלון ומגלה תהו ובהו, או כפי שפוליטיקל קורקט לומר היום את הרה-ארגון של מבואת האורחים.
כן, מי אמר שעציץ השוכב על צידו ומסביבו אדמה פזורה אינו יכול להיחשב כפאר העיצוב והיצירה? תתפלאו, אני מכירה כמה אימהות שהיו עושות מטעמים מזה ומכבירות מילים עד כמה הפעוטה שלהן מוכשרת ומתקדמת לגילה, הן אפילו היו מתעדות את התוצאה לצורך מיצג מוזיאלי שסביבו הן היו בונות תמה שלמה. אני סתם אימא רעה.
'לא נורא' אני אומרת לזאטוטה, המתבוננת בי בבהלה, 'אבא יסדר כשהוא יחזור מהעבודה'. אני מרימה אותה ושוטפת את ידיה מעקבות יצירת האומנות שלה. בדרך אני מציצה בשעון 'שיט אני עוד מעט כבר מאחרת'.
בשלב הזה אני כבר מיואשת, חוזרת אל החדר של הגדולה, מניחה את הזאטוטה על המרבד לרגלי ובטון תקיף ואסרטיבי קוראת לגדולה בשמה ומייד מוסיפה "צריך להתעורר ומייד".
היא כמובן לא מגיבה, השתגעתם? שאני חלילה אוציא אותה משלוותה? בשלב הזה אני זורקת את מדריך הכללים לעזאזל ומוציאה מאמתחתי את מה שידוע לי היטב שאסור לעשות... כן גם אני יודעת שאין לשחד. אני משחדת אותה בשורה של ממתקים ותשורות. כשמילת הקסם 'שוקולד' עולה על דל שפתי היא פוקחת את עיניה הכחולות ובחיוך דובדבן מתוק שואלת 'שוקולדי גדולי או קטני?'.
שייט, שוב עשו לי מניפולציה. מייד אני מסייגת "שוקולד קטנטן ורק אחרי שתתלבשי, תנעלי נעליים ותצחצחי שיניים. בעצם רק אחרי שתשבי בכיסא של האוטו. זהו, אני אתן לך אותו באוטו!".
היא מזעיפה פנים. אז מתחילה כרוניקה של מו"מ ידוע מראש שבסופו אני נשברת ומסכימה לתת חצי מהתשורה לפני שהיא מתלבשת. אחרי שהיא מלקקת את שפתותיה בעונג היא אומרת "היומי אני רוצה ללבושי את השמלה הורודי עם הפרח האדומי והפרפר הסגולי".
"את לא יכולה. השמלה קיצית ובחוץ מזג האוויר קריר" אני מסבירה.
"אז אני אלבש את הגרביוני" היא עונה. "כן אבל השמלה ללא שרוולים" אני מבהירה.
"אז אני אלבש מתחת חולצה" היא בשלה. "כן אבל השמלה מאוד דקה" אני כבר עייפה.
"אז אני אשים סוודר מעל" היא מציעה.
"טוב בסדר" אני מסכימה. אני כבר לחוצה, אוטוטו ואני באמת אאחר לישיבה.
את שלב צחצוח השיניים אנחנו צולחות במהרה, יחסית, כך זה לפחות מאז שקניתי לה את 'מברשת השיניים החשמליתי'. עכשיו הבעיה זה איך לעזאזל להפסיק את הפעולה - עוד מעט והשיניים שלה יכנסו לויברציות חסרות שליטה. בכל אותו הזמן הקטנה זוחלת לכל עבר, מפילה, מושכת, משליכה, צועקת ומכניסה לפה מכל הבא ליד. מדי פעם אני צועקת "לא, לא את זה לא לשים בפה".
אני ממהרת ומוציאה מידיה טוש שצבע לה את הלשון והשפה באדמונית, אמרתי לכם שהיא ילדה אומנותית? בינתיים הגדולה רוצה "לאכולי", בסבלנות אין קץ אני שואלת "מה את רוצה לאכול?". "קורנפלקס עם דבש וחלבי" היא מפרטת.
