הקיסרי שלי - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • מפגשי בוקר
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

הקיסרי שלי

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 15.08.2020

תינוק גדול, 6 ימי זירוז, לידה קיסרית, עלייה של החום, זיהום בשילייה שגרר 10 ימי אישפוז של הבוטן המתוק שהרגע ילדתי. אבל לא כך הסיפור.. לפחות לא בשבילי.. 



מאת: סיון מלמד


הקיסרי שלי
לפניי ממש שנה, ב14.8.19, ילדתי את בני בכורי - איתני שלי, אהוב ליבי, משוש חיי.
למי שתשמע זאת מהצד, הלידה יכולה להישמע נוראית, קשה וטראומטית. תינוק גדול, 6 ימי זירוז, לידה קיסרית, עלייה של החום, זיהום בשילייה שגרר 10 ימי אישפוז של הבוטן המתוק שהרגע ילדתי. אבל לא כך הסיפור.. לפחות לא בשבילי.. 
 
נחזור כמעט 30 שנה אחורה, אני נולדתי 4.350 בלידת ואקום-מלקחיים. ככה שתינוקות גדולים זה בגנים שלי. נחזור להווה, או יותר נכון ללפניי קצת יותר משנה. 
בשבוע 34, הראש הגדול והמתוק של איתני שלי, התברר כגדול מאוד. ישר נשלחתי להעמסת סוכר מאה ולסקירה שלישית. באותו רגע קצת שמחתי שבחרתי ברפואה פרטית ולכן הרופא שלי היה מהיום למחר, אבל מצד שני - בעיקר הייתי עצובה שזה המצב, ושמישהי אחרת באותה סיטואציה בדיוק, הייתה יכולה לחכות לתור גם כמה שבועות ולשאת את הלחץ המטורף הזה איתה. בסופו של דבר, הכל היה תקין טפו טפו חמסה, וכמו שאמרתי בהתחלה - הגנטיקה אשמה.
ההמלצה היחידה שקיבלתי הייתה להגיע למיון יולדות בשבוע 38 לשקול יילוד מתוך הנחה שבשבוע 38 יש סיכוי שBig Head שלי יעבור בתעלה. הגעתי למיון יולדות, שלחו אותי הביתה וביקשו ממני לחזור בשבוע 39. חזרתי בשבוע 39, עם צירונים ופתיחה 0.5. כולי שמחה וטובת לבב, יאללה, מתחילים תהליך של לידה. 
 
כבר במיון יולדות עשו לי סטריפינג (שיטת זירוז מכנית ידנית. רופא מכניס אצבע או שתיים ובתנועות סיבוביות מבצע הפרדה של קרומי השק העוברי מדפנות הרחם) אבל באמת שלא הייתה לי פתיחה וגם הייתי מאוד נרגשת, אז גם זה בקושי כאב וגם זה בכלל לא עזר.
 
הגעתי למחלקת טרום לידה בבית החולים איכילוב, שמו לי פרופס (מרגיש כמו טמפון שאמור לגרום לריכוך צוואר הרחם ולעודד התפתחות של צירים). הפרופס יכול להיות עד 24 שעות בגוף, כשרוב הנשים שאני מכירה שקיבלו פרופס תוך 2-3 היו עם צירים מטורפים ורצו לחדר לידה. כמובן, שלי לא עזר בכלל. הרגשתי צירים וגם המוניטור הראה צירים חזקים אבל זה לא היה נורא ונרגע במקלחת. הייתי 12 או 24 שעות בלי כל זירוז כדי לתת לגוף להירגע והתקבלה החלטה לתת לי עוד פרופס. גם לא עזר. אני כבר 3 ימים במחלקת טרום, הרופאים והאחיות סופר נחמדים, בדרך גם פגשתי חברה שהייתה לה ירידת מים במחלקה והספיקה כבר ללדת. החלפתי בערך 10 זוגות שחלקו איתי חדר בשלושת הימים האלה וכולן כבר ילדו, ורק אני תקועה במחלקה. כבר בלי כל זירוז, אבל אין דחיפות להעלות אותי לחדר לידה, כי אוגוסט, יש עומס בחדרי לידה ואני באמת בתחתית סדר העדיפויות שלהם. באותו רגע, קצת התבאסתי, בכל זאת אני פה כבר 3 ימים, אין לי איזה עדיפות בתור? אבל לא כעסתי ובעיקר הצלחתי להבין את ההיגיון והייתי פייסנית. בכל זאת, אם יש מישהו במיון יולדות עם פתיחה, כדאי שיעלו אותה, גם אם כבר הגיע התור שלי. 5 פעמים. 
 
