קולה של אמא….
שלח לחברשמי ניוה, אני בת 37, נשואה, אמא ל 3 ילדים, נועה 8, גל בן 5 וחצי ותמרי שנתיים. אני אוהבת מאוד לכתוב, אני מקשיבה להורים, מייעצת, משתפת, חולקת חוויות ועדיין בוער בי נושא הכתיבה מצד אחד, ושיתוף האחר בכל הקשור לנושא ילדים, הורות, זוגיות. ואני כאן. לכתוב, לשתף אתכם.
מאת: ניוה מלשובסקי
תמיד טוב לפתוח בפתיח אישי….שמי ניוה, אני בת 37, נשואה, אמא ל 3 ילדים, נועה 8, גל בן 5 וחצי ותמרי שנתיים.
כמו רבים וטובים, חלמתי תמיד לעסוק בתחום הגדול והנרחב הקרוי: חינוך. לעבוד עם ומול ילדים והורים במסגרת זו או אחרת, להשפיע, לשנות, להיות בתחום העשייה אך החיים ניווטו אותי למקום אחר ואני עוסקת בדברים אחרים לחלוטין כיום.
אני אוהבת מאוד לכתוב שירים וסיפורים לילדים (וגם כאן עוד לא פעלתי למען עצמי), אני מקשיבה להורים, מייעצת, משתפת, חולקת חוויות ועדיין בוער בי נושא הכתיבה מצד אחד, ושיתוף האחר בכל הקשור לנושא ילדים, הורות,
זוגיות. ואני כאן. לכתוב, לשתף אתכם, לייעץ, להקשיב. אתם מוזמנים לחלוק את חוויותכם, לעורר תהיות, לשאול שאלות ולהעלות נושאים המטרידים אותנו בסדר היום העמוס שלנו.
כל אשר יש לי לומר זה מקולה של אמא. מליבי, ממחשבתי, מנסיוני שלי ושל הסובבים אותי ולכן זהו אינו תחליף לכל דבר אחר, אלא עוד צעד בנתיב הארוך שלנו.
חלוקת הנטל מקומה לא רק במסגרת המשפחתית המורחבת או הזוגית הפרטית שלנו כפי שמקובל לחשוב ולעיתים פורצת את גבולות החברויות שלנו.
לפעמים אנחנו משתפים וחולקים את אשר על ליבנו לא רק בכדי לשחרר קיטור ולקבל תמיכה אלא לשמוע איזו תובנה
מהצד השני שעליה עדיין לא חשבנו,לקבל איזו הכוונה מאלה שעברו וחוו ולעיתים מילה אחת רציונלית המכילה בתוכה
רגש, משפיעה עלינו לא פחות מאשר איש מקצוע אשר לו הכלים לעזור לפתור בעיות כאלה ואחרות.
אבל האם באמת תמיד אנו זקוקים לזה? האם אנחנו ההורים לא מושפעים מהאווירה האופפת את החברה והמדינה שלנו והפכנו להורים חרדתיים לילדינו? האם לא אנחנו בגישתנו מונעים מגוזלינו להתמודד עם המציאות בה הם חיים, בגן, בבית הספר, במועדוניות וחוגים ובכלל בכל מסגרת חברתית?
האם לא הפכנו כל דמעה לבכי, כל שריטה לפצע, כל כאב לחרדה? מי באמת מודאג, הילד או אנחנו בשבילו המנסים ליפות את המציאות, לעטוף אותה בצמר גפן כך שהנחיתה של ילדינו תהיה רכה יותר?
אין תשובה אחת וכל אחד יודע בליבו את התשובה הטובה בשבילו, לביתו הוא.
לפעמים אנחנו חוששים לספר ולשתף מצרות עיין וקנאת אחרים. לפעמים אנחנו לא רוצים "להוציא את הכביסה
המלוכלכת" בחוץ, אך הרבה פעמים אנחנו לא יודעים איך לדבר, עם מי לדבר שהרי המקרה הפרטי שלנו הוא תמיד הכי מורכב, מדאיג ומסובך.
אבל לפני שאנחנו רצים לטיפול פסיכולוגי, לקלינאית תקשורת, לייעוץ זוגי, אפילו לגננת או למורה, עלינו לעצור לרגע,
להקשיב קודם כל לרחשי ליבנו, למחשבות הרצות בראשנו, לשתף במסגרת פרטית או במסגרת
חיצונית כמו סדנאות שנערכות בגנים, בבתי הספר בהשתתפות ההורים, ואולי נצליח ליישם משהו שהצליח לאחר, אולי זה יוביל אותנו לאיזו דרך שיעילה לנו, ומקסימום ברגעים קשים ומורכבים כאשר פנינו לקיר, תמיד נוכל לחזור
למסלול הבטוח שמישהו ינתב את דרכינו ויעזור לנו בהתמודדות היום יומית.
המידע הוא כוח. וככל שנשמע יותר, נספוג יותר, מגוון אפשרויות הפיתרון יתרחב ויספק לנו תשובות.
תזכרו, שגם אנחנו אם ניקח את עצמינו בידיים עם עוד כמה שותפים לדרך, נוכל לפלס דרך לעתיד טוב יותר לנו ולבני
משפחתינו.
זה תלוי בנו, זה מגיע מאיתנו ובכוחינו להביא לשינוי תרבותי בחברה הזו. נשמע הזוי? ממש לא. אם כל אחד מאיתנו ידאג לילדיו, ידאג לידידיו, יהיה אכפתי וקשוב לאחר, יושיט יד לעזרה, וגם אם ייקח זמן, משאבים ובעיקר אנרגיות,
עם אמונה, אופטימיות והביחד המאפיין את הישראליות, נוכל להצליח.
ומתוך האמונה הזו, אני החלטתי להרחיב את מעגל החברים שלי והשותפים שלי לדרך ולשתף באירועים וחוויות המציפות כל אחד מאיתנו, להשמיע את התובנה הפרטית שלי, ואם תצליחו לשמוע את קולי דרך דף הנייר האינטרנטי ולקבל ולו מילה אחת טובה שתעזור גם לכם – אשריני.
בהצלחה לכולנו!
