איך שיר נולדה? - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • לוח אירועים mamy
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

איך שיר נולדה?

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 08.09.2007

 עוד לילה נטול שינה מיני רבים בחודשים האחרונים, השעה 3:20 לפנות בוקר ואני כולי מתלבטת ומתחבטת אם לקום או להמשיך לשכב אולי השינה תבוא לבקר אותי שוב...וכמה אני זקוקה לשינה...

בראש עוברות מחשבות לגבי הסידורים שיש לי לעשות מחר. יום ראשון יהיה מחר, אני אומרת לעצמי,יום הולדת לאחי, חייבת להתקשר אליו בבוקר לא לשכוח! חמתי פה איזו הקלה, נעשה קניות ואולי נסיים עם סיפור העגלה המייגע. וככה בעודי מתכננת לו"ז מדוקדק שלא יבייש מבצע צבאי, זרם מים חם עובר לי בין הרגליים, אופס… אני אומרת לעצמי, והנשימה נעתקת!



איך שיר נולדה?

איך שיר נולד (ה) כמו תינוק (ת)

 

בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה...

 

וכולם שמחים ופתאום איזה אושר....

 

 

 

 22.7.07 בחשכת לילה בתנוחת עובר מנסה למצוא קצת שינה, יום ארוך היה אתמול אני אומרת לעצמי, בעודי מלטפת את הבטן התפוחה והקופצנית מגיהוקי העוברית שלי..

כן עוד לילה נטול שינה מיני רבים בחודשים האחרונים, השעה 3:20 לפנות בוקר ואני כולי מתלבטת ומתחבטת אם לקום או להמשיך לשכב אולי השינה תבוא לבקר אותי שוב...וכמה אני זקוקה לשינה...

בראש עוברות מחשבות לגבי הסידורים שיש לי לעשות מחר. יום ראשון יהיה מחר, אני אומרת לעצמי,יום הולדת לאחי, חייבת להתקשר אליו בבוקר לא לשכוח! חמתי פה איזו הקלה, נעשה קניות ואולי נסיים עם סיפור העגלה המייגע, נלך למסעדה טובה, ובערב סוף סוף אני והבעל נלך לסרט die hard  בקולנוע...

וככה בעודי מתכננת לו"ז מדוקדק שלא יבייש מבצע צבאי, זרם מים חם עובר לי בין הרגליים, אופס… אני אומרת לעצמי, והנשימה נעתקת!

לא יכול להיות, לא יכול להיות..רק שבוע 38 ועוד יום! יש לי תוכניות רוצה עוד שבוע לאן את ממהרת? בחוסר נשימה אני מתגלגלת מהמיטה והולכת לשירותים..עדיין מנסה לשכנע את עצמי ואותי ואת קלודין שזה רק פיפי, ואפשר לחזור לישון.

אבל, לא!!!!!!! אין מקום לטעות רצפת השירותים רטובה ומנוקדת במים צלולים וההארה מגיעה ואני מבינה שזה זה!

מה עושים, איך אני עכשיו מעירה את האיש שלי, מה להגיד? האם אפשר לחכות?

יונת ! אני אתקשר ליונת היא תגיד לי, היא תרגיע, ואני עדיין מקווה שאולי היא תגיד לי שזה לא זה, והכל אזעקת שווא.

אני נגשת אליו בשקט ומטלטלת אותו, מה מה? מה קרה? ... נראה לי שיש לי ירידת מים אני אומרת בשקט, והלב שלי דופק! איפה ירדו המים? למי? מתי? עונה לי מתוך בהלה וברור לי שהוא לא סגור אם זה חלום או מציאות.

נו ירידת מים! אני עונה, הלו!!! תינוקת?! לידה....בי"ח?!

ואז באה התגובה מתוך הכרה לעובדות שאני מציינת, באמת? הוא שואל..

לא מה פתאום באמת ממש בצחוק, אני פשוט קורעת מצחוק ב 3 וחצי בלילה, מאד משעשע! הסטנד אפ קומדי הגיע לעיר ולא ידעתי? בטח שבאמת! !!

טוב תנשמי אני אומרת לעצמי וסף הלחץ עולה, אני לא מוכנה, עדיין לא.

בידיים רועדות מחפשת את הטלפון של יונת, הנה הוא..ואני מחייגת.

בצד השני בקול רגוע, היא מברכת אותי, ואני כמו ילדה קטנה אומרת לה, אני לא רוצה..והיא בשלה מסבירה לי ושואלת איזה כמות מים היתה, ואולי אפשר לחכות לראות אם יש עוד ירידה של מים, היות ויכול להיות שראש התינוקת סגר את הפקק, ואני בליבי..תסגרי תסגרי!

תוך כדי תפילה שיסגר, נפרץ הרכס ושטפון זלג לי על המגבת ששמתי על הרצפה, יונת זה שוב אני אומרת, ירידת מיים בשידור חי, יונת מברכת מרגיעה, אומרת שאין לחץ, מבקשת שאוכל משהו ואסע לבי"ח. מזכירה לי לאכול משהו ולנשום, כי נראה לי שהאינסטינקט הזה כבר נשכח. אפשר להתקלח? אני שואלת, כן עונה לי יונת קצר…ושוב היא מברכת אותי מזכירה לי שיהיה טוב ושהרגע כולנו לו חיכינו (חוץ ממני) הגיע.

אני שוטפת את עצמי, מלטפת את הבטן מתבוננת במראה ויודעת שמחר בשעה הזו כבר אהיה אחרי…מקווה בכל אופן..

אני נגשת למטבח להכין לי משהו לשתות אולי איזה מאפין, חמתי בדיוק מתעוררת, עדיין בג'ט לג..מה קורה היא שואלת ואני אומרת לה בטון רגוע, "אני עם ירידת מים" ומתחילה לבכות. בתמורה מקבלת כתף וחיבוק אמהי, והיא שמחה, בוכה, ואביחי שמח…ואני חושבת שאני עוד צריכה להעיר את לי כי אני לא אלך בלי להגיד לה שלום.

השתיה והמאפין לא יורדים., כאילן נתקע לי משהו בגרון ואין יכולת לבלוע, את חייבת להרגיע אני אומרת לעצמי, והדופק יש לו רצון משלו הוא משתגע ואני עתוקת נשימה.

 

וככה יושבים לנו שלושתינו במטבח ומנסים לעכל שרגע האמת הגיע, מנסים לצחוק ואני בעצמי לא יודעת אם לצחוק לבכות או לצרוח, כ"כ הרבה פעמים חשבתי לעצמי איך אגיב ברגע האמת, אבל לא חשבתי שכ"כ אתרגש שכ"כ אהיה מבולבלת, שכ"כ אפחד, פחד הא? כן איתו יש לי חשבון ארוך, אני יודעת שאני אנצח בסוף.. ואיזה ברירה בדיוק יש לי הא? מעניין איזה לידה תהיה לי? מה יקרה? אך יהיה? האם לכתוב בפורום? נו מה אני יהרוג את כולן ממתח ויש שם נשים הרות יש לקחת אחריות...

 

"טוב", "הגיע הזמן להעיר את לי ולהגיד לה כי צריך ללכת", אני אומרת והולכת לכיוון החדר שלה. פותחת את הדלת והיא ישנה כמו מלאכית מחבקת את הכרית והדובי, וכל החדר מריח כמו תות שדה בשמנת, זה הריח של התותי שלי. אני נגשת אליה לאט לאט שלא תבהל וקוראת לה "לי" "לילוש"! אמאאאאאאא היא מחבקת ככה מתוך חלום ואני מסניפה אותה עוד טיפה, אולי הריח שלה יחזיר לי את הנשימה למקום, ויתן לי את הכוח לו אני זקוקה כדי להתמלא באנרגיות. זה מרגיע הריח, מגע השיער הארוך, החום של השינה ואני מחבקת חזק ואומרת לה בקול הכי מרגיע שאפשר "לי, אמא צריכה ללכת לבי"ח התינוקת שלנו רוצה לצאת" פחדתי מהתגובה שלה, פחדתי שתתחיל לבכות ואני איתה, ואני חייבת חייבת לשדר רוגע, חייבת שלא תדאג שתדע שאמא בסדר, "באמת" (שוב..?) היא שואלת, כן, אני אומרת, אני ואבא צריכים לנסוע ואת תשארי עם סבתא, היא מקפצת מהמטה ונגשת לחבק גם את אבא ואת סבתא, והיא כ"כ שמחה אפילו שזה 4 בבוקר והיא חצי ישנה, החיוך המלאכי שלה לא יורד מהפרצוף והיא שוב נצמדת אליי ולבטן הגדולה מחבקת ומנשקת.

