הדיכאון שלי - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • מפגשי בוקר
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

הדיכאון שלי

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 17.03.2008

"קשה לי" הייתה מילת המפתח בחיי, והתפקוד שלי היה ממש כמו "רובוט". קמה בבוקר, מאכילה, מחתלת, יוצאת עם התינוק מהבית וכך הלאה. לסובבים אותי היה קשה אפילו לחשוב שאני נמצאת בדיכאון. כי לכאורה, כלפי חוץ, הכול נראה תקין. הילד תמיד היה מסודר ומדוגם, אבל בפנים הרגשתי ריקנות עצומה. חור שחור ואפל שמאיים לבלוע אותי.



מאת: זוהר אטיאס


הדיכאון שלי

ההריון שלי היה מתוכנן, אך עם זאת היה קשה ולווה בתחושת פחד שהלכה והתעצמה. כבר בתחילת ההיריון פקדו אותי בחילות והקאות. מיום ועד ליל ולא חלפו בחודש השלישי כמו שכולם סיפרו לי. הם המשיכו ללוות אותי עד לחודש החמישי, מלווים בכאבים חזקים באזור הבטן ולחצים בחזה, שעצרו את נשימתי לא פעם. ביליתי את מירב זמני אצל רופאים, בחדר מיון ובאשפוזים.

כמובן שגם לעבוד לא יכלתי. בהיותי בחודש חמישי להריון נפל על משפחתי עצב שהוא גדול מידי כדי לתאר אותו על דפים אלה. קרובת משפחתי נכנסה לחדר לידה ויצאה בידיים ריקות. אני יכולה רק לתאר לכן את הכאב הגדול, הפחד, האימה והחרדה שעברה עלי באותה התקופה.

מכאן ואילך, הפחדים והחרדות ליוו אותי עד הלידה. הם גבו ממני מחיר עצום. בנוסף אשפוזים וביקורים חוזרים ונשנים בחדרי מיון כתוצאה מהחרדות, צירים מוקדמים ואפילו שהייה בחדר לידה במשך 9 שעות בשבוע 32.

עברו הימים וחלפו וממש כמו קסם, כך לפחות חשבתי, ילדתי את בני הבכור והיחידי. הלידה הייתה לי קלה. למרות שכל הצוות שהיה בחדר הלידה אמר שאני גיבורה, ממש לא הרגשתי כך. היום אני פשוט מבינה שלא הרגשתי כלום. מין ערבוב רגשות לא מובן ובלתי מוסבר. הדבר היחידי ששמחתי ממנו, זה שאני לא צריכה לראות בתי חולים יותר. אך כנראה שהשמחה הייתה מוקדמת מדי.

עוד לא הספקנו להשתחרר ויומיים אחרי כן נאלצנו להתאשפז עם בננו הטרי בן פחות מחמישה ימים, במחלקת ילדים. הוא לא ינק טוב וכתוצאה מכך הוא התייבש [עוד טריגר קטן בדרך למה שאני מכנה הדיכאון שלי]. השתחררנו, עברנו ברית מילה, פידיון, ועוד חגים מסיבות ואירועים בדרך. העמסתי על עצמי המון. תמיד דאגתי להיות עסוקה, תמיד היינו בפעילות, מחוגי עיסוי תינוקות ושיאצו בייבי ועד לחוג שחיה לתינוקות. לא נתתי לעצמי להבין את המקום שלי, להבין את העובדה החדשה והמוחלטת- אני אמא!!!

היום אני יודעת שפשוט היה לי קשה מדי להתמודד עם זה. לא משנה מי היה סביבי וכמה עזרו לי ותמכו בי, הרגשתי שאני לבד, שהכול מונח על כתפיי. הרגשתי שגם אם כולם ילכו ואני אשאר לבד, המצב יהיה אותו דבר, כי גם ככה אני מרגישה הכי בודדה בעולם.

"קשה לי" הייתה מילת המפתח בחיי, והתפקוד שלי היה ממש כמו "רובוט". קמה בבוקר, מאכילה, מחתלת, יוצאת איתו מהבית וכך הלאה. לסובבים אותי היה קשה אפילו לחשוב שאני נמצאת בדיכאון. כי לכאורה, כלפי חוץ, הכול נראה תקין. הילד תמיד היה מסודר ומדוגם, אבל בפנים הרגשתי ריקנות עצומה. חור שחור ואפל שמאיים לבלוע אותי. הייתי בטוחה שכך זה צריך להיות. ברגע שנולד לך ילד, נגמרים החיים ומפה הכול ריקני ואפלולי.

התקופה הזאת הייתה מלווה בהדחקה, אף אחד מסביבי לא הבין מה קורה. בטח שלא אני, כי הכול היה מסיכה שנועדה להגן על עצמי, מפניי, ומפני הדיכאון שלי.

בסופו של דבר כשבני היה כבר בן חמישה חודשים, כל ההדחקה התפוצצה לי בפנים. כאשר נפל לי מדף על הבוהן ברגל ונאלצו לעקור לי את הציפורן. במשך שבועיים, לא יכולתי לדרוך על הרגל וכבר לא יכולתי לברוח מהבית ומההתמודדות. כאן התפוצצה לי, בועת החיים שלי, ישר בפרצוף.

התפרצויות בכי וזעם בלתי נשלטים. תחושת מחנק שעטפה אותי ולא הותירה לי אפילו טיפת חמצן אחת. הלחץ וחוסר השקט השתלטו עליי, והרגשתי בכל עצמותיי וגופי שאני מתפוררת לרסיסים. הרגשתי כמו אדם שהוא מת מבפנים, אבל פיזיולוגית עדיין חי. הריקנות הזאת פשוט השתלטה על הנפש שלי, ולא הותירה בי שום רצון להתעורר לחיים. האמנתי שזהו מצב סופי וכך יראו חיי מהיום והלאה, חיים ריקים מתוכן ומכל משמעות, פשוט גסיסה איטית בעודני חיה.

הדבר היחיד שהצלחתי להתחבר אליו הייתה הספה והטלויזיה. הייתי נטולת כוחות נפשיים וגופניים, ומשימה פשוטה כמו לתת מוצץ לילד, הייתה קשה ומכבידה בעיניי. הזיכרון שלי הלך והתדרדר. לא הייתי מסוגלת להיות לבד עם הילד שלי.

הייתי מלאת חרדה ועצב גדול עטף אותי ואיים להשתלט עליי.

לא ישנתי לילות, וגם אם הייתי נרדמת, אז הייתי מתעוררת באמצע הלילה, בבכי בלתי פוסק. לא הבנתי מה קורה לי, מה זה השד הזה שהשתלט עליי ולקח לי את החיים.

הופניתי למרפאה לבריאות הנפש בעירי. התחלתי טיפול תרופתי [בציפרלקס], וכן פגישות עם מטפלת של המרפאה. אחרי חודשיים היא יצאה לחופשה, ושוב נותרתי לבדי עם הכאב. פניתי לשני מטפלים נוספים [באופן פרטי]. כל אחד הציע את שיטותיו. חלקן היו לישון צהריים כל יום במשך שעה וחצי, דבר שהכניס אותי למעטפת רעה והרסנית וממש לא עשה לי טוב. החלטתי שאני לוקחת את המושכות לידיי, פניתי לטיפולי בפרחי באך, התנסיתי בטיפול רייקי, באיזשהו שלב, גם טיפול הומאופטי, והפסקתי את הכדורים שאותם נטלתי במשך שבעה חודשים. הכדורים הם שגררו אותי לתוך עולם אפטי וקר, עולם חסר רגשות שרוקן את ליבי משארית החיים שעוד נותרה בו. מצד שני הם גרמו לי לפתח אובססיה מטורפת לבן שלי, תחושה שהוא שייך רק לי ורק אני יודעת מה טוב בשבילו.

לא הבנתי מה קורה לי ובאיזה מקום אני נמצאת, רק הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לסבול את זה. תקופה ארוכה הצלחתי להסתדר בלי הכדורים, ונשבעתי שמעולם לא אסכים לקחת עוד פעם כדורים.

וכך נותרתי בלי מטפל, בלי הכוונה ובלי עזרה, רק אני בידיים שלי. מהר מאוד גיליתי שזה לא מספיק, שאין לי מספיק כוחות להרים את עצמי, ואין לי כלים להבין למה.

אחרי כמה חודשים מלווים בעליות וירידות קיצוניות, כאשר כל ירידה היא בעצם נפילה לתחתית חדשה ולא מוכרת, שגבתה ממני מחיר עצום, מעצם היותי אדם, בנשיות שלי, באמהות שלי, בזוגיות שלי ובצלם האנוש שלי. כל פעם המחיר נראה כבד מדי והכול היה על כתפיי שלא הצליחו לשאת את המשקל.

הובלתי על ידי בני משפחתי שוב למרפאת בריאות הנפש ובמפגש עם הפסיכיאטרית ביקשתי שיחליפו לי מטפלת. כבר לא היה לי אמון במטפלת הראשונה שלי. היה לי מאוד קשה להמשיך טיפול לאחר שיצאה לחופשה מאוד ארוכה ולא טרחה לראות אם אני עדיין זקוקה לטיפול. נתקלתי בסירוב ובמילים "תגידי תודה שקיבלת את זה, יש לנו חוסר במטפלים".

מרבית התובנות שהגעתי אליהן, הגעתי אליהן בעצמי וסללתי את הדרך על בשרי. כמובן שהייתי מעדיפה לעשות זאת עם אדם מקצועי ועם הכוונה, אך לצערי גם בתחום הזה לא האירה הדרך. כל נפילה יכולה לגרור אותי לתהום, ולהיות בתהום הזה משמע- שלא בטוח שאני אצא משם.

בחודשים האחרונים נכנס קצת אור לחיי, האור שבקצה המנהרה, החלטתי שאם אני לא משנה משהו בחיים שלי, אני פשוט מפספסת אותם. תבינו הבן שלי כבר בן שנתיים ונראה לי שהפסדתי כבר מספיק. אני לא רוצה להמשיך להפסיד, אני רוצה להיות האדם, האישה, האמא ובת הזוג כמו שתמיד חלמתי.

במשך השנתיים האלה, תמיד רציתי לחזור לעצמי. לזאת שהייתי לפני הלידה, לפני שהכול התחיל. היום הבנתי שאני לא רוצה אותה. אני רוצה לקחת ממנה רק את החלקים הטובים. היום אני רוצה אני חדשה, זוהר חדשה, אחת כזאת שאני אוהב להסתכל עליה במראה ולהתגאות שזאת אני ושעברתי את הדרך הארוכה הזאת במטרה לפגוש את עצמי,את זוהר החדשה, זוהר שמלאה בהמון כוחות ותובנות שלא הייתי מגיעה אליהן לולא הדיכאון הזה. אני מכנה אותו - הדיכאון שלי. הוא תמיד יהיה חלק ממני, וממי שאני. אני עדיין לא יכולה להגיד שהוא לגמרי מאחורי, אבל אני בדרך לשם, ואני מצטיידת במטפלת חדשה.

יש לי עוד המון נפילות אך איתם גם המון ימים יפים ומאושרים. אני רואה ומדמיינת בכל חלקי גופי ונשמתי את החיים שלי אחרי הדיכאון, ואני כבר ממש מתחילה לגעת בהם.   

לשאלות ותמיכה בנושא "דיכאון אחרי לידה"
בפורום תוכלו לפגוש גם את זוהר לתמוך ולהתמך.




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו