התמודדות עם טראומה - מותה של חברה
שלח לחברקשה לי לכתוב הפעם ...עוד מעט יגיע יום השנה לפטירת חברתה של בתי בגיל 7 בשנה שעברה. מטעמי פרטיות המשפחה לא אחשוף את סיפור המקרה רק אומר שילדה בת 7 נקטפה טרם עת מסיבה שטרם הובהרה עד תום.
מאת: ניוה מלשובסקי
קשה לי לכתוב הפעם ...
עוד מעט יגיע יום השנה לפטירת חברתה של בתי בגיל 7 בשנה שעברה.
מטעמי פרטיות המשפחה לא אחשוף את סיפור המקרה רק אומר שילדה בת 7 נקטפה טרם עת מסיבה
שטרם הובהרה עד תום.
בעודי מתאבלת ומבכה את מות בתה של חברתי, חברתה לספסל הלימודים של בתי, לא מעכלת, כועסת,
עם המון שאלות פתוחות, בהלם ממשי וכאב פיזי ונפשי, נתבקשתי באין ברירה תוך 24 שעות (שהרי דברים כמו טבעם של סיפורים להיחשף במהרה) לשתף את בתי באירוע טרגי זה.
איך מתחילים? מה אומרים? להיות חזקים? אלו פרטי אמת מסתירים?
האם לספר על מות סבא או דוד הוא זהה לאובדן חברה בגיל כה צעיר?
איך מספרים שהחיים מסתיימים לא רק ש"אנחנו זקנים"?
ילדיי ראו איך לפני שנתיים את דודי נפטר (ובמשך שנה ראו אותו במחלתו והדרדרותו) הבינו שהוא מת, לא יחזור יותר, כאבו, התעצבו, הגיעו לשבעה לנחם את סבתא, הגיעו לאזכרה לכבד את הדוד שנפטר.
אבל איך מספרים לבתי שחברתה נפטרה בטרם עת? איך? האם התגובה תהיה אותה תגובה?
אין דרך אחת לספר ולשתף ולמרות המלצות בית הספר ופסיכולוגים ויועצים החלטתי להיות אני, להביא
את הסיפור כפי שהוא, בלי יותר מדי פרטים, עובדות, ענייני וקצר ופשוט לחבק, לנשק ולהיות שם בשביל בתי אשר נדרשת כבר בגיל כזה להתמודד עם אובדן כה גדול.
אני כותבת ודמעות עולות בעיניי.
לא אוכל לשכוח את מבטה, תמיהתה ופליאתה של בתי כאשר אמרתי לה שחברתה אינה עוד עימנו.
לא השתמשתי במילה "מתה", "נפטרה", "עלתה לשמיים".
אבל היא כן שאלה אם חברתה מתה? והאם אלוהים לקח אותה? ולמה הוא לקח אותה?
המון שאלות ליוו את השיחה הכואבת הזו ואני השתדלתי לקצר את המידע, להסביר בשקר לבן שיש מקרים מעטים בעולם (כמובן שלא אוכל לחשוף אותה לכל מקרי המוות הטרגיים שאנחנו חווים מדי יום - תאונות, רציחות, רעידות אדמה, פיגועי התאבדות, מחלות, ועוד ועוד) בהם גם ילדים מתים בגיל כה צעיר.
כמובן שהיא ממש לא קיבלה את ההסבר שלי ושבגיל כזה ילדים מתים. כי רק דודים מבוגרים מתים ורק סבא וסבתא שהם זקנים.
ו.. ו.. ו... ואני ללא מענה בכיתי יחד איתה, כאבתי את כאבה, התחבקנו ארוכות והלב יצא.
ליבי נקרע לכאב בתי ולכאב חברתי. ובשביל כל ההורים שחווים אובדן כה טרגי.
במשך ימים,שבועות וחודשים בתי מבכה את אובדן חברתה. שואלת שוב ושוב איפה היא, ומה קרה בדיוק, ולמה, למה זה קרה לה. ואני הסברתי שיש דברים שאני יודעת אבל לא אוכל לחשוף אותה בגיל כה צעיר. שתהיה גדולה, אספר לה את כל הסיפור ואפילו נלך למקום בו היא נמצאת.
בתי מדליקה נר לזכרה בכל שישי, בכל אירוע או מסיבה יש רגע של הסתגרות עם עצמה וזכרון לחברתה.
ואני מלווה אותה בזכרון הכואב הזה לבטח יעצים בקרוב באזכרה הראשונה לפטירת חברתה.
לאלו תעצומות נפש נדרשים אנחנו ההורים, יש דברים שאנחנו לא מתכוננים ולא מוכנים להם.
כולנו מנווטים בין הנקה וחולי, בין התעוררות בלילות וחוסר השינה, ללמד לדבר ולכתוב, לשמור על יקירנו שלא יקרה להם כלום, איך להתנהג ואיך לגדול ועוד.
אבל איפה כתוב איך להתמודד עם רגש עוצמתי של התאבלות? בגיל 7?
אפשר לדבר ולייעץ ולהכין אותנו אבל כל אחד מכיר את ילדו ואת תגובתו ואת התמודדותו.
ולכן כל הורה צריך לדעת איך לבשר כזה דבר לילדו. אין דרך אחת.
באם סבא או סבתא נפטר או דוד. כל מוות מלווה בשאלות ותהיות ובעיקר סקרנות איפה האדם נמצא.
הכי חשוב לדבוק באמת. לספר מעט אבל המעט שיהיה אמיתי.
אני חושבת שלא לדבר על גלגול נשמות וכל מיני סיפורים זהים לכך בכדי להמעיט את גודל הכאב.
ילד יכול ומסוגל להתמודד עם כל דבר, כמעט בכל גיל.
אופן ההתמודדות יכול להיות בכל דרך.
יש ילדים שמדברים על הנושא ושואלים שוב ושוב וזו דרכם להתמודד עם האובדן.
יש ילדים שיסתגרו ולא ירצו לשמוע על כך יותר ויזכירו לעיתים רחוקות את הנושא.
ויש ילדים בליבם זוכרים. כולם בליבם כואבים.
אנחנו שם להקשיב, לחבק, לנסות להבין וכמובן להיות עם יד על הדופק שתגובותיו של הילד לא הופכות לקיצוניות בגלל האובדן והכאב. אין מילים לנחם. אני לא מצאתי עד היום. ובתי ממשיכה בסתר להזיל דמעה, לכתוב ביומנה כמה היא מתגעגעת לחברתה וזו דרכה לזכור ולהיזכר.
וגם אני דרך הכתיבה היום זוכרת ונזכרת. שכל רגע עם ילדינו הוא הרגע שלנו.
חבקו ונשקו ונצרו את הרגע הזה. אף אחד לא יודע מה יהיה ומה יקרה וזו לא קלישאה.
לזיכרה של ל.
שלכם, ניוה
