כשאמא צריכה את אמא
שלח לחברמזל טוב! בשעה טובה ילדת את ילדך הבכור. את חדשה בעסק, והאינטואיציות האימהיות צריכות בכל זאת הכוונה ותדרוך. בבית החולים קיימות כל ההדרכות האפשריות: איך להיניק, איך עושים אמבטיה, מה עושים עם חבל הטבור וכו'.
מאת: נטע דורון
מזל טוב! בשעה טובה ילדת את ילדך הבכור. את חדשה בעסק, והאינטואיציות האימהיות צריכות בכל זאת הכוונה ותדרוך. בבית החולים קיימות כל ההדרכות האפשריות: איך להיניק, איך עושים אמבטיה, מה עושים עם חבל הטבור, הדרך הנכונה להשכיב את התינוק, איך לגזור לו ציפורניים ומתי וכמובן הרצאות נבחרות בנושאים "אטרקטיביים" (כאבים אחרי ניתוח קיסרי, טחורים, חיזוק שרירי רצפת האגן וכו').
האורחים מגיעים בהמוניהם, את משוויצה בנסיך ובכל ספק או שאלה שמתעוררים תמיד יש את מי לשאול (האחות/הרופא/החברה/השכנה לחדר שזו לידתה השלישית). בקיצור, את בעננים. הנסיך יונק וישן, ישן ויונק ואפילו הספקת קצת לישון בין ארוחת הצהריים לבין ביקור ראשון האורחים. שלווה במחלקת היולדות. ואז מגיע יום השחרור המיוחל.
בבית הכול שונה. מסתבר שזו את מול תינוקך סולו ועכשיו לא נותר לך אלא להתחיל להכירו באמת. הנסיך לרשותך 24 שעות ביממה ואין לך רגע דל. את עדיין לא במיטבך (כאבים ועייפות) מצד שני צריך להיניק ולעשות לו גרפס (סיפור ארוך מסתבר) ומצד שלישי יש כביסות, כלים, ניקיונות, בישולים ועוד כביסות. הבעל, מה לעשות, צריך לחזור לעבודה. את מרגישה שאת לא עומדת בלחץ וגם לא כל כך יודעת איך לטפל בתינוק ויש לך כל כך הרבה חששות ושאלות. המציאות כבר לא כל כך ורודה והיצור הקטן שילדת תובעני מאוד, מה לעשות.
כותבת אם טרייה באחד הפורומים העוסקים בהורים לתינוקות:" יש לי המון שאלות אבל אתחיל רק בכמה קטנות אם אפשר .איך מלבישים אותם בהתחלה - כלומר באילו בגדים? בכמה שכבות? בבית? בחוץ? איך יודעים מתי קר להם ומתי חם להם, ומתי שבעים ומתי רעבים... אני מבולבלת.."
הדילמות של האם הצעירה רבות, מסתבר:" כרגע מדדנו לעמית חום ויש לו 38.1 בעלי עכשיו יושב איתו באמבטיה ואח"כ עמית הולך לישון (היה לנו יום עמוס וחסר שינה. האם לתת נר אקמולי עכשיו??? לעמית כנראה עומדת לבקוע שן אני ממש מרגישה את זה בלילות האחרונים ורק ג'ל+נשכן עוזרים לו להירגע. האם החום הוא בגלל השיניים? אוף אני שונאת שהחום עולה לו כי אני מפחדת בלילה להירדם ולא לשים לב אם החום עולה" (מתוך פורום הורים לתינוקות באחד הפורטלים בישראל).
ברגעי חולשה כאלה נשים רבות בישראל מסתייעות ב"מלאך הגואל": אימא.
אימא מבינה אותך ואת מה שאת עוברת כי היא הייתה שם. היא מאפשרת לך כמה שעות שינה, עושה כלים, עושה כביסות, מנקה את הבית, מחזיקה את התינוק, מחליפה לו, מאכילה אותו (במידה ואינך מניקה כמובן) ואוהבת אותו לא פחות ממך. אימא לעולם לא תגיד לך: "מה בסך הכול יש לעשות?" אלא: "לכי לנוח, אני כאן".
בנוסף, והכי חשוב היא נותנת לך את הביטחון ההדרכה והעזרה הדרושים בכל ה"משימות" שיש לבצע עם התינוק בימים הראשונים המהוססים: אמבטיה, החלפה, ניקוי הטבור ועוד ועוד. עצם נוכחותה בבית כבר מעלה את ביטחונך לגבהים. ואת שלווה, אוכלת כמו שצריך, מצליחה לישון, הכביסה תחת שליטה ואת מחליקה ביתר קלות לתוך האימהות.