הפעם יצאתי בזול. אני מושיבה אותה בסמוך לשולחן ומגישה לה את מבוקשה. אבל היא לא נוגעת. "מה קרה ?" אני שואלת. "אני רוצה בקערה הכתומי" היא מטיחה בי.
"טוב" אני אומרת ומעבירה את התכולה לקערה המבוקשת. היא עדין לא נוגעת. "מה עכשיו" אני שואלת כועסת "שמת לי יותר מידי" היא נובחת עלי. אני מרוקנת מעט מתכולתה והיא אומרת בחיבה "תודה אימא'לה שלי, תודה אני אוהבת אותך הכי, הכי בעולמי".
אני נמסה. לעיתים אני חושדת בה שהיא עברה איזה הכשרה סודית, אולי עוד כשהיתה ברחם, שכל עניינה הוא 'איך לטפלל את ההורים שלך'. אני מחייכת ומתכופפת להרים את הקטנה - רק כדי לגלות את הצחנה. "תסיימי לאכולי" אני זורקת לה מעבר לכתף והולכת להחליף לזאטוטה טיטול.
כן, גם אני הייתי מייצרת כל כך הרבה צואה אם הייתי מתחברת לציצי של אימי כל שנייה. כשאני מסיימת אני חוזרת למטבח ורואה את הגדולה מוכנה לתזוזה. יופי, הכול כשורה, אני טופחת על שכמי. כן, הכול עבר בסדר יחסית, ואחרי הכול אני יוצאת לעבודה בדיוק בזמן, על הדקה, על השנייה. נכון, לא יהיה לי זמן לקפה אבל לפחות אני לא אאחר לישיבה.
אני אראה להם שאפילו שיש לי תינוקת קטנה אני לא נותנת לשום דבר לפגוע לי בעבודה. כן אני מקצוענית, אני דייקנית, אני גם אימא מסורה וגם אשת קרירה. כן אני משלבת את שני הדברים בהצלחה מרובה וללא כל עזרה. עובדה!
מאת:אסנת גב מאמנת ויועצת תקשורת, מרצה לתקשורת ויחסי ציבור, מוסמכת בתקשורת ועיתונאות. בשעה שש בבוקר לערך, עם קרן האור הראשונה החודרת מבעד לפרגוד הישר אל מיטתי, אני פוקחת את עיני לקול בכייה. אחרי שינה טרופה, שבמהלכה נדרשתי לחלוץ שד מדי כשעתיים לערך, אני מתעוררת סהרורית לבוקר חדש. אני מסיימת את ההנקה האחרונה לבוקר - כך לפחות אני חושבת - מחזירה את הזאטוטה למיטתה ושמה פעמיי לכיוון חדר האמבטיה.
מאת: אסנת גבמאמנת ויועצת תקשורת, מרצה לתקשורת ויחסי ציבור, מוסמכת בתקשורת ועיתונאות.
בשעה שש בבוקר לערך, עם קרן האור הראשונה החודרת מבעד לפרגוד הישר אל מיטתי, אני פוקחת את עיני לקול בכייה. אחרי שינה טרופה, שבמהלכה נדרשתי לחלוץ שד מדי כשעתיים לערך, אני מתעוררת סהרורית לבוקר חדש. אני מסיימת את ההנקה האחרונה לבוקר זה - כך לפחות אני חושבת - מחזירה את הזאטוטה למיטתה ושמה פעמיי לכיוון חדר האמבטיה. בשקט בשקט, שלא תתעורר, שוטפת פנים ומצחצחת שיניים. בשלב שבו אני מתלבשת אני שומעת שהיא כבר מתעוררת. אני מתעלמת ומזדרזת לנעול את נעליי. כשאני שורכת את נעל ימין, קולות הקריאה הופכים כבר לקולות שבר ואימה. מייד אני רצה אל מיטתה - מדדה על נעל אחת - רק שלא תעיר לי את הגדולה.
אני מוצאת אותה עומדת במיטתה, זיק שובבני בעיניה וחיוך רחב מרוח על שפתותיה - חושף ארבע שיני חלב קטנטנות ומרווחות. כולה זורחת כמו אומרת לי 'סתאאאם - זאת סתם הזעקת שווא'.
אני כאילו כועסת, אומרת לה "לא יפה להפחיד ככה את אימא" ומבליעה חיוך. אני מחבקת אותה בזרועותיי ונועלת את הנעל השנייה. אבל לה יש תוכניות אחרות, כמי שקבעה לעצמה טקטיקה רבת מחשבה היא מנצלת את המעמד לקנח עם עוד כמה טיפות חלב חם של אימא.
'אינף יז אינף' - אני אומרת ומובילה אותה לחדר האמבטיה. לשווא מנסה לצחצח את שנייה.
היא צוחקת, כנראה חושבת שמדובר במשחק של בוקר או לחליפין בסוכריית מציצה על מקל. בסוף אני מתייאשת, מחליפה לה טיטול, מלבישה אותה ושמה אותה בסלון לצד משחקים המפיקים קולות וצלילים.
רק אז אני שמה את פעמי להעיר את הבכורה. אט, אט אני מלטפת את שיערה, לוחשת לה בלאט מילות אהבה, מנשקת אותה על לחייה ומצחה. אך היא מגיבה בנהמה ומסובבת לי את גבה.
"צריך להתעורר מתוקה" אני אומרת בתחינה, "אימא מאחרת לעבודה" אני מוסיפה ולעצמי אני מזכירה שהבוקר יש לי ישיבה חשובה.
"לישוני, לישוני, לישוני" היא שואגת בתגובה. זו דרכה לומר לי שהיא עדיין עייפה, אני מתנצלת בשמה. אני מנסה, בסודות, בסיפורים, בהבטחות ובפיתויים חינוכיים. לשווא, גבעת חלפון אינה עונה. בשלב הזה מתחילים להגיע לאוזני קולות נפץ ושבר. מיד אני רצה אל הסלון ומגלה תהו ובהו, או כפי שפוליטיקל קורקט לומר היום את הרה-ארגון של מבואת האורחים.
כן, מי אמר שעציץ השוכב על צידו ומסביבו אדמה פזורה אינו יכול להיחשב כפאר העיצוב והיצירה? תתפלאו, אני מכירה כמה אימהות שהיו עושות מטעמים מזה ומכבירות מילים עד כמה הפעוטה שלהן מוכשרת ומתקדמת לגילה, הן אפילו היו מתעדות את התוצאה לצורך מיצג מוזיאלי שסביבו הן היו בונות תמה שלמה. אני סתם אימא רעה.
'לא נורא' אני אומרת לזאטוטה, המתבוננת בי בבהלה, 'אבא יסדר כשהוא יחזור מהעבודה'. אני מרימה אותה ושוטפת את ידיה מעקבות יצירת האומנות שלה. בדרך אני מציצה בשעון 'שיט אני עוד מעט כבר מאחרת'.
בשלב הזה אני כבר מיואשת, חוזרת אל החדר של הגדולה, מניחה את הזאטוטה על המרבד לרגלי ובטון תקיף ואסרטיבי קוראת לגדולה בשמה ומייד מוסיפה "צריך להתעורר ומייד".
היא כמובן לא מגיבה, השתגעתם? שאני חלילה אוציא אותה משלוותה? בשלב הזה אני זורקת את מדריך הכללים לעזאזל ומוציאה מאמתחתי את מה שידוע לי היטב שאסור לעשות... כן גם אני יודעת שאין לשחד. אני משחדת אותה בשורה של ממתקים ותשורות. כשמילת הקסם 'שוקולד' עולה על דל שפתי היא פוקחת את עיניה הכחולות ובחיוך דובדבן מתוק שואלת 'שוקולדי גדולי או קטני?'.
שייט, שוב עשו לי מניפולציה. מייד אני מסייגת "שוקולד קטנטן ורק אחרי שתתלבשי, תנעלי נעליים ותצחצחי שיניים. בעצם רק אחרי שתשבי בכיסא של האוטו. זהו, אני אתן לך אותו באוטו!".
