אימון לאימהות מתוך פו הדוב של א.א. מילן
שלח לחברבתהליך ההתפתחות והגדילה של ילדנו יש מתח בין שמירה על שלומו של תינוקנו לבין מתן מרחב להתפתחות תקינה ובריאה. הצמיחה והתפתחות של ילדנו תלויה בפיתוח יכולת ההתמודדות שלו עם הסביבה. תלויה בהיכרותו עם הסביבה.
מאת: נעמי לזר מאמנת אישית
צילום באדיבות 2p סטודיו
משפחה, הורות ואימהות הם מהנושאים החשובים בעיני רבים מאיתנו.
אנשים רבים מתייחסים להורות כאל תפקיד בעל חשיבות עליונה מכלל תפקידיהם בחיים, וכמקור לסיפוק רב.
במאמר זה אני מתייחסת לאימהות ולדמותה האימהית של קנגה הקנגורו מהספר פו הדב, אך גם אבות יכולים למצוא את עצמם בתמונה.
אימהות הוא תפקיד שדורש גמישות. דורש שינוי והתפתחות עם הגדילה של הילדים.
מתפקיד המצילה ומחייה את תינוקה התלוי בה לחלוטין, ועד לאמא אוהבת העומדת מן הצד כשהוא לומד את דרכו בחיים, ונמצאת שם בשבילו כשהוא זקוק לה.
כשילד קטן אנו ההורים אחראים לחייו. הוא ניזון מידינו, הוא חסר אונים ואינו מסוגל להגן על עצמו בפני סכנות. מתפקידנו להאכיל אותו כשהוא רעב. להחליף את חיתוליו, לנקות אותו, להשקות אותו, לדאוג לסביבה נקייה מסכנות. תינוקנו תלוי לחלוטין בנו.
ככל שהתינוק גדל, הוא מתחיל להשתמש בכוחותיו הקטנים כדי להתפתח. בגיל שלושה חודשים הוא מתחיל להסתובב. עושה שרירים ומצליח להתהפך. זה נפלא לראות את ילדנו גדל. בגיל שנה הוא כבר מתחיל לדדות על רגליו. ההורים מרחיקים דברים מסוכנים מעליו, כדי שלא יפול, לא יפצע, לא, לא, לא... – הרי חייו תלויים בנו.
בתהליך ההתפתחות והגדילה של ילדנו יש מתח בין שמירה על שלומו של תינוקנו לבין מתן מרחב להתפתחות תקינה ובריאה. הצמיחה והתפתחות של ילדנו תלויה בפיתוח יכולת ההתמודדות שלו עם הסביבה. תלויה בהיכרותו עם הסביבה.
חשוב שהפעוט יוכל להלך כדי לפתח את שריריו. טוב אם יפול כדי לקום ולהמשיך לרוץ הלאה. אנחנו ההורים צריכים לעמוד שם ולאפשר לו את מגרש המשחקים של חייו. לא למנוע ממנו ליפול. רק להיות שם ולאפשר לו לקום ולרוץ בשמחה הלאה.
יש הורים שמסורים מאוד לתפקידם כאחראים על שלומו של הילד הפעוט. אולם חוששים להעמיד בפני הילדים גבולות. קשיים. כללים.
למשל, הורים שילדתם בת 3 וחצי מתעקשת לבחור את בגדיה בעצמה. כל בוקר מתחילה מסכת של לחץ מצד ההורים למהר, פן נאחר לגן. הילדה מתכוננת ובוררת ובוחרת את בגדיה. כמו שאתם מכירים לעיתים היא בוחרת משהו ממש אבל ממש לא מתאים לעונה. למשל מכנסיים קצרים ביום גשם וקור. מתחיל דיון ממושך על החלפה והתאמה. ובינתיים שעת היציאה מן הבית עברה. גם שעת פתיחת הגן ועוד מעט שעת הריכוז עוברת. העצבים מרקיעים שחקים. וכולם כועסים.
אימהות מצמיחה, הורות מאפשרת גדילה נדרשת להעמיד את הילדה בת שלוש וחצי מול תוצאות מעשיה. היא בוחרת את בגדיה. ובשעה הנקובה יוצאים מן הבית ויהי מה. לא משנה מה הבגד הנבחר. לפעמים יתכן שזו תהיה עדיין הפיג'מה מהלילה.
מספר ימים שכאלו יכולים לחולל פלאים בתחושת הזמן של הילדה. בתחושת הכוח שלה לבחור בגדים ולהרגיש בהם נוח. המפגש עם גבולות וכללים אפקטיבי לצמיחה הרבה יותר מתלונות וטענות ההורים על משמעות הזמן.
שרה ארבל אומרת שאחד המבחנים הקשים ביותר בהורות הוא העמידה מהצד וההתבוננות בילדינו עושים את המישגים שלהם, מתחככים בקשיים, ומכירים את החיים ואת עצמם.
מאידך זו המתנה הגדולה שנוכל להעניק לילדינו, לאפשר להם להתפתח ולא לחנוק אותם באהבתנו, בחרדותינו. להיות שם בשבילם כשצריך, ולשדר לילדינו בטחון בהם.
קנגה היא האימא שנותנת את מלוא אהבתה לגור שלה רו. היא שומרת עליו, דואגת לו, אינה מסירה עיניה ממנו פן יאונה לו כל רע. מונעת ממנו כאבים או מכשולים, שלא יפצע שלא ייפול וחלילה שלא יפגע.