אז לעזאזאל, איך אפשר להסתדר בלי אימא?!
מסתבר שאפשר, למרות הקשיים . מספרת דנה כהן, 31, אם לליביה בת השנה המתגוררת מזה כ - 10 שנים באיטליה: "הגעתי לאיטליה למטרות לימודים ונשארתי כי נקשרתי למקום (בן-זוג, עבודה, מקום מגורים וכד').
הסבירו שם בעיקר על תהליך הלידה ומה קורה בבית החולים, אבל גם על הנקה, וטיפול בתינוק (אמבטיה, סיבות לבכי ופתרונות). כמו כן מפעילות הקורס (בוגרות אוניברסיטה במחלקה למיילדות) ציינו שהן יגיעו לביקור בית ויתנו סיוע אישי לאם ולתינוק (על פי בקשה). הקורס היה מאוד יעיל מבחינה זו שנתן לי תחושת ביטחון עצמי, מאוד עודדו להקשיב לתחושות הלב ולא להתבלבל מעצות הסביבה. בנוסף, קראתי הרבה בנושא בספרים ובאינטרנט.
לא פניתי לייעוץ אבל כמו שציינתי, יש אפשרות לביקור בית וסיוע בימים הראשונים. בקורס ציינו גם שקיימת מסגרת תמיכה בהנקה (עמותת החלב lega del latte).
בבית החולים עצמו אין ממש הדרכה. (אולי אם מישהי מתיידדת עם אחת המיילדות ומבקשת עזרה/הדרכה בהנקה).
לבתי החולים גישה די "ניטרלית" (אולי חוששים מתביעות) ולכן, לדעתי, דואגים יותר לאינטרס האחריות הבריאותית שיש להם כלפייך וכלפי התינוק כל עוד את מאושפזת. כששחררו אותנו, הסבירו על הטיפול בטבור ובתזונה, עליה במשקל וסוג החלב המומלץ למי שלא מיניקה.
אחר כך, עברנו לרופאת הילדים (ביקורת, חיסונים, תזונה...) וכל שאלה או בעיה שיש, פונים אליה.
במצב כזה כמובן, אחרי שאת יולדת, מרגישים בכל זאת את החוסר והמרחק מהאימא.
יחד עם זאת פחות דוחפים את האף לענייני גידול וטיפול, ויש פחות "עצות סבתא".
מצד שני, כל נושאי העצה הם לא כזה חיסרון כי מי שבטוח ביכולתו ובידיעותיו יכול להנהן בנימוס לכל המייעצים ובסוף לעשות כראות עיניו.
בסך הכול קרובי המשפחה עושים זאת מתוך אכפתיות וזה מה שחשוב.
לגבי עצמי, לא היו לי ספקות לגבי יכולתי, כך שקשה להגיד שפתאום גיליתי כוחות נפש מיוחדים להתמודד עם הסטטוס החדש בחיים שלי. נראה לי שבמשך השנים שחייתי פה בריחוק מהמשפחה התרגלתי להסתדר לבד ולסמוך על עצמי.
כאמור, הרגשתי מוכנה להתמודדות עם חווית הלידה; האמנתי בכוחותיי הפיזיים והנפשיים ונותרתי בהרגשת סיפוק מבחינת יכולת ההתמודדות שלי. גם לגבי הגידול, אותה התחושה; ברור שהיו גם חששות ורגעי חוסר ודאות, אבל סך הכול תמיד הרגשתי שהמצב בשליטה ושיש באפשרותי להתמודד ולמצוא פתרון".
אז מסתבר שאפשר להתמודד עם כל קשיי הגידול וההתחבטויות. יכול להיות אף שבישראל, בניגוד לאירופה, יש נטייה להקדיש לנושא ההורות (הבאת ילדים לעולם, הטיפול והגידול) הרבה יותר אנרגיה ולעשות מזה "עניין"(האישה האירופאית, להזכיר, מביאה פחות צאצאים מהישראלית הממוצעת).
לא כל הנשים בישראל גרות קרוב לאמן ואינן מתראות איתן לעיתים קרובות, ובכל זאת הן מגדלות ילדים לתפארת. למעשה, אין הבדל מהותי בינן לבין אלה המתגוררות בחו"ל בריחוק מאימותיהן.
הצורך להתמודד לבד עם גידול תינוק אף עשוי להוות אתגר ולגלות כוחות נפש שלא היו מתגלים בנסיבות אחרות. כך שבכל חיסרון יש גם יתרון.