ביום הרביעי, בא אליי ד"ר מתן, בחור נעים הליכות ונעים מראה, ואמר לי - "היום את יולדת, אני הולך לעשות הכל כדי להעלות אותך לחדר לידה". התרגשתי. ד"ר מתן כמובן צדק, באותו היום עליתי לחדר לידה. מה לא עברתי? פיטוצין (ניתן באמצעות עירוי, זה בעצם חיקוי של הפעילות המכנית של הרחם על ידי חיקוי האוקסיטוצין, הגורם להתכווצויות ברחם) כמובן כמנת פתיחה, כשזה לא עזר - הכניסו לי בלון (ממש ככה, בלון שמנפחים בצוואר הרחם שאמור - דגש על אמור - לגרום לפתיחה הדרגתית של צוואר הרחם). אחריי לא יודעת כמה זמן, הרבה שעות, עברו שם לפחות 3 מיילדות ומיליון רופאים ומתמחים, הגעתי למקסימום של שעות שמותר להיות עם פיטוצין. אמרו לי שעוצרים את הפיטוצין, ושוב, צריך לתת לגוף להירגע קצת. אמרתי להם "סבבה, לילה טוב, אל תשכחו לכבות את האור כשאתם יוצאים". אבל משום מה הצוות הרגיש אחרת ושלחו אותי בפרצוף מבוייש למחלקת טרום, מה שנקרא - Walk of Shame. כמה נשים אתן מכירות שחזרו מחדר לידה למחלקת טרום? תנו לי לספר לכם, אין הרבה, הצוות היה בהלם.
 
למחרת, קמתי שמחה וטובת לבב, היום באמת יולדים. שוב, עיכובים ואיחורים בעלייה לחדר לידה, כי מה לעשות, יש נשים שאשכרה יולדות. נכנסתי לחדר לידה, פגשתי שם רופאה מומחית ומה היא אמרה לי אחריי 5 ימים של זירוז - "תקשיבי, חמודה, את עוד יכולה ללכת הביתה ולחזור כשהגוף יהיה מוכן ללידה".
אז כבר התחלתי קצת לכעוס אבל זה עבר לי, כי ידעתי שהיום יולדים! הרופאה חזרה והציעה לפקוע את מי השפיר (החדרת מכשיר דק דרך הנרתיק, הגורם לפקיעת הקרומים ולירידת מי השפיר) וכאן כבר נאמר לי שזה One Way Ticket, אם המים יורדים, הלידה קורית - בדרך כזו או אחרת. כבר הייתי כל כך בתוך שזה שאמרתי סבבה, יאללה, לכו על זה. אז שוב קיבלתי פיטוצין, שוב החדירו לי בלון, פקעו את מי השפיר והפעם - הלכתי על הדובדבן שבקצפת - אפידורל. הייתי כבר בצירים, הרגשתי שאני עוד יכולה לסבול את זה, יש תמונה שלי על כדור פיזיו שותה אייס ארומה ביום השישי של הזירוז, הייתי די בהיי ובעיקר חיכיתי לקטני שלי, שייצא כבר. אחריי כמה שעות טובות, נכנס צוות מורחב, כולל מנהל המחלקה ואמרו לי "זהו, את לא מקבלת יותר פיטוצין, עברת את כמות השעות המותרת, בואי נעבור בטוב לחדר ניתוח, לפניי שהמצב ייסתבך". אנקדוטה חשובה, בנקודה הזו, הייתי *תופים* רק בפתיחה 3! אם עד עכשיו חייכתי תוך כדי כתיבה, עכשיו מציפות אותי דמעות. פה נשברתי ויותר ממני - בן זוגי נשבר, הוא לא האמין שאחריי כל מה שעברתי אני עוברת לניתוח. כאילו, כל כך ניסיתי, אי אפשר להגיד שלא ניסיתי, וזה לא הצליח. הוא הרגיש אחריות, ש"נתן לי" להכנס לזירוז למרות שהיו רופאים שהמליצו לחכות שתהליך הלידה יתחיל לבד, כעס על כל מה שעברתי (היה לי תור כל יום לקיסרי אלקטיבי שדחיתי), ובעיקר היה לחוץ. אני יודעת שאני זו שעברה את זה, ואת ההריון, והלידה, והכאבים אחריי והכל, אבל אני רק יכולה לדמיין את תחושת חוסר האונים לצפות מהצד. 
 