אך כשהפעוט מרגיש מוכן להרפתקה של עצמאות קנגה החרדה זזה הצידה ומאפשרת לו ללמוד את כוחו.
האם אימהות יודעות מתי לאפשר לילד להכיר את כוחו? לזוז הצידה. לאפשר לעולל להיכשל וליפול ומכאן להתחזק?
וכעת לסיפור על קנגה ורו מתוך פו הדוב של א.א. מילן
קנגה ורו הגיעו יום אחד ליער ואיש לא ידע לכאורה, מאין באו.
לא מוצא חן בעיני שפן והוא מתכנן יחד עם פו וחזרזיר לחטוף את הגור רו ולהטמינו וכשתבוא קנגה ותשאל "איפה הוא הגור רו?" יאמרו: "אהא".
הבעיה בתוכנית היא קנגה. זו אינה מסירה עיניה מהגור. כלום לא מעניין אותה חוץ מרו.
הגור מתאמן בקפיצות קטנות בחול, קופץ לחורי עכברים זוחל ויוצא מתוכם, וקנגה מכרכרת סביבו ואומרת:
"- עוד קפיצה אחת, יקירי, ואנו הולכים הביתה".
קנגה לא מניחה לגור לפתח שיחה עם פו, חזרזיר ושפן. "- אנו הולכים הביתה – אמרה קנגה – שלום שפן. שלום חזרזיר".
קנגה לא נעתרת לשיחה ארוכה יותר משתי מילים לכל מאמציו של פו לשוחח על שירה.
פו אומר "... זה עתה , בלכתי הנה, חיברתי שיר קטן. הוא מתחיל כך..."
" – מעניין מאוד! – אמרה קנגה – ועכשיו, רו יקירי..."
קיבלתם את התמונה? אמא מסורה ביותר, משגיחה באדיקות שלא יאונה כל רע ליקירה.
רק במאמצים עליונים ותוך כדי הטעיה הצליחו השלושה לגרום לקנגה להסיט לרגע את ראשה, ואז חטפו את רו.
ועכשיו תראו את אמא קנגה עושה קפיצת דרך באימהות ומאפשרת לגור שלה לפתח את שרירי העצמיות שלו.
קנגה ורו מצטרפים למסע של כריסטופר רובין למציאת הציר הצפוני.
בדרך הם עוברים ליד הפלג. כריסטופר ושפן מסתודדים בצד ומבררים מהו בעצם הציר הצפוני. בינתיים החבורה מתיישבת על הגדה לצד המים.
"רו רחץ פניו וכפותיו במי הפלג, וקנגה מסבירה לכל אחד בגאווה, כי זאת הפעם הראשונה בחייו רוחץ הוא את פניו במו כפותיו..." (עמ' 134)
קנגה גאה בעצמאות המתפתחת של רו.
"קול שכשוך במים וצעקת בהלה מפיה של קנגה...
-רו נפל המימה – קרא השפן, ושניהם, הוא וכריסטופר רובין, חשו להצילו.
- ראו נא איך אני שוחה – ציץ רו מאמת המים שלו, אך חיש מהר נסחף בזרם שוטף לאמת מים שנייה.
- איך אתה מרגיש, רו יקירי? – קראה קנגה בחרדה."
" – טוב – אמר רו – ראו נא, איך אני שו - - ושוב נסחף בזרם השוטף לאמת מים אחרת."
קנגה מצליחה לעמוד מן הצד. היא אמנם בחרדה, אך מצליחה לא להבהיל מדי את בנה הנסחף, בעודו בהתנסות הראשונה שלו בשחייה. היא מאפשרת לגור שלה ללמוד לשחות. להכיר את השרירים בזרועות הקטנות שלו. וללמוד לסמוך על כוחותיו המתפתחים.
והיא נמצאת שם כשצריך. הייתה זו היא שאחזה בקצהו השני של המוט שפו החזיק וכך ניצל רו.
"- הראיתם איך אני שוחה? – ציץ רו בהתרגשות, בעוד קנגה נוזפת בו ומנגבת את גופו."
- פו, ראית איך אני שוחה? לזאת יקרא שחיה!"
- שפן, ראית מה שעשיתי? שחיתי! שלום, חזרזיר! שמע נא חזרזיר! נחש נא מה עשיתי? שחיתי! כריסטופר רובין, ראית אותי?..."
קנגה היא אמא המאפשרת לגור שלה לצמוח ולהתפתח. להכיר את העצמאות שלו, לפתח כישורים של שחיין, ללמוד להתגבר על הפחד. להשיג הישג גדול לחגוג את יכולתו, ולהכיר את כוחו ולהיות גא בעצמו.
זה עלה לה בדאגה ובחרדה. אך היא ידעה לעמוד על הגדה, להשקיף ולא להפריע לרו לגדול ולהתפתח.
אשרי הילדים שיש להם אמא שכזו. ואיך ההורות שלכם?
באימון להורים מנהיגים במשפחה אנו מתחילים במנהיגות הפנימית של ההורה. ההורים לומדים להכיר את הערכים המרכזיים החשובים להם עבור עצמם ועבור ילדיהם. ההורים מתמקדים בתפקידם המוביל והמחנך לגדל אנשים ראויים. מגדירים מטרות ארוכות טווח, שהרי הורות הוא תפקיד לכל החיים. ההורים מובילים את משפחתם לאור החזון המשפחתי שהגדירו עם בני המשפחה. ומכאן הפתרונות לבעיות ולקונפליקטים המתעוררים ביומיום.
