שתי לידות
שלח לחבר
שתי לידות
מאת: אפרת אברמסון
בסרטים מאמצע המאה ה-20 עוד ניתן למצוא פה ושם איזו מטפלת מוכשרת – רצוי יוצאת מנזר יפייפיה וצנועה עד זוועה – שתמצא איזה אלמן עם חמישה ילדים בעייתיים ותהפוך למושא להערצתם.
בפועל, מוצאת האם הממוצעת סיבות אינספור לדחות את הקץ. לרוב, כשמרכיב כה חשוב כמו משכורת וקביעות בעבודה הכרוכות היטב בתנודות הסירה האימתניות של המציאות הישראלית, או במילים אחרות: המצב במשק, עולה הצורך המיידי במציאת פתרון הולם לבעיית הרך הנולד, שישביע רצון הילד, האם והמטפלת.
מאת: אפרת אברמסון
בסרטים מאמצע המאה ה-20 עוד ניתן למצוא פה ושם איזו מטפלת מוכשרת – רצוי יוצאת מנזר יפייפיה וצנועה עד זוועה – שתמצא איזה אלמן עם חמישה ילדים בעייתיים ותהפוך למושא להערצתם.
בפועל, מוצאת האם הממוצעת סיבות אינספור לדחות את הקץ. לרוב, כשמרכיב כה חשוב כמו משכורת וקביעות בעבודה הכרוכות היטב בתנודות הסירה האימתניות של המציאות הישראלית, או במילים אחרות: המצב במשק, עולה הצורך המיידי במציאת פתרון הולם לבעיית הרך הנולד, שישביע רצון הילד, האם והמטפלת.
אני מתכוונת לתהליך איתור המטפלת האידיאלית. בשעה טובה ומוצלחת, כשנכנסה גימל הידועה לשמצה במיון היולדות על ריבוי בלתי הגיוני בקריאות שווא בהולות המחסירות פעיה בעיקר מלבותיהן של נשים בלתי מנוסות כגימל עצמה, קרצה לי שין בזלזול לעברה כאומרת: "הנה עוד פניית סרק יצאה לדרכה".
העובדה שגימל לא יכולה היתה לעמוד במקום אחד יותר משתי דקות היתה אופיינית לה ממילא, ואילו התכווצויות המחץ שלה לא הקפיצו אותנו כנשוכות נחש כבפעמים הראשונות. בארבע אחר הצהרים, לאחר שהספיקה גימל להתחבר למוניטור ולקלקל עוד שניים, הוחלט להשאיר אותה לפיקוח.
שין הצינית לא נצרה לשונה ובשילוב ידיים ביכתה בפעם המאה את השינה האבודה שלה בין משמרת למשמרת. כמובן, החליטה שין להגיע לבית החולים כדי לבצע קצת מהלכי שיווק משל עצמה.
בתור היחידה שעדיין שמרה על בטן שטוחה ומחוזקת היטב במאמץ לא רב, הסתובבה במחלקה והתערבה בטיפולה של כל חולה, סידרה את התור לאולטרא-סאונד, סיפרה בצנעה מדומה שהיא רופאה צעירה שזה לא מכבר סיימה את תקופה ההתמחות.
בין כל אלה, החליטה גימל לבצע שוב חזרה גנרלית על מסדר הנשימות שלה כשלפתע נעצרה במקומה בריכוז. אחות שעברה בסמוך הבחינה במאמץ של גימל להחזיק עצמה ושלחה אותה לשירותים כדי להניח פד לצורך מדידת המים. עשר דקות מאוחר יותר, כבר הובלה גימל אחר כבוד לתוך חדר הרופא שמיד קרא לאחות שקראה בטלפון הפנימי לאח שיבוא וייקח את גימל שלנו לחדר הלידה, כי המים שלה כבר ירדו.
פה כבר החלטתי אני להיכנס לתמונה. משכתי את שין המתפארת ממעגל המעריצות כדי לרדוף אחר גימל המדדה בכבדות, סמוכה על זרועו האיתנה של האח הצעיר. שין, ששכחה לרגע שאני עצמי נמצאת בשלבי הריון מתקדם מאוד, הקדימה אותי במספר צעדים. בשעה שסובבה ראשה אלי, כבר הייתי שעונה על עמוד באמצע המסדרון. כאבים עזים פקדו אותי.
"לא! לא! אתן לא עושות לי את זה! אתן לא נורמליות!" צעקה שין בייאוש, נטועה על מקומה ביני ובין גימל המתרחקת בצעדי צבה ענקית וכבדת משקל.
הכאב שכח. ניסיתי להמשיך וללכת, אך גל נוסף וחד פקד אותי. "את לא יכולה לתת לה ללדת לבד? מחר! אני אבוא אתך לכאן מחר ובכל יום עד שתלדי, אני מבטיחה!"
ניסתה שין את כוחה בשכנועים. אני לא יכולתי להגיב. הרגשתי את המלפופנית הקטנה שלי, ששקטה עד עתה על שמריה, לוחצת בכח ומנטרלת אותי.
שין התקרבה אלי. לפתע נזכרה בטלפון הנייד שלה והתקשרה למיון. "תפוס! נו, באמת!" נלחצה שין יותר ממני. "אל תלכי לשום מקום!" אמרה לי מי שאמורה להיות רופאה קרת-רוח ומהירת אינסטינקטים, ורצה לקרוא לעזרה. הכניסה לחדר הלידה היתה מלווה בשיחות טלפון לכל מי שעשוי היה להיעלב מכך שלא ידע על הלידה מרגע התרחשותה – החל באמה של גימל, וכלה באמי שלי.
שין ביצעה עבודתה נאמנה. כשהולבשתי בחלוק המצחיק וחשוף השת, כבר ידעתי שאם עד עכשיו יכולתי לשקוע באשליות שהילדה תצא בכוחות עצמה ובלא כאבים, מעתה המצב שריר וקיים ומצביע על התהוותה של לידה רגילה וכואבת. כמי שאינה מצדדת בזריקות ובחומרים משככי כאבים, ראיתי עצמי צועקת מכאב לעברו של המרדים ומזכירה לו באצבעות רועדות החותמות בכתב מראה כמעט את שמי על טופס ההרשאה למתן האפידורל, שלא ישכח לעדכן את המחליף שלו במשמרת הבאה.
כמובן, הקטנה שלי לא הסתפקה בכאבים רגילים, ובנוסף, יכולתי לשמוע את גימל הצורחת עד אובדן קול. למרות ההבדל של כמעט שישה שבועות בינינו, החליטה גימל להיות הראשונה להביא לאוויר העולם ילד צרחני כאמו, שמסרב להירגע. שין קפצה בין החדרים כדי להתעדכן.
האימהות שלנו כבר חיכו בחוץ באי-שקט בולט. אמה של גימל אף ניסתה לפרוץ בכח את הדלת פנימה, אך ללא הצלחה. דפיקותיה נשמעו היטב לאורכו של מסדרון ההמתנה. הילדה שלי סירבה לצאת ובשל האפידורל, לא נותר בי כח ללחוץ שוב.
על לידת הוואקום למדתי בחדר הלידה. זו היתה חוויה מאלפת תרתי-משמע. ארבעה רופאים – אחד מהם פלסטיקאי – עבדו על החתכים שביצעו בי על מנת לחלץ את הקטנה שלי. כשיצאה זו, לבסוף, חשתי בהפחתה משמעותית בלחץ, אך עדיין הייתי בהריון. לא יכולתי להסביר את זה. תחושה משונה של עוד משהו או מישהו בבטן. ציינתי זאת באוזני הרופאים.
"הלידה עוד לא הסתיימה", אמרה האחות המיילדת, "השילייה עדיין בפנים". במאמץ נוסף נשלפה השילייה החוצה. חשתי בהקלה עצומה, מיששתי את בטני ומיד הוגשה לי הקטנה שלי להנקה ראשונה. "מזל טוב, אימא", אמרה לי האחות, ושין המקשיבה בדריכות למתרחש לפניה, מחתה דמעה.
- בפרק הבא: ההנקה הראשונה -
מאת: אפרת אברמסון
בסרטים מאמצע המאה ה-20 עוד ניתן למצוא פה ושם איזו מטפלת מוכשרת – רצוי יוצאת מנזר יפייפיה וצנועה עד זוועה – שתמצא איזה אלמן עם חמישה ילדים בעייתיים ותהפוך למושא להערצתם.
בפועל, מוצאת האם הממוצעת סיבות אינספור לדחות את הקץ. לרוב, כשמרכיב כה חשוב כמו משכורת וקביעות בעבודה הכרוכות היטב בתנודות הסירה האימתניות של המציאות הישראלית, או במילים אחרות: המצב במשק, עולה הצורך המיידי במציאת פתרון הולם לבעיית הרך הנולד, שישביע רצון הילד, האם והמטפלת.
מאת: אפרת אברמסון בסרטים מאמצע המאה ה-20 עוד ניתן למצוא פה ושם איזו מטפלת מוכשרת – רצוי יוצאת מנזר יפייפיה וצנועה עד זוועה – שתמצא איזה אלמן עם חמישה ילדים בעייתיים ותהפוך למושא להערצתם.
בפועל, מוצאת האם הממוצעת סיבות אינספור לדחות את הקץ. לרוב, כשמרכיב כה חשוב כמו משכורת וקביעות בעבודה הכרוכות היטב בתנודות הסירה האימתניות של המציאות הישראלית, או במילים אחרות: המצב במשק, עולה הצורך המיידי במציאת פתרון הולם לבעיית הרך הנולד, שישביע רצון הילד, האם והמטפלת.
אני מתכוונת לתהליך איתור המטפלת האידיאלית. בשעה טובה ומוצלחת, כשנכנסה גימל הידועה לשמצה במיון היולדות על ריבוי בלתי הגיוני בקריאות שווא בהולות המחסירות פעיה בעיקר מלבותיהן של נשים בלתי מנוסות כגימל עצמה, קרצה לי שין בזלזול לעברה כאומרת: "הנה עוד פניית סרק יצאה לדרכה".
העובדה שגימל לא יכולה היתה לעמוד במקום אחד יותר משתי דקות היתה אופיינית לה ממילא, ואילו התכווצויות המחץ שלה לא הקפיצו אותנו כנשוכות נחש כבפעמים הראשונות. בארבע אחר הצהרים, לאחר שהספיקה גימל להתחבר למוניטור ולקלקל עוד שניים, הוחלט להשאיר אותה לפיקוח.
שין הצינית לא נצרה לשונה ובשילוב ידיים ביכתה בפעם המאה את השינה האבודה שלה בין משמרת למשמרת. כמובן, החליטה שין להגיע לבית החולים כדי לבצע קצת מהלכי שיווק משל עצמה.
בתור היחידה שעדיין שמרה על בטן שטוחה ומחוזקת היטב במאמץ לא רב, הסתובבה במחלקה והתערבה בטיפולה של כל חולה, סידרה את התור לאולטרא-סאונד, סיפרה בצנעה מדומה שהיא רופאה צעירה שזה לא מכבר סיימה את תקופה ההתמחות.
בין כל אלה, החליטה גימל לבצע שוב חזרה גנרלית על מסדר הנשימות שלה כשלפתע נעצרה במקומה בריכוז. אחות שעברה בסמוך הבחינה במאמץ של גימל להחזיק עצמה ושלחה אותה לשירותים כדי להניח פד לצורך מדידת המים. עשר דקות מאוחר יותר, כבר הובלה גימל אחר כבוד לתוך חדר הרופא שמיד קרא לאחות שקראה בטלפון הפנימי לאח שיבוא וייקח את גימל שלנו לחדר הלידה, כי המים שלה כבר ירדו.
פה כבר החלטתי אני להיכנס לתמונה. משכתי את שין המתפארת ממעגל המעריצות כדי לרדוף אחר גימל המדדה בכבדות, סמוכה על זרועו האיתנה של האח הצעיר. שין, ששכחה לרגע שאני עצמי נמצאת בשלבי הריון מתקדם מאוד, הקדימה אותי במספר צעדים. בשעה שסובבה ראשה אלי, כבר הייתי שעונה על עמוד באמצע המסדרון. כאבים עזים פקדו אותי.
"לא! לא! אתן לא עושות לי את זה! אתן לא נורמליות!" צעקה שין בייאוש, נטועה על מקומה ביני ובין גימל המתרחקת בצעדי צבה ענקית וכבדת משקל.
ניסתה שין את כוחה בשכנועים. אני לא יכולתי להגיב. הרגשתי את המלפופנית הקטנה שלי, ששקטה עד עתה על שמריה, לוחצת בכח ומנטרלת אותי.
שין התקרבה אלי. לפתע נזכרה בטלפון הנייד שלה והתקשרה למיון. "תפוס! נו, באמת!" נלחצה שין יותר ממני. "אל תלכי לשום מקום!" אמרה לי מי שאמורה להיות רופאה קרת-רוח ומהירת אינסטינקטים, ורצה לקרוא לעזרה. הכניסה לחדר הלידה היתה מלווה בשיחות טלפון לכל מי שעשוי היה להיעלב מכך שלא ידע על הלידה מרגע התרחשותה – החל באמה של גימל, וכלה באמי שלי.
שין ביצעה עבודתה נאמנה. כשהולבשתי בחלוק המצחיק וחשוף השת, כבר ידעתי שאם עד עכשיו יכולתי לשקוע באשליות שהילדה תצא בכוחות עצמה ובלא כאבים, מעתה המצב שריר וקיים ומצביע על התהוותה של לידה רגילה וכואבת. כמי שאינה מצדדת בזריקות ובחומרים משככי כאבים, ראיתי עצמי צועקת מכאב לעברו של המרדים ומזכירה לו באצבעות רועדות החותמות בכתב מראה כמעט את שמי על טופס ההרשאה למתן האפידורל, שלא ישכח לעדכן את המחליף שלו במשמרת הבאה.
כמובן, הקטנה שלי לא הסתפקה בכאבים רגילים, ובנוסף, יכולתי לשמוע את גימל הצורחת עד אובדן קול. למרות ההבדל של כמעט שישה שבועות בינינו, החליטה גימל להיות הראשונה להביא לאוויר העולם ילד צרחני כאמו, שמסרב להירגע. שין קפצה בין החדרים כדי להתעדכן.
האימהות שלנו כבר חיכו בחוץ באי-שקט בולט. אמה של גימל אף ניסתה לפרוץ בכח את הדלת פנימה, אך ללא הצלחה. דפיקותיה נשמעו היטב לאורכו של מסדרון ההמתנה. הילדה שלי סירבה לצאת ובשל האפידורל, לא נותר בי כח ללחוץ שוב.
על לידת הוואקום למדתי בחדר הלידה. זו היתה חוויה מאלפת תרתי-משמע. ארבעה רופאים – אחד מהם פלסטיקאי – עבדו על החתכים שביצעו בי על מנת לחלץ את הקטנה שלי. כשיצאה זו, לבסוף, חשתי בהפחתה משמעותית בלחץ, אך עדיין הייתי בהריון. לא יכולתי להסביר את זה. תחושה משונה של עוד משהו או מישהו בבטן. ציינתי זאת באוזני הרופאים.
"הלידה עוד לא הסתיימה", אמרה האחות המיילדת, "השילייה עדיין בפנים". במאמץ נוסף נשלפה השילייה החוצה. חשתי בהקלה עצומה, מיששתי את בטני ומיד הוגשה לי הקטנה שלי להנקה ראשונה. "מזל טוב, אימא", אמרה לי האחות, ושין המקשיבה בדריכות למתרחש לפניה, מחתה דמעה.
- בפרק הבא: ההנקה הראשונה -
