אופס, גדלת?
שלח לחבראני קולטת שילדיי וחבריהם וחברותיהן כבר בגילאים 6-9 (תסכימו שעדיין ילדים!) מדברים על השינויים הפיזיולוגיים בגוף, צמיחת השערות בגוף, שינוי קול, הגוף שנהיה קצת יותר עגול, הכתפיים המתרחבות, החזה שצץ לו מאי שם.
אני,אם להתוודות, קצת בהלם.
מאת: ניוה מלשובסקי
מכירים את המשפט "יוהו, איך שהזמן טס.." ואכן השעון לא עוצר מלכת...
הילדים גדלים וגדלים מהר מדי.
אני לא מתכוונת למעבר בין תקופת הילדות לתקופת הבגרות אלא ממש עכשיו מעבר לפינה, הילדים שלנו גדלים בקצב מסחרר מכל הבחינות.
אני קולטת שילדיי וחבריהם וחברותיהן כבר בגילאים 6-9 (תסכימו שעדיין ילדים!) מדברים על השינויים הפיזיולוגיים בגוף, צמיחת השערות בגוף, שינוי קול, הגוף שנהיה קצת יותר עגול, הכתפיים המתרחבות, החזה שצץ לו מאי שם.
אני,אם להתוודות, קצת בהלם.
לא זוכרת שבתקופתי בגיל הזה דיברנו על הגוף שלנו וזה היה כל כך רחוק.. ממש רחוק. אולי בגיל 12 התחלתי להתבונן בגופי, לחשוב על השינויים שחלים בו ולהתאים עצמי למצב החדש.
עכשיו כבר בנות בגיל 8-9 מבקשות גוזיות (חזיות לילדות), להוריד שיער מיותר מבית השחי או "שפם" כי פשוט צוחקים עליהם.
כלומר, לא בטוח שהנושא היה מפריע בעיקר לבנות בגיל הזה , אלמלא לחץ חברתי וצחקוקים של הבנים אבל גם של הבנות על "ההפתחות" בגופן.
הבנים די מתלהבים מהמצב החדש שלהם וגדילת שערות מבשרת את גדילתם ואת "גבריותם"! בגיל 6-7!!!
ובכלל כל הווי תרבות השיחה הוקדם לו. מדברים על הכל מהכל!.
לא רק זאת, אלא,שהיום בעידן הפתיחות התקשורתית, הילדים נחשפים לכל זוועות העולם. הרצח בבאר שבע, היריות בת"א, האונס פה והשוד שם. המידע לא זורם מההורים ברוב המקרים אלא אם יש כאלה מאיתנו שקצת מגזימים בעודף אינפורמציה, אבל בהחלט הילדים נחשפים לחדשות במהלך היום בבית הספר, שלי באופן אישי לא ברורה שיטת האזהרה בצורה הזו. יש דרכים אחרות להסביר לילדים כיצד להיזהר ולהישמר ולא לחשוף אותם לכל הפרטים שבאירועים שקרו ב 24 שעות האחרונות ברחבי הארץ וגם בשעות הערב מהטלויזיה, אינטרנט.
השמועות עוברות מאוזן לאוזן, ואני רואה ילדים במקום להיות ילדים זהירים, מחושבים ויודעים איך להתנהג בעת צרה, קורה שילדים היום גדלים עם חרדות ופחדים וחששות ללכת מבית הספר או לרדת בצהריים לגינה לבדם או אפילו עם כמה חברים. השאלות מרובות ולא שאין תשובות אבל כולנו כהורים לא רוצים לתת מענה לכל השאלות הקשות והתשובות עוד יותר קשות ומורכבות.
בנוסף, הילדים של היום מאוד סקרנים ורוצים לדעת דברים שאנחנו לא חושבים שצריכים לדעת בגיל הזה.
למשל כמו: יחסי אישות/אהבה בין בני זוג. שוב בעידן האינטרנט, הילדים נחשפים במחשב לפרסומות קבועות או קופצות על המסך, כרטיסי ביקור למיניהם הנמצאים בחלון הרכב של ההורים והאמת המצטיירת בעיניהם כה מעוותת.
אני נתקלת גם ב"חרם" על ילדים ובכלל נושא התמודדות של ילדים מול חברים וחברות, שמירת סודות, אמון בחברות, שקרים, הגזמות ועוד. ילדים שמנודים, או מנסים ממש בכוח להיות ב"חברה" ומשלמים מחיר להיות מה שהם לא באמת רוצים להיות אבל בשביל להיות כמו כולם עם כולם משתפים פעולה.