עוברים לחדר ניתוח, כבר הייתי על אפידורל, אז רק הייתי צריכה להגביר מינון והופ - לניתוח. גם פה הדברים קצת התעכבו, בכל זאת, זה לא ניתוח חירום. נכנסתי לבד, לחדר שכולו מלאכים בחלוקים לבנים, אין לי מושג כמה אנשים היו שם. אני רק יודעת שאלעד, בעלי, לא היה שם. עברו ממש דקות בודדות, ראיתי והרגשתי שעובדים עליי, פתאום אלעד נכנס, לא כל כך הבנתי מה קורה. פניתי למלאכית שהייתה לי באוזן והחזיקה לי את היד (לא יודעת אם היא הייתה אחות או רופאה או סתם עוברת אורח) ואני אומרת לה - "רגע, אני מפחדת, איך אתם יודעים שאני לא ארגיש את החיתוך?" ואז היא עונה לי "תקשיבי" ושנייה אחריי בכי של תינוק פילח את הדממה שבחדר. והמלאכית אמרה "מזל טוב". הרגע הכי מרגש בחיים שלי, לא הרגשתי כלום, כלום, כמה מתיחות בבטן ואהבת חיי הונחה עליי. מסתבר שתוך כדי, הצוות (היו הרבה, חלקם כנראה היו פחות עסוקים) הנחו את אלעד לצלם, יש לי את התמונות הכי הכי הכי יפות בעולם כשהמלאך שלי הונח עליי וחיבקתי אותו.
 
אחריי כמה רגעים הבחורים שלי, תינוקי ואלעד, יצאו מהחדר, ועליי עוד קצת עבדו. התחלתי להרגיש רע, ממש רע, רעידות והקאות (אם הייתי קוראת לפניי, הייתי יודעת שזה נורמלי), אבל ישר נתנו לי תרופה והרגשתי טוב. הועברתי להתאוששות לכמה שעות והייתי בהיי, סוף סוף יכולתי לכתוב לכל החברות שלי שילדתי (אחריי שכבר נמאס להן לשלוח "נו, ילדת?" במשך שבוע שלם). בהתאוששות באו לבקר אותי וקיבלתי מיליון תמונות של המלאך שלי וידעתי שהוא בידיים טובות. אחר כך התברר שהזירוז היה ארוך מדי ובאמת קיבלתי יותר מדי שעות של פיטוצין ונוצר זיהום בשילייה בצד האימהי והעוברי, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. והתוצאה? הכי מדהימה שיש - איתני קטני שלי. 
 
עכשיו בנימה יותר רצינית, קראתי הרבה לאחרונה על האכזבה מלידה קיסרית (מה?!) וכמה קשה ההחלמה (נכון, לא קל) אבל לא קראתי הרבה על הקשיים בהחלמה מלידה רגילה, על הצירים האינסופיים, על הכאבים אחריי, על הדברים שלא חוזרים לעצמם. וואלה, אני מרגישה שעשו ללידה קיסרית עוול ויש לה יחסי ציבור רעים, כל מה שעברתי עד ללידה ב6 ימים זירוז היה לא פחות קשה. ונכון, הייתה לי החלמה טובה (הייתה לי ברירה? ביקרתי את הילד שלי במחלקה כל יום), אבל צריך לדעת גם לבוא ולדבר על זה. אחריי 6 ימי זירוז, הוציאו ממני ילד שלם ובריא ומתוק ואהוב תוך רבע שעה (ואם היה צריך, גם 5 דקות והוא היה בחוץ, אבל השקיעו בי. המחמאה ששמעתי מרופאים הכי הרבה מאז הייתה "וואו, איזו צלקת יפה").
 
ויאללה, לידה הבאה קיסרי אלקטיבי. כי בכל זאת, לומדים מטעויות :) 
 



למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו