שיתוף פעולה עם ילדינו
שלח לחברזמן איכות הוא לא תוצאה רק של זמן מאולץ של חוסר ברירה שחייבים להיות עם הילד ולסמן וי בדף האירועים. זמן איכות הוא זמן שאנחנו מקדישים לילד ומה שחשוב הוא איכות הקשר. זמן שבו נהיה בשביל הילד כמעט בכל זמן נתון, זה יכול להיות בזמן נסיעה ברכב, בזמן המתנה לרופא שיניים, בקניות בסופר או בשטיפת הרכב. ובזמן הזה נקשיב, נשתף, נצחק ונרגיש יחד.
מאת: ניוה מלשובסקי
כתבתי בפוסט "תנו לאבא להיות הורה" על נושא זמן איכות עם הילדים.
דיברנו על זמן איכותי שהאב צריך להקדיש לילדיו אם זה זמן מתוכנן מראש או שיכול לקרות בכל רגע נתון.
ואכן זמן איכות הוא לא תוצאה רק של זמן מאולץ של חוסר ברירה שחייבים להיות עם הילד ולסמן וי בדף האירועים. זמן איכות הוא זמן שאנחנו מקדישים לילד ומה שחשוב הוא איכות הקשר.
זמן שבו נהיה בשביל הילד כמעט בכל זמן נתון, זה יכול להיות בזמן נסיעה ברכב, בזמן המתנה לרופא שיניים, בקניות בסופר או בשטיפת הרכב. ובזמן הזה נקשיב, נשתף, נצחק ונרגיש יחד.
על מנת שנגיע לכך עלינו לדאוג לשיתוף פעולה הדדי ביננו לבין הילד, לשוחח ולשתף ולהיות שותף.
כך ניצור קשר טוב יותר עם ילדינו.
איך מעודדים את הילד לדבר וגורמים לו למוטיבציה לשתף אותנו?
ראשית כאשר הילד רוצה לדבר, לספר, היו שם בשבילו. לא תמיד זה הזמן הכי טוב בשבילנו אבל תנסו להקשיב ולראות במה מדובר. תמיד תוכלו לקצר את הסיפור ולבקש להמשיך יותר מאוחר בערב.
לא כל ילד אוהב ויכול לשתף בכל דבר ולפעמים קשה לו ולכן כשהוא כבר מדבר, תנו לו.
בכדי לעודד שיחה ולא מונולוג, תשאלו שאלות, תפרקו את הסיפור לגורמים, תנחו את השאלות כך שיהיה המשך לסיפור. תנו לילד הרגשה שאתם איתו פה והסיפור שלו הכי חשוב באותו הרגע.
הילד שירגיש שההורה ממש שותף ונוכח בסיפור ולא משנה איזו חוויה עברה אליו.
אם הסיפור דורש את עצתכם, ספקו אותה בשיתוף עם הילד. עזרו לו להתמודד ותנו לו כלים לפתרון הבעיה. או הובילו אותו לידי הפתרון.
אמחיש את דבריי בדוגמא אישית:
בני הגיע מהגן בשבוע שעבר ועבר את כל תהליך היומי מארוחה, מחשב מקלחת, סיפור, נשיקת לילה טוב. ואז כרבע שעה לאחר השכבתו לשינה אני שומעת קול בכי שקט. ניגשת לחדר וקולטת שבני בוכה. לא בהיסטריה אבל מן בכי של "קרה משהו". שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתף אותי או שרק זקוק לחיבוק ממני ונדבר מחר בבוקר, אבל הוא רצה להירגע קצת ולספר לי אשר אירע לו. הוא שיתף... כי שיחק כדורגל בחצר הגן ובעט כחלק מהמשחק ברגלו של החבר, שבמקרה היה לו פצע מוקדם בברך והוא נפתח והתחיל לדמם מעט. ואז הוא הפסיק את הסיפור וניסה להגן על עצמו שזה לא היה בכוונה ואם האמא של הילד תתקשר שאסביר שהוא לא התכוון. שאלתי אותו מה עושים במצב כזה ואיך הוא התמודד או חושב לפתור את האירוע הלא נעים. והוא הגיב בתגובה מעוררת הערצה (בן 5 וחצי!) שהלך ישר לילד וביקש סליחה וקרא לסייעת שתשטוף לו את הרגל והסביר שזה היה חלק מהמשחק וממש בלי כוונה.
ובמשך כל היום ניסה לעזור לו ווידא שהם עדיין חברים.
מה נותר לי לעשות? לחבק אותו באהבה גדולה ולהגיד שהוא פעל נכון ושיבחתי אותו.
בני במקרה הזה, מאוד רצה לשתף אותי ולקבל חיזוק חיובי ממני ולדעת שהכל בסדר וקיבל זאת.
כמובן שהוא נרדם מיד ולמחרת ניגש לילד ושאל אותו שוב איך הוא מרגיש. הילד סיפר שאמר להוריו אבל ההורים לא כועסים עליו וגם הוא לא כועס עליו.
אנחנו רואים שאין זמן לרצון של הילד לחלוק איתנו את חוויותיו.
ואנחנו צריכים לפנות מעט זמן ולב גדול להקשיב.
שנית, אני מאמינה בשיתוף פעולה דו צדדי. אני מוצאת את עצמי משתפת את ילדיי במה שעובר עליי בעבודה, עניינית או רגשית בקצרה וכמובן בדיבור תואם גילו של הילד.
אם יש לי יום רע או חוסר מצב רוח אז אני אומרת זאת.
אם אני אוכלת משהו שטעים לי, אז אני אומרת. משתפת בטוב, ברע, בשמח ולפעמים כן, גם בעצוב.
ואפילו ברגע מאוד עצוב. שוב, תלוי בגיל הילד ובבגרותו.
תבינו הורים, שהילדים באותו הרגע עם תחושה עצומה של סיפוק והתרוממות רוח. שהנה, ההורה המבוגר מספר להם הקטנים מה קורה איתו. אפילו מתייעץ איתו. שותף לסיפור. לחוויה. לסוד.
תחושת הערך והביטחון העצמי של הילד מתעצמים והמוטיבציה שלהם היא לשתף חזרה וכולנו מרגישים טוב בסיטואציה הזו.
נסו תמיד להגיב על דרך החיוב, גם אם מתבקש להעיר, לגעור, ולבקר. זו לא הדרך.
כך הילד מסתגר עם עצמו או פשוט עושה דווקא.
חשוב שנקשיב, חשוב שנשאל שאלות, שנקבל תשובות.
את ההערות וההארות והביקורת המובנה נעשה בחשיבה נכונה על מנת לבנות את הילד ולתת לו כלים להמשך.
שוב, אני מסכימה שבלחץ הבוקר, בזמן ההתארגנות, בדיוק שאנחנו רוצים לצאת מהבית, הילד "נזכר"
לדבר אחרי שאתמול כל אחר הצהריים לא הסכים לדבר.
בהרבה פעמים, השיחות ברגע הלא מתאים הם לא שיחות חולין אלא משהו מפריע לילד, משהו מטריד אותו והוא אזר אומץ ועכשיו הוא רוצה לספר. או נזכר בחוויה כזו שמחה שהוא מרגיש צורך לשתף דווקא עכשיו.
ההורים דוחים את הילד בטענה שזה לא זמן טוב, לא מודעים לחשיבות המידע וכך אנחנו מפספסים
הזדמנות עם ילדינו לחיזוק הקשר ביננו.
נסו לתמרן ולהבין במה מדובר ולנווט את השיחה לסיומה או להמשך במועד מאוחר יותר באותו היום.
התייעצו עם הילד. סכמו איתו. תחליטו איתו.
שלא תהיה כל טעות. אני בעד מתכונת הורים-ילדים.
ילדים הם לא חברים שלנו ולא את כל הסיפורים האישיים-האינטימיים עלינו לספר ולשתף.
אבל בהחלט דוגמאות מהיום יום אשר מהם הם יכולים ללמוד, להשכיל ולהתמודד הלאה.
אני ההורה והקו מאוד ברור. אבל זה לא מונע ממני להרגיש חופשייה עם ילדיי ולדבר איתם כמעט על הכל.
סיפור לסיום:
בשבוע שעבר באתי לקחת את בתי מהמועדונית והיא הרגישה צורך עכשיו ומייד שאשמע את הדיקלום ואת השיר שהיא למדה באותו היום למסיבת סיום ובדיוק לקחתי את בתי התינוקת שציפתה לחיבוק ונשיקה ודקה של תשומת לב ואז אספתי את בני שבאותו הרגע שמע סיפור והרגיש צורך עז לספר לי את כל הסיפור בהתלהבות מירבית.
וואהו! איזו התרגשות. כולם נחושים לשתף אותי בו זמנית ולא מוכנים לוותר.
גם זה קורה?
היות ובני לא בכל יום ולא בכל יומיים מספר במשך 8 דקות רצופות בהתלהבות כה גדולה סיפור שלמד עם מוסר ההשכל שלמד + מוסר השכל שהוסיף משלו, הסברתי לבתי באמת ללא משוא פנים, שרגע כזה עוד לא קרה לנו וכדאי ששתינו יחד נתרגש בשבילו, נתגאה בו ונקשיב לו.
ממצב של עצבנות ואכזבה שאני לא מקשיבה לה "כי היא הראשונה היתה והבטחתי לה", היא הייתה שותפה לרגע הזה. כלומר, השותפות ממני לבני עברה גם לבתי ותחושת הסיפוק הייתה אדירה לכולנו.
התחברנו לרגע אחד שהיה מאוד מרגש.
ואז החלטתי שנישאר ברכב עוד 2 דקות ונקשיב לבתי ונשמע אותה שרה.
ובכדי לא להפסיד את בתי ששבה מהגן, לקחתי אותה על ברכיי ומחאנו כפיים ושרנו ביחד.
וכך כולם הרוויחו ונהנו.
הרבה פעמים אני אוספת את הילדים וישר הביתה כי המשך היום גדוש ולחוץ.
אבל יש רגעים ( וצריך שיהיו יותר) שצריך לעצור. לשים נקודה. לתת לרגע לקרות.
ואפילו עשר דקות כאלו, גורמות לנו לאושר וגאווה עצומה בילדינו.
הכלים, הכביסה וכל השאר יכולים לחכות.
הרגע הזה צריך להיות בו, להרגיש אותו ביחד. לזכור אותו.
ולשתף את אבא.
שלכם, ניוה