נושאים אלו מעטים ממה שאני נחשפת בחודשים האחרונים ובפירוש נדהמת ומופתעת מהבגרות הפיזית והנפשית אשר ילדינו צריכים להתמודד איתה.
פעם לכל דבר היה זמן משלו. לגדילה, לבגרות, לשינויים, לסיפורים, לחיים ולמציאות היום יומית ופעם בעיקר היינו ילדים.
אבל אולי מספיק לדבר על פעם...הזמנים השתנו והכל כיום אחרת.
אז מה עושים???
לשתוק אי אפשר, להסתיר מיותר, אני ממליצה לדבר עם הילדים. כן, גם בכיתה א', גם בכיתה ד' וגם בכיתה ו'.
בכל גיל צריך לשתף את הילדים ולדבר איתם אבל החוכמה לשוחח ברמה בה הילד יכול להבין, להפנים ולא להילחץ או להיות חרד ממשהו.
אם הוא שומע משהו בבית הספר, אין טעם להגיד שזה לא קרה כי הרי הם יודעים את הפרטים יותר טוב מאיתנו. ספרו להם את האמת אבל בו זמנית אמרו שלא כל האנשים רעים ולא כולם מטורפים כמו שמספרים אבל לפעמים קורים דברים שלא בשליטתנו ואין לנו דרך לדעת מה קורה ומה יקרה. אפשרו להם לשאול שאלות אבל ענו במגבלות הרצויות.
אין טעם להראות להם באינטרנט את הרצח בבאר שבע או תמונה בעיתון של תאונת הדרכים.
אלא לנסות להסיק מסקנה משותפת כוללת לאותו אירוע. לא פשוט. הילדים חכמים ואי אפשר לרמות אותם או להסבות את האמת ולכן רצוי רק להרגיע אותם ולהגיד שקורים גם המון דברים טובים במדינה שלנו לצד מקרים בודדים חריגים שבשולי החברה.
יש לאפשר לילד לדבר על מה שעובר עליו בבית הספר, במועדונית. ואם הילד לא מספר אז שאלו אתם שאלות. זו לא חקירה אבל בהחלט זכותכם לדעת מה עובד על ילדיכם במשך שעות היום. נסו להבין את מצוקתו, לשוחח על כך עימו ואם אתם חושבים שדרושה התערבות חיצונית מטעם בית הספר או המתנס, עשו זאת למען שלום ילדיכם.
הסבירו כי בגיל הזה גם אם מאוד רוצים, לא פשוט לדעת מי החבר הכי טוב שלך ולא תמיד מה שתגיד יישמר בסוד. כי הילדים גם באיזה שהוא מקום מתנהגים לפעמים! כמו ילדים. וזה בסדר. וזה הזמן לבלות בחברתם ולהינות ולא לחשוב כל הזמן על האינטרס שיוצא לי מזה. בגיל הזה , תהנו. אל תחשבו על כלום.
חבר ילדות הוא חבר שאתה יודע עליו רק בגיל הבגרות.
וכי עליהם, כמו הגדולים בדיוק, לכבד את האחר, את השונה, את החלש ואין מקום ל"החרמות" וביזוי האחר.
ולגבי שינויי הגוף אצל הילדים- כאן אני הייתי מחייכת ושמחה ומשתפת את הילד או הילדה (מניחה שאם לבת ואב לבן) בשינויי ההתבגרות שלי שהייתי קטנה ומה עשיתי ועל לבטיי .
אני מרגישה שותפה להתבגרות המהירה של בתי כמו גם חברותיה. אולי מדובר בשינוי סביבתי/גנטי שהילדים שלנו מתפתחים מהר מאוד עכשיו. לא יודעת. אבל אין מה לעשות זו עובדה.
אני יושבת יחד איתה , מדברת, מקשיבה ומייעצת. איזה כיף. אמנם מוקדם לי מדיי! אבל חייבת להיות שם בשבילה ברגע הזה.
יקיריי, הימים ההם חלפו. welcome the new world! ושאומרים שהעולם שייך לצעירים, כנראה צודקים.
הם יודעים יותר טוב מאיתנו הרבה דברים, הם חכמים, הם שנונים, ואי אפשר עליהם.
ולכן, קבלו את ההתבגרות בהבנה, בשמחה, לא בדאגה אבל כן לפקוח עין ולפעמים עוד עין, להקשיב, לשוחח, להשמיע את דעתכם ותנו לילד הרגשה שאתם איתו ושותפים להתבגרותו הפיזיולוגית והנפשית ולא לדבר על הזמן על העבר.
קבלו את המציאות של היום וזרמו איתה.
אופס, גדלת. איזה כיף!
שלכם, ניוה
