לידת הבית של תום
שלח לחבר
בני הבכור תום נולד בבית.
בקשת שמישהו שעבר לידת בית יספר. אני ילדתי את שני ילדיי בבית, את בני הבכור תום, שהיום הוא בן שמונה, ואת בתי הצעירה ליבי, שהיום היא בת שלוש. בנוסף ליויתי יולדות גם בלידות בית וגם בלידות בבית חולים.
בני הבכור תום נולד בבית.
בקשת שמישהו שעבר לידת בית יספר. אני ילדתי את שני ילדיי בבית, את בני הבכור תום, שהיום הוא בן שמונה, ואת בתי הצעירה ליבי, שהיום היא בת שלוש. בנוסף ליויתי יולדות גם בלידות בית וגם בלידות בבית חולים.
אני בחרתי לספר על הלידה של תום, משום שכמוך תכננתי לידת בית באנגליה, רחוקה ממשפחתי, וקיבלתי הרבה ביקורת. אבל הייתי בטוחה בדרכי. קראתי המון ותכננתי את מה שהיה הטוב ביותר עבורי ועבור התינוק שלי.
הייתי בסוף שבוע ארבעים בהריון ראשון, שהיה נטול תקלות.
יומיים לפני סוף שבוע ארבעים, התעוררתי ברבע לארבע בבוקר וקמתי לשירותים. בדרך גיליתי שפקעו לי המים, ושיש לי צירונים.
החלטתי לחזור למיטה, אז שמתי פד והמשכתי לישון עד בערך רבע לשש. התעוררתי כי הרגשתי צירים קלים בערך כל שתיים שלוש דקות. הם לא כאבו, בכלל לא, רק היו מרוכזים בגב שלי, והרגשתי שאני מוכרחה לקום. עמדתי בערך שעה וגיהצתי. פיטר בעלי התעורר בסביבות שבע וחצי, ועמדנו בחדר הכביסה מוחובקים כמעט רבע שעה, מרגישים ביחד את הצירים העדינים בחיבוק, ומתרגשים לקראת הלידה המתקרבת.
בערך בתשע צלצלתי למיילדת שלי, והיא הגיעה אלינו בסביבות עשר בבוקר. בקשתי ממנה לבדוק אותי, היא לא עשתה בדיקה פנימית אלא רק בדקה את קצב לב העובר בדופלר, ובדקה חיצונית את הבטן שלי. היא הורתה לי לעבור את היום בנחת, כי יכולות להיות עוד שעות עד שהלידה ממש תתחיל. התינוק היה במנח גב, והמיים נזלו נקיים.
באותו זמן הגיע גם השרברב לתקן את מכונת הכביסה. שמחתי שהוא הגיע מוקדם, כי רציתי שכל הבלגנים ייסתיימו עד שיגיעו צירים חזקים.
בערך באחת עשרה וחצי הגיעה לורה, הדולה שלי. עמדנו ביחד במטבח ובישלנו מרק. היה יום מקסים בחוץ, אז השארנו את דלת המטבח פתוחה, והיה לנו מצב רוח מרומם. הצירים התחזקו לאט לאט, והרגשתי מאד רגועה.
בסביבות שתיים עשרה וחצי בצהריים, הגיע אורן, האקופנקטוריסט שלי, שהזמנתי ללוות אותי בלידה בנוסף ללורה. הוא טיפל בי לאורך בעיות פוריות חמורות שהיו לי לפני ההריון, ולאורך ההריון כולו. התאים לנו מאד לסיים את התהליך יחד בלידה.
בשתיים המילדת שלי חזרה מסיבוב ביקורי הבוקר שלה. הצירים שלי היו חלשים עדיין, אבל היא נעתרה לבקשתי לעשות בדיקה פנימית. היתה לי שמונים אחוז מחיקה ופתיחה של שני סנטימטר. בקושי לידה.