היא מזעיפה פנים. אז מתחילה כרוניקה של מו"מ ידוע מראש שבסופו אני נשברת ומסכימה לתת חצי מהתשורה לפני שהיא מתלבשת. אחרי שהיא מלקקת את שפתותיה בעונג היא אומרת "היומי אני רוצה ללבושי את השמלה הורודי עם הפרח האדומי והפרפר הסגולי".
"את לא יכולה. השמלה קיצית ובחוץ מזג האוויר קריר" אני מסבירה.
"אז אני אלבש את הגרביוני" היא עונה. "כן אבל השמלה ללא שרוולים" אני מבהירה.
"אז אני אלבש מתחת חולצה" היא בשלה. "כן אבל השמלה מאוד דקה" אני כבר עייפה.
"אז אני אשים סוודר מעל" היא מציעה.
"טוב בסדר" אני מסכימה. אני כבר לחוצה, אוטוטו ואני באמת אאחר לישיבה.
את שלב צחצוח השיניים אנחנו צולחות במהרה, יחסית, כך זה לפחות מאז שקניתי לה את 'מברשת השיניים החשמליתי'. עכשיו הבעיה זה איך לעזאזל להפסיק את הפעולה - עוד מעט והשיניים שלה יכנסו לויברציות חסרות שליטה. בכל אותו הזמן הקטנה זוחלת לכל עבר, מפילה, מושכת, משליכה, צועקת ומכניסה לפה מכל הבא ליד. מדי פעם אני צועקת "לא, לא את זה לא לשים בפה".
אני ממהרת ומוציאה מידיה טוש שצבע לה את הלשון והשפה באדמונית, אמרתי לכם שהיא ילדה אומנותית? בינתיים הגדולה רוצה "לאכולי", בסבלנות אין קץ אני שואלת "מה את רוצה לאכול?". "קורנפלקס עם דבש וחלבי" היא מפרטת.
הפעם יצאתי בזול. אני מושיבה אותה בסמוך לשולחן ומגישה לה את מבוקשה. אבל היא לא נוגעת. "מה קרה ?" אני שואלת. "אני רוצה בקערה הכתומי" היא מטיחה בי.
"טוב" אני אומרת ומעבירה את התכולה לקערה המבוקשת. היא עדין לא נוגעת. "מה עכשיו" אני שואלת כועסת "שמת לי יותר מידי" היא נובחת עלי. אני מרוקנת מעט מתכולתה והיא אומרת בחיבה "תודה אימא'לה שלי, תודה אני אוהבת אותך הכי, הכי בעולמי".
אני נמסה. לעיתים אני חושדת בה שהיא עברה איזה הכשרה סודית, אולי עוד כשהיתה ברחם, שכל עניינה הוא 'איך לטפלל את ההורים שלך'. אני מחייכת ומתכופפת להרים את הקטנה - רק כדי לגלות את הצחנה. "תסיימי לאכולי" אני זורקת לה מעבר לכתף והולכת להחליף לזאטוטה טיטול.
כן, גם אני הייתי מייצרת כל כך הרבה צואה אם הייתי מתחברת לציצי של אימי כל שנייה. כשאני מסיימת אני חוזרת למטבח ורואה את הגדולה מוכנה לתזוזה. יופי, הכול כשורה, אני טופחת על שכמי. כן, הכול עבר בסדר יחסית, ואחרי הכול אני יוצאת לעבודה בדיוק בזמן, על הדקה, על השנייה. נכון, לא יהיה לי זמן לקפה אבל לפחות אני לא אאחר לישיבה.
אני אראה להם שאפילו שיש לי תינוקת קטנה אני לא נותנת לשום דבר לפגוע לי בעבודה. כן אני מקצוענית, אני דייקנית, אני גם אימא מסורה וגם אשת קרירה. כן אני משלבת את שני הדברים בהצלחה מרובה וללא כל עזרה. עובדה!
אני כבר מגיעה לרכב. בדרך אני מברכת את השכנה בבוקר טוב עליז, זאת מצידה מביטה בי בפליאה ושואלת "מה זה הדבר הצהוב הזה שיש לך על החולצה"? אני מסתכלת על חולצתי ומגלה כתם צהוב של צואה 'שיט הלכה לי הישיבה'.
