הלידה הקיסרית של נתנאל
שלח לחבר
הכל מתחיל ביום רביעי, חול המועד פסח.
אני, בעלי וידידיהבחופש.
עובר עלינו יום מלא חויות ואנחנו עומדים לסים אותו בבקור אצל סבאוסבתא.
בדרך אני פתאם חושבת שמכל העסוקים, שכחתי קצת להקשיב לקטני,
ואני לאזוכרת מתי הרגשתי אותו לאחרונה.
מתלבטים אם לחזור הביתה ומחליטים שנלך, אני אוכלשוקולד ואם לא יהיה שנוי נלך למוקד.
מגיעים, שוקולד אין, אבל מונח על השולחן מיץענבים, אני שותה כוס ומתישבת להקשיב.
מתשדלת לא להסיח את הדעת ושלא ישימו לבשאני לא מרוכזת בשיחה.
כי ממש לא בא לי שכל הנוכחים יחוו את דעתם.
ישתנועה.
אני מסמנת לבעלי ורואה הקלה על פניו.
מצליחה לספור שלש תנועות בחצישעה, הבעל נרגע אני לא, זה לא התנועות שאני רגילה.
חוזרים הביתה, אני שוכבתבמיטה, מנסה לספור תנועות ונרדמת, מתעוררת ונרדמת, מדי פעם מרגישה תנועהחלשה.
לקראת הבקר אני כבר ערנית יותר, אני נזכרת איך הבטן רקדה לי בליל הסדר כלהנוכחים מסביב התגלגלו מצחוק,עכשיו אני רחוקה מזה והתנועות חלשות כ"כ אני מתחילהלהבין שמשהו פה לא בסדר.
אני מעירה את בעלי הוא לא מצליח להכנס לדאגה שלי, אבלמחליטים לפנות לקופת חולים לבצע מוניטור.
חשבנו אם לקרא לאמא שלי או לאחותישיקחו את טוש.
בעלי מחליט שאין סיבה להלחיץ אותם רב הסכויים שהכל בסדר ולכן נקחאותו איתנו, אני מסכימה, מעירה אותו, מלבישה ויוצאים.
אני מתחברת למוניטורושומעת את הפיצי, אני מרגישה הקלה ענקית.
האחות מסתכלת מדי פעם ואומרת שלרב הכלבסדר רק שמדי פעם יש ירידות קלות במקביל לצירונים.
היא קוראת לרופא.
הרופאמסתכל ושואל אותי איפה את יולדת? אני עונה "עין כרם" והוא:"את בדרך לשם".
אנייוצאת לבעלי שלא יכל להכנס בגלל טוש ומודיעה לו את הבשורה, הוא בהלם, היה ברור לושתוך חמש דקות אנחנו חזרה בבית.
יוצאים לכוון בי"ח, מתקשרים לאחותי שתבא לקחת אתטוש משם.
אמא מאד נלחצת ומודיעה שהיא באה גם, בעלי עדיין חושב שאין צרך, אבל אמאשלי כבר החליטה.
מגיעים לחדר לידה, הרגשות מעורבים מצד אחד כמה זיכרונות טוביםמהלידה של טוש מצד שני מי יודע איך הספור הזה יסתים.
אני נכנסת לבד, בעלי בחוץעם ידידיה, אני מקווה שאחותי תגיע מהר.
מקבלת אותי מילדת נחמדה, אני מספרת אתהספור ומתיישבת על המוניטור.
הכל נראה כל כך חלק, מוניטור יציב עם ערכים טוביםופתאום שוב הדפיקות מתעצמות ונהיות איטיות יותר.
המיילדת מודיעה שמפה אני לא יוצאתאני מייד מתקנת שמפה אני יוצאת עם תינוק.
היא לוקחת דם ומכניסה לי עירוי, היאמבקשת ממני להוריד תכשיטים. עדיין לא נדלקת לי נורת אזהרה.
אני מתקשרת לאמאוכועסת למה הם מתעכבים אני מרגישה כ"כ בודדה.
אמא אומרת שהם ממש בפתח, אנימעדכנת אותה והיא נבהלת, אמרו לך להוריד תכשיטים? סימן שמכינים אותך לניתוח.
אנינבהלת וקוראת למיילדת היא מרגיעה ואומרת שזה רק ליתר בטחון אם נהיה ירידות חדות בדופקויצטרכו ניתוח חרום.
בנתיים אמא ובעלי נכנסים מגיע גם רופא שמסביר לנו אתהאפשרויות:
אי אפשר לשחרר אותי אפילו שהירידות מאד קלות, כי אני צריכה להיותצמודה למוניטור ולכן או שאתאשפז או שיבצעו זירוז שייגמר או בלידה רגילה ואם הירידותיתעצמו ינתחו מיד.
אני בעד לחכות, הרופא פחות. הוחלט על אולטרסאונד הרופא אומרשזה לא ישנה בהרבה את ההחלטה שלו אבל אם משהו גם באולטרסאונד לא יהיה תקין אז זהיחזק את ההחלטה על זירוז.
אנחנו עולים קומה לבצע את הבדיקה ואז הטכנאית מודיעהבפשטות כי העובר עכוז, אנחנו מתלבטים אם לצחוק או לבכות ויורדים חזרה לחדרלידה.
המיילדת מכניסה אותנו לחדר לידה וקוראת לרופא, בינתיים אני מחליפה אתהבגדים בכותנת המסמורטטת של ביה"ח מה שתורם להרגשתי הטובה ומתחברת שובלמוניטור.
הרופא מגיע ואומר שזה מה שנקרא מזל רע ואין מנוס ואין טעם לחכות:ניתוח.
אני לא מקבלת בפשטות והוא אומר לי שאם אני רוצה הוא יקרא לפרופ' עזרא שהואהמומחה של הדסה להפוכים ונשמע את חות דעתו, זה מרגיע אותי ואני בכלל מעדיפה להרויחזמן.
הרופא יוצא ונכנס ועוקב אחרי המוניטור, באחת הפעמים בדיוק כשהוא נכנסמתבצעת ירידה מפחידה.
הוא מסתכל עלי ואומר שאין טעם לחכות, אני מהנהנת בראשיושומעת אותו מתקשר ואומר לפרופסור שאין מה לרדת, כי אני נכנסת לניתוח.
אבא מופיעבפתח חדר לידה ואני מבינה שנחתם גורלי, אבא תמיד אומר שלידה זה עניין לנשים, כנראהשבניתוח זה קצת שונה, הוא בא לבדוק מי ינתח ומי ירדים ואם יש צרך לקחתפרטי.
מגיעה אחות חדר ניתוח ומכינה אותי ומסבירה לי על התהליך היא שואלת את בעליאם ירצה להכנס.
הוא עם מבט מבוהל בעיניים עונה לא! אני מסתכלת עליו ומודיעה שנינומפחדים ושנינו נכנסים!
הוא צוחק והפעם הגיע תורו להתלבש, רק שאותו מלבישים בבגדקצת יותר מפואר משלי והוא נראה ממש מנתח.
אוקי, מודיעים שזהו להגיד שלום לאבאל'הואמאל'ה ולהתחיל לצעוד, אני רועדת מפחד.
פוסעת בנעלי עקב (איתן הגעתי, להזכירכן,לא לקחנו כלום כי חשבנו שנחזור מיד) וכותונת לכוון חדר ניתוח שנמצא ממול.
אני נכנסתלבד לחדר הגדול ומיד מתחילה לבכות, הכל מפחיד כל כך.
מתיישבת על המיטה, האחות שמהלי כל מיני דברים מרב פחד ובכי לא שמתי לב מה, רק המסכה של החמצן הפריעה לי וכלהזמן התמלאה דמעות.
מגיע מרדים, אני מורדמת והניתוח מתחיל, אני היסטרית לחלוטין,מאוכזבת כ"כ.
הניתוח מתחיל ולאט לאט אני נרגעת, אני רואה שזה לא כואב, בעלי נכנסומתיישב לידי, הוא בוכה כ"כ וזה גורם לבכי שלי להתעצם מחדש.
לפתע אני מרגישהמשיכות עזות, המרדים אומר לי שכבר רואים את הרגליים, אני שואלת "נו, אז מה זה?"וכולם יחד עונים לי "בן" עכשיו אנחנו כבר בוכים מהתרגשות ופתאום מצטרף אלינו בכי שלעולל.
שלשתינו בוכים. רופא הילדים, מקרב את התינוק לפי ואני מנשקת אותו. לגעת לאיכלתי, ידי היו תפוסות.
הןא לוקח אותו מטפל בו ומביא לבעלי שנינו מסתכלים בפלאושוכחים לגמרי שאנחנו בחדר ניתוח.
הניתוח מסתיים. התינוק מועבר לתינוקיה ואני לחדרהתאוששות.
אני כ"כ רוצה להחזיק את התינוק ולהניק. האחות מודיעה לי שרק כשאקפלרגליים יעבירו אתי ליולדות.
אני מנסה להניע אותם אך הן לא נשמעות לי. בעלי עוברממחלקה למחלקה. הוא מגיע אלי ואני שולחת אותו לתינוק וכשהוא שם לבו לא מניח לולהשאיר אותי לבד.
חולפות כמה שעות והניסיונות שלי מתחילים לעלות יפה אני מצליחהלהניע את הרגליים ואני משוחררת למחלקת יולדות.
אני מבקשת לראות את התינוקי שליוהאחות מביאה לי אותו.
תינוק מקסים יפיפה. מושלם כל כך ניכר שנולד כמו קיסר ולאהתאמץ בכלל.
אני מחבקת אותו ומרגישה כל כך טוב, אני מציעה לו לינוק ולמרותשהתנוחה לא כל כך נוחה לו כך בשכיבה הוא יונק יופי. אני נרגעת לחלוטין ומרגישה כלכך מאושרת. מתנה מהא-ל מונחת בחיקי.
ואז אני מבינה שלא משנה איך היא הגיע לידי,העיקר שהוא איתי!