היא הסבירה לאקופנקטוריסט שלי, אורן, שהתינוק צריך להסתובב למנח נוח יותר כדי שתתקיים לידה. אורן חיבר אותי למכונת דיקור חשמלית שהיתה מחוברת לסיכות באוזניים ובגב שלי. מיד הרגשתי שאיכות הצירים השתנתה. הם נעשו חזקים ואפקטיוויים יותר.
פיטר ולורה סידרו שמיכות פוך על הרצפה בחדר המגורים, וחיברו אליהן יריעת פלסטיק שהודבקה לרצפה בסרט הדבקה רחב. אני התגלגלתי לי בצירים ונחתי ביניהם. המיילדת ביקשה שנצלצל אליה אם נצטרך אותה. שתיתי מיץ מנגו מקופסאות מיץ קטנות, קיבלתי מסז´ מלורה והקשבתי לתקליט שהיה מאד אהוב עליי בתקופה ההיא. שרתי עם הצירים, הרגשתי טוב, אם משהו הפריע לי, אלה היו סיכות הדיקור שמדי פעם יצאו מהמקום ודקרו אותי.
אני זוכרת שבסביבות רבע לשמונה ראיתי את האור משתנה בחלון, הרגשתי שמגיע הערב וציוויתי על בעלי להקליט לי מסע בין כוכבים... כמה רגעים אחר כך צלצל הטלפון. המיילדת שלי, מרגרט, בקצה הקו, שואלת אם יש התקדמות, מבקשת לדבר איתי, ואני לא זוכרת כבר מה אמרתי לה, רק שהיא אמרה שאני יכולה להכנס לאמבטיה עכשיו. עד שפיטר מילא את האמבטיה, היא כבר היתה איתנו.
נכנסתי למים החמים, פיטר הדליק נרות בחדר האמבטיה, והיה נעים. פיטר ישב איתי בחדר האמבטיה. אני זוכרת שהצירים היו נורא חזקים, הרגשתי קצת מסוחררת, אבל באותו זמן חזקה בצורה בלתי רגילה. אמרתי למרגרט שאני רוצה ללחוץ, והיא אמרה, "לכי על זה" אמרתי לה, "מה, את לא צריכה לבדוק אותי קודם?" והיא אמרה לא, מה פתאום, שאעשה מה שאני רוצה, מה שמרגיש נכון. אני חושבת שהתחלתי ללחוץ בסביבות תשע בערב, היה כבר חושך בחוץ. עבר הרבה זמן, או מה שהרגיש כמו הרבה זמן. מרגרט אמרה לי שהיא חושבת שאם אשב על השירותים לעשות קקי, אולי יהיה לתינוק יותר קל לצאת. יצאתי מהאמבטיה, התישבתי על השירותים, ועם כל ציר שהגיע ניסיתי לעשות קקי. "כבר עשיתי ארבע פעמים היום" אמרתי לה "איך אלד בכלל אם אפילו לחרבן אני לא יכולה" התחלתי לבכות. מרגרט אמרה לי להכניס אצבע בעדינות לנרתיק, ועשיתי כדבריה. פתאום הרגשתי את הראש של התינוק!!! זה היה רגע מדהים. כאילו לגמרי שכחתי שיש בכלל תינוק בפנים, ובאותו רגע נזכרתי. התמלאתי בכוחות מחודשים. עברתי בחזרה לחדר המגורים, ל"קן הלידה" שהכינו לי על הרצפה. ביקשתי מלורה ואורן לצאת מהחדר, כדי שאוכל להתרכז. כרעתי ללדת על הרצפה, כשפיטר יושב מאחורי ומחזיק אותי. בינתיים הגיעה גם סנדרה, המיילדת השנייה, ואני זוכרת שממש הרגשתי אותה תומכת בפיטר ברגעים האלה של הלידה. תום היה בתנוחה מאד לא נוחה, עם הראש תקוע לצד אחד, ומרגרט היתה צריכה להזיז את הראש שלו בעדינות בזמן הלידה כדי שהוא יוכל להיוולד. הטבור היה כרוך סביב הצוואר, כמו שגילינו אחר כך, וזאת היתה הסיבה שבגללה הוא לא הניח את הראש כמו שצריך.
מרגרט וסנדרה התחילו לתת לתום החיאה. מרגרט בודקת את קצב הלב, וסנדרה מנשימה אותו עם בלון. שמעתי את פיטר שואל אם הכל בסדר, ומרגרט אמרה "קצב הלב שלו מתאזן" ואז פיטר שאל שוב אם הוא בסדר, ומרגרט אמרה "הוא מקבל צבע טוב" בפעם השלישית שהוא שאל, היא קראה לפיטר לתת לתום פליקים קטנים בכפות הרגליים. פיטר אמר לו "קדימה, ילד!! תנשום!" והוא נשם. שתיימעשרה דקות אחרי הלידה. בזמן שהסתכלתי בכל זה לא היה בי שום פחד, אני מוכרחה להגיד. הייתי רגועה בידיעה שחייו או מותו אינם בידיי. אני עשיתי ככל יכולתי והוא אחראי לחייו, לא אני.
אבל העובדה שלא היה לי תינוק להחזיק בידיים אמרה שההורמונים לא זזו כמו שצריך. אחרי הלידה הצירים הפסיקו לגמרי, ונוצר דימום די רציני. ברגע שתום התחיל לבכות, התחילו לי שוב צירים, והשילייה נולדה בתוך שש דקות מאותו רגע. בגלל הדימום הצטרכתי לקבל זריקה לכיווץ הרחם. היא עזרה מאד, והדימום פסק מיד.
אחרי הלידה שכבתי על הרצפה, ותום שכב לידי, הרגשתי שאני רוצה ללקק אותו, כמו שראיתי את החתולות והכלבות עושות לגורים. שכבנו בחושך, בבית, על הרצפה, אז ליקקתי לו את הראש. הוא היה נעים והיה לו טעם של תינוק.
לורה עזרה לי להתרחץ בזמן שפיטר והמיילדות שמרו על תום, ושקלו אותו והלבישו אותו (הוא שקל שלוש מאה שמונים).
עליתי לחדר השינה שלי וישבתי במיטה שלי והנקתי אותו. המיילדות ואורן הלכו הביתה, ולורה החזיקה את תום בשבילי שעתיים בערך בזמן שישנתי. אחר כך כשהתעוררתי, ירדתי למטה ולקחתי אותו ממנה.
ישבתי איתו לבד על הספה בחדר המגורים. עלה בדעתי להניק אותו, והוא ינק מעולה. הרגשתי שאני אמא שלו. זה היה פשוט, פיטר ירד למטה,וראה אותנו יושבים יחד. הוא התיישב על הרצפה לידינו ושנינו חיבקנו אחד את השני ואת תום. הפכנו למשפחה.
ואז התחיל הבוקר, עם כוס קפה וארוחת בוקר, ואבא של בעלי שהגיע לראות את תום. טלפון מצלצל, החיים ממשיכים.
אז זו לא היתה לידה קלה במיוחד, בכלל לא, מנח גב עם צירים מאד תכופים מן ההתחלה, פקיעת מיים לפני תחילת הלידה, מנח ראש מאד מורכב שהצריך התערבות, טבור סביב הצוואר, שלב לחץ ארוך מאד (שעתיים וחצי מעשרה סנטימטר עד הלידה) תינוק "נפול" שהצריך החייאה וגם דימום אצלי. אבל החוויה לא נרשמה כטראומטית, והיא גם לא היתה מסוכנת, כיוון שמיילדות בעלות ניסיון יכולות להתמודד עם דברים כאלה בבית. היום שאני עובדת בליווי לידות, אני יודעת שלידה כזו היתה מסתיימת בווקאום או קיסרי אם היתה מתרחשת בבית החולים. אני גם יודעת בוודאות שאילו הייתי בבית חולים תום היה הולך לפגייה לכמה ימים בגלל העובדה שהוא איחר לנשום בלידה. כל אלה היו משפיעים על ההתחלה שלנו. כמו שהדברים התגלגלו, הכל הלך "חלק" והחיים פשוט המשיכו בלי הפרעה.
זהו. לידת הבית של תום