 

תחזרי לישון אני אומרת לה, זה בטח יקח זמן ואנחנו נעדכן כל הזמן, איך אני אשן היא שואלת? תנסי אמרתי לה, ואם לא תוכלי אז לא..תחבקי את סבתא ותבטיחי לי שלא תדאגי, ברגע שהתינוקת תצא אבא יבוא לקחת אותך ואת סבתא אליי לבי"ח, אני חולמת על הרגע הזה בו אראה אותך בבי"ח אמרתי. "גם אני אמא" love you היא אומרת לי באנגלית, מוזר היתה שיחה קולחת בעברית עד כה. דלת הגארג נפתחת ואנחו נכנסים לאוטו, תיק הבי"ח הועמס וזהו יוצאים. נוסעים רוורס ולי מנופפת, בתנועות שפתיים וידיים לוחשת love you  שוב, ואני יודעת שזהו זו הפעם האחרונה שאהיה רק אמא של לי, ואיך אוהב עוד מישהי כפי שאני אוהבת אותה, איך אפשר?

 

אריזונה ידועה בזריחות ובשקיעות שלה, השמיים צבועים בכתום וכחול וקרניים צהובות מבצבצות בין הבתים הישנים והקקטוסים הבשרניים, זריחה מיוחדת בשבילי, צבעונית וחגיגית במיוחד, איך זה שכולם ישנים? ולי בא לצעוק ולהעיר את כולם ולהגיד שאני הולכת ללדת וזהו מעכשיו הכל הולך להשתנות.

 

בחרתי ללדת בבי"ח שקרוב לבית, פרדייז וואלי הוספיטל מייל וחצי מהבית, אנחנו נגיע בעוד כמה דקות אני אומרת לעצמי, חבל שהבי"ח לא רחוק...הדמעות זולגות להן, דמעות חמות, זו הרגשה מוזרה ללכת ללדת הרגשה מבלבלת, זה בין האירועים הכי מרגשים שיש בחיים וזה שם ביד אחת חתונה, יום הולדת, בת מצוה, גיוס הכל! יש תחושה של חגיגיות לצד תחושת פחד מהלא נודע, מוזר, הרגשה באמת מוזרה אבל נפלאה. אתה קולט? אני שואלת, כן הוא אומר..החיוך לא יורד לו מהפנים, ואני בעיניים נפוחות ולחיים רטובות מחייכת...ונושמת עמוק.

איזה מזל, איזה אינטואיציה! בגלל שבחרתי ללדת בבי"ח קרוב לבית הרופא שלי לא יוכל לילד אותי כי הוא מילד רק בבי"ח בעיר שגרנו, ואני באינטואיציה בלתי ברורה התקשרתי ביום שישי 10 דקות לפני שהמשרד של הרופא נסגר עוד הספקתי להודיע להם טלפונית  שבחרתי ללדת בבי"ח אחר ושיפקססו לי את התיק הרפואי למקרה ו... איזה מזל איזה מזל! רק עכשיו גם מטרידה אותי השאלה מי יילד אותי, שטויות אני אומרת בקול רם זה לא ממש חשוב הרופא מגיע ל 2 הלחיצות האחרונות, יותר חשוב לי על איזה מיילדת אני אפול ועל כך כדאי לי להתפלל!

אנחנו בסיבוב לחניון בית החולים, מוזר שרק לפני יומיים תרגלנו על יבש לאן צריך להגיע והנה זה לא תרגיל זה על אמת! אני מושיטה יד לתיק ומלטפת את ספר התהילים שיש לי שם, מסבתא שלי הצדיקה קיבלתי אותו והוא מלווה אותי שנים, מבקשת כח, מבקשת שהכל יעבור בשלום, מסתכלת על השמים, שואפת אויר ויודעת שיהיה בסדר.

 

הכניסה לבי"ח ב4 וחצי בבוקר היא דרך חדר מיון, בעיניים טרוטות הפקידה שואלת במה תוכל לעזור, נו באמת..מה לא רואים? היא מבקשת שנמתין וקוראת לאיש צוות חדר מיון שילווה אותי למחלקת הנשים, בתוך דקה מגיע איש צוות ישנון לחלוטין ובידין כסא גלגלים, הוא מעמיס אותי על הכסא כאילו אני לא יכולה ללכת ומתחיל לצעוד למחלקת הנשים, בי"ח החולים ריק מאדם ולי בא ללכת הביתה.

יש לנו כיולדות ציפייה שברגע שנדרוך במחלקת הנשים כולם יתרגשו בדיוק כמונו, ויקפצצו מרוב אושר שהנה אנחנו אוטוטו, ויברכו אותנו, ויתרגשו אבל משום מה האכזבה לא מאחרת לבוא, אני מודיעה לפקידה בקבלה שאני עם ירידת מים, והיא שואלת אם אני בטוחה, מה יש להם? עם "את בטוחה" !? לא אני לא בטוחה נורא מתחשק לי באמצע הלילה לבוא לבי"ח ולהציק לך במשמרת, "בטח שאני בטוחה!" אני אומרת, "טוב" היא נאנחת (קשה לה...) תמלאו את הטפסים, אנחנו נבדוק אותך, "מי הרופא שלך?" היא שואלת ואני משיבה שהרופא שלי לא מיילד פה ואתם תצטרכו לתת לי רופא תורן, איזה בעסה אני אומרת לבעלול שכבר התחיל לעבוד על הטופסולגיה, אם זו הייתי אני צריכה למלא סביר להניח שלא הייתי זוכרת איך קוראים לי...

 

הכניסו אותי לחדר לידה כדי לבדוק מה קורה, ואני במתח, יש פתיחה? אין פתיחה? ואני יודעת כמה אני שונאת בדיקות וגינאליות ומכינה את עצמי שב 5 דקות הקרובות לא יהיה מנוס..מגיעה אחות אנטיפטית שאומרת לי "בואי נבדוק אותך" שמה לי על הבטן את החגורות האלה שמודדות צירים ודופק עוברי ולוקח לה נצח נצחים, ואני רק חוששת מהבדיקה הבאה...

היא מבקשת ממני להתפשט ומביאה לי חלוק של בי"ח, בד קשה ומעצבן, נו אני במצב רוח קיטורי להפליא בשלב זה, כלום לא כואב לי ואני באמת לא מבינה מה אני עושה פה..אני שואלת אם אפשר להשאר עם חזיה והיא אומרת לי הכל...ואפילו מחייכת. נו, טוב שיש לה סיבה לחייך.

הבדיקה הוגינלית היתה מכאיבה, נראה לי שלי זה כואב יותר מכל אשה אחרת, אני כזו מכווצת ולא יכולה לשחרר, ומה הם עושות שם בדיוק "אבן , שוק" מה הקטע, משטח גרון? הגיע לי ממש לשקדים...טוב שעכשיו אני יכולה לצחוק על זה. היא גם הכניסה קיסם כדי לקחת דגימה למעבדה כדי לוודא שמה שירד זה המים, ואני בשלי, כאילו דא!

הכל סגור היא מכריזה, ואני בתת מודע אומרת  לעצמי, וואלה! אולי אני חוזרת הביתה? "אני הולכת להביא את האולטרא סאונד, אני חייבת לבדוק איפה הראש כי הוא לא בתעלה, ואת בהחלט ביירידת מים"

מההההההההההההההההההההה?? מה זה אומר? מיד היא חוזרת עם מכשיר אולטרא סאונד, וכולנו מתחוורים לגלות שהראש אי שם למעלה והעוברית שלי בכלל לא חושבת לצאת.

אני מאשפזת אותך היא אומרת, אנחנו ניתן לך זירוז...זה יהיה יום ארוך, הלידה תיקח הרבה זמן היא מודיעה לי, ואני והבעל מחווירים, לו היתה לי טיפת דם בפנים גם היא נגוזה עכשיו, הבעל המסכן, הלא הוא חשב שעם ירידת מים התינוקת יוצאת תוך שעה...

"איזה מיילדת אנטיפטית" אני אומרת שוב ושוב בזמן שהיא מכניסה לי אינפוזיה ומסדרת לי היטב את הפיטוצין יחד עם מיקס של אנטיביוטיקה,כי נמצאתי חיובית לסטרפטוקוקוס בתעלת הלידה, מה יהיה?

המים ממשיכים לנזול על המיטה, טיפ וטף...כמו "דוש"סטייל "בידה" בילד אין נונ סטופ...נו, אני והבדיחות שלי.

אני מסתכלת מסביבי ורואה שאני נמצאת בחדר מרווח למדיי, וילונות פרחוניים, ספות עור, ואותי מעניינים השמיים בחוץ וההרים שסוגרים את העמק. לרגע הדעת מוסחת למה שקורה בחוץ והבוקר מפציע...

 

"טוב, אנחנו צריכים להכין את עצמינו ליום ארוך, וזה בהחלט הולך לכאוב" אני אומרת בקול רם, וזאת מתוך הידיעה צירים עם פיטוצין כואבים יותר ואינטנסיביים יותר. מעניין מתי אתחיל להרגיש צירים...

לילוש שלי מתקשרת אבא מעדכן ומודיעה לה שזה יקח זמן, "היא מעט מאוכזבת, כבר חשבה שזהו..." הוא אומר ואני מבקשת לדבר איתה. הקול הזה שלה הקטן בצד השני נשמע כמו ניגון מלאכים, רק לשמוע אותה אומרת" אמא" בנימה דאגנית שכזו יכול להמיס כל לב, "יהיה בסדר" אני אומרת לה, תהיי אמיצה "אני מבטיחה" היא אומרת "גם אני מבטיחה" אני אומרת ואנחנו מנתקות בנשיקה.

 

מאד שקט במחלקה, אחד הפחדים היה לבוא ולשמוע נשים צורחות, זה ממש הופך לי את הבטן לשמוע מישהו סובל מבלי שתהיה היכולת להציע עזרה, ואיזה עזרה ניתן להגיש לאשה הכורעת ללדת מלבד להגיד לה שכאב זה חלק מהעניין, ואני עצמי עוד צריכה להשתכנע. המחלקה ממש שקטה נראה כאילו אני היולדת היחידה, זה בי"ח מאד קטן ואולי זה יתרון גדול. אני מנצלת את השקט הנוכחי, את הרגיעה ועוצמת עיניים ונרדמת ל 5 דקות קצרות עד שיד חמה מלטפת לי את היד. אני פותחת את העיניים ונצבת מולי מין דודה כזו עם חיוך של אשתו של טוב טוב הגמד, "שמי דבי" היא לוחשת תוך כדי חיוך ואני אהיה האחות המיילדת שלך, הגעתי בדיוק למשמרת ואני מקווה שעד סוף המשמרת שלי תלדי, וגם אם לא אשאר איתך.." אולי אני חולמת? היא פשוט מלאך, בדיוק מה שייחלתי לו, הרי מה אנחנו רוצות בסה"כ במהלך הלידה, מישהי שתהיה לידינו שתחבק, תלטף ותגיד שיהיה בסדר, פתאום אני מבינה את היופי שבדולה כמה הייתי רוצה מישהי שתהיה לידי שמכירה אותי, שלא חוששת לא נבהלת, מרגיעה, שתבטיח לי הרים וגבעות שתתן לפחד ללכת, שתלטף ותבטיח שזה יעבור, שתבטיח.  יש משהו באחווה הנשית שלא בא מהצד הגברי, למרות התמיכה והליטופים והאהבה, אני חושבת כמה זה קשה לעמוד מהצד לחשוש בדיוק כמוני, לראות את החצי השני שלך סובל מבלי היכולת להגיש עזרה, ואיזה גבר יגיד לנו  "יופי שכואב לך, או אני יודע מה זה, אבל זה עובר" בלי שיחטוף איזה שטיפה רצינית במקרה הטוב, או שדברים יתחילו לעוף בחדר..

 

חצי שעה ממתן הפיטוצין התחלתי להרגיש צירים, ממש נסבלים, כרגע הדבר שמטריד אותי זה הרצון ללכת לשירותים, וזה ממש מסורבל להסחב עם העמוד של האינפוזיה לתוך השירותים שבדרך אני משאירה נחל מים צלולים, מים יקרים, ואני משום מה אני מחזיקה הכל בפנים רוצה להראות שאני בשליטה, אבל רק לכן אספר שאיך שדלת השירותים נסגרת אני בוכה...מפחדת מפחדת.

הצירים התחילו להתחזק וביקשתי לעמוד ולא לשכב, משום מה היה לי טוב יותר להתמודד עם הצירים, דבי שעמדה לידי כל העת שאלה לעיתים תכופות אם הכאב עדיין נסבל, וביקשה שאודיע לה מתי אני רוצה אפידורל. מוזרים האמריקאים, את יכולה לבקש אפידורל מהרגע שמאשפזים אותך, הם לא מחכים לפתיחה..אבל אני רציתי לחוש משהו, קצת כאב, קצת לחכות, אולי אפתיע את עצמי ואוכל להתמודד, מי יודע... פחדתי כ"כ מהפרוצדורה של האפידוראל, היה קשה בלידה הראשונה ותהליך ההשמה של האפידוראל נזכר אצלי כחוויה קשה, מאד חששתי, ודחיתי, כי זכרתי שיש שלב שלא אכפת לך מה עושים לך בתנאי שיקחו את הכאב.

שוב בדיקה וגינאלית, ואני מיללת...שונאת את זה, אוף!!! דבי מודיע לי יש פתיחה של אצבע, ואני רחוקה מלצאת במחולות לאור הבשורה, הצירים מתחילים להיות חדים יותר ויותר ואני מהלכת בין 2 בלטות הלוך וחזור, הנה עוד ציר ואני תופסת את מעקה המיטה, פתאום זה כ"כ חזק שאני שוכחת לנשום, זה בא בבום כזה פתאומי כמו מוט בראש בלי שהייתי מוכנה לזה עד עכשיו זה היה נוח למשעי והנה מתחיל המחול האמיתי. הבעל ניצב לידי ואני אומרת לו "או או זה היה כואב.." הוא מלטף את הגב ומחייך.

דבי מסבירה לי שאני צריכה לנשום במהלך הציר, אצלי האינסטינקט הוא להתכווץ ולמעוך כל מה שיש בדרך, וככה בין נשימות לנשיפות למעיכות עוברת עוד חצי שעה של צירים כל 2 דקות ואני יודעת שהקריאה לאפידוראל דוקטור לא תאחר לבוא.

אני עייפה כבר מלעמוד נשכבת במיטה בהפסקה בין הצירים, הבעל לידי מחזיק לי את היד, ואני בספק אם השארתי לו איזה עצם שלמה בכף היד שלו. אני בוהה בחדר ומול עיני טלוויזה דלוקה בחדר עם הסרט "דוח מיוחד" של טום קרוז, אני נזכרת שלא הספקתי ללכת לסרט die hard  ומקטרת על העניין בקול רם, ואנחנו צוחקים על זה.

3 שעות מאז שהגעתי לפה, צירים פיטוציניים אינטנסיביים ואני מודיעה לדבי, אפשר לקרוא למרדים. כמובן שבאותו רגע חשבתי על כל החברות בפורום אלה שבעד ואלה שנגד ואני בעד בעד, איך אפשר בלי, וחמוטל עדיין הגיבורה שלי, איך היא עשתה את זה?

תוך דקה מגיעה ד"ר אפידוראל נראה כמו סבא גפטו, ואני מקווה בליבי שהפרקינסון והוא לא חברים, כמובן שהוא מציין בפניי את הסטטיסטיקות היבשות וההשלכות של האפידוראל, ואני שומעת רק "שיתוק" "סיבוכים" ומהנהנת כן כן מה שאתה רוצה...והפחד לא נותן לי מנוח הדם מפמפם בורידים והלב דופק כ"כ חזק, "אני פוחדת" אני אומרת לדבי, והיא בקול מרגיע אומרת לי "זה שטויות, זה כמו לשים אינפוזיה, אני פה איתך, אל תדאגי". מסובבים אותי על הצד והרופא מסביר לי כל שלב שהוא עושה, "יש לי ציר" אני אומרת, והוא משיב "אני לא יכול להפסיק גם שיש ציר, את צריכה לנשום ולהרגע". "איזה להרגע?" אני עוד שניה יולדת רק מהפחד...

"אני מורח חומר חיטוי על הגב את תרגישי קר" הוא אומר, ואני בסדר עם זה, סבבי שיהיה קר...

"עכשיו תרגישי דקירה קטנה" ולי יש ציר, אז קטן עליי הדקירה...

ועכשיו אני יודעת שזה הקטע המפחיד הקטע של החדרת הצינורית לעמוד השדרה, הרי בלידה של לי לא מצאו לי את המרווח האפידוראלי בין החוליות ודקרו שוב שוב, זו לא דקירה באמת זה סוג של לחץ שמקפיץ לך את כל הגוף ומעביר זרם מהמוח ועד קצות האצבעות, לא נעים ומלחיץ במיוחד, פחדתי פחדתי מאד.  והנה זה בא אני מרגישה את זה את הזרם החד הזה בתחתית עמוד השדרה, "אל תקפצי כך" אומר הרופא ואני רועדת בלי שליטה, פותחת את העיניים ודבי מולי מחזיקה לי את היד. "עכשיו תרגישי זרם בצד ברגל או בצד ימין או בצד שמאל" ואכן אני מרגישה זרם, זה מדגדג כלל וכלל לא כואב!, "מה קורה עם לחץ הדם שלה?" שואל הרופא את דבי, "הוא מאד גבוהה אני חייב להפסיק, ואת חייבת להרגע כבר סיימנו", ואני נושמת מנסה להרגיע ומנסה לשמוח שזה כבר בפנים ואוטוטו זה יקח ממני את הכאב, "את תרגישי לחץ אומר הרופא, אין לי דרך לחסל את הכאב לחלוטין אנחנו חייבים שתהיי פעילה בלידה ולכן הכאב יהיה בין 85 אחוז ל 90 אחוז" ואני בלב שלי אומרת וואלה עשיתי עסקה טובה 90 אחוז לא להרגיש זה לא רע בכלל, הוא מוסיף ואומר עוד 3 צירים ותרגישי הקלה. הפרוצדורה הלכה חלק, ולא כאב בכלל ממש שטויות, ממה כ"כ פחדתי? איזה שמחה מציפה אותי באותו רגע. דבי מסדרת לי קטטר, שיווו לא הרגשתי כלום, כולל הבדיקה הוגינאלית שרק בשביל זה היה שווה את האפידורל.

זהו עשיתי את זה, אני עם אפידורל עכשיו נשאר לי רק להנות מהחוויה כי לכאוב זה כבר לא יכאב, ככה אני משכנעת את עצמי ולא יודעת מה שעתיד לבוא, הכאב רצה להשאר ושום דבר לא יכל להבריח אותו, גם לא אפידורל.

 

גן עדן, איזה כיף לא כואב, לא כואב, לא כואב !!! כולי צוהלת, עכשיו אפשר לנוח, אנחנו עייפים נורא, הבעלול פותח את הכורסא הנפתחת ושנינו נרדמים, רק דבי ממשיכה לעמוד ככה בשקט ורושמת ורושמת..

 

או או אני מתעוררת מכאב ברום הבטן, פותחת את העיניים לראות אולי חלמתי על האפידורל...דבי שואלת, "מה קורה?" כואב לי פתאום, אני אומרת כאב מאד חזק בבטן העליונה, חד ..ותוך כדי זה מצטרף כאב גם בבטן התחתונה. "נסי לשנות תנוחה, אולי זה יעזור..", וכך דבי עוזרת לי להסתובב, אני מרגישה כאב כהה לא חד כמקודם ובינתיים זה נסבל.

 בלי לשים לב עברו כשעתיים כנראה נימנמו בין לבין, שמדי פעם אני מתעוררת כי כואב לי. בבדיקה התתחוורתי לדעת שרק פתיחה של 4 ואני כבר 6 שעות בבית חולים, וכלום לא מתקדם.

לי מתקשרת כל שעה רוצה לדעת אם אחותה כבר הגיעה, ומה עם אמא...היא מאוכזת לשמוע שטרם, ועדיין לא, ושזה יקח זמן.

אני מתחילה להרגיש כאבים חדים מאד במיוחד בגב התחתון, דבי מזעיקה את הרופא אפידוראל שבא עם קפסולת הקסם ומוסיף לי עוד מהחומר הזה הזה, שוב חשה הקלה וד"ר אפידורל מזכיר לי שאין 100 אחוז לא להרגיש, ולי אין בעיה עם זה, אני מוכנה להרגיש אבל זה ממש כואב, מה הטעם באפידורל אם מרגישים? כמה מאכזב, כמה בניתי על זה...אבל כמו שאומרים כגודל הציפיה, גודל האכזבה.

 

ההקלה לא מחזיקה זמן רב, כולי מתפתלת מכאבים בגב התחתון, תחושה שהגב שלי מתרסק ואני מיבבת בשקט לתוך הכרית, מישהי בחדר ליד צורחת מעמקי הגרון ואני כולי בהזדהות רוצה לצעוק ושותקת, לא רוצה לאבד שליטה, מה הטעם? אני רואה את המצוקה שלי בעיניים של הבעל, כמה הוא רוצה לקחת ממני את הכאב וחסר אונים. מסכנים השותפים שלנו, ככה אני חושבת, אני לא יודעת מה קשה יותר ללדת או לעמוד מהצד.

האפידוראל לא משפיע על הכאבים, אני מרגישה כל ציר וציר בעיקר בגב התחתון והצירים מגיעים כל 2 דקות וחזקים חזקים.

דבי בודקת אני עם פתיחה של 5 כבר 9 שעות בבי"ח השעה 2:00 בצהריים, כבר חשבתי שאהיה אחרי אבל העוברית שלי ממאנת לצאת.

אנו קוראים שוב לד"ר אפידורל שיוסיף קצת חומר אולי זה יקל, הוא מגיע מוסיף ואומר שגם על האפידוראל הזמן עושה את שלו וככל שעובר הזמן האפקטיביות שלו יורדת, וזו היתה חדשה ממש "מעודדת". שוב הקלה ושוב תנומה בטלוויזיה מתחיל סרט אקשיין אחר ואני בין ערנות לבין כאב לבין תנומה בין הצירים. מתעוררת כולי רועדת תקף אותי רעד חזק זה נראה מפחיד מאד למי שעומד מהצד אבל זו אחת התופעות האפידוראל, הבעלול מביא לי מים עם קרח ודואג שאשתה, אחח מה הייתי עושה עכשיו תמורת כוס דיאט קולה עם קרח! אבל אסור בגלל האפידוראל ואז נזכרתי שיונת ביקשה שאוכל משהו ולא שמעתי לה...ההתרגשות מילאה לי את הבטן ולא היה מקום לאוכל.

 

שעה אחרי ההזרקה האחרונה חזרו הכאבים, והפעם יותר מתמיד, הגב שלי, הגב שלי, איך אסביר את הכאב? אין דרך..."זה יעבור אני מעודדת את עצמי" נצחתי כבר את הפחד ועכשיו צריך להתמודד עם הכאב ואולי להשלים איתו, פתאום נזכרתי במילותיה הטובות של יונת שאמרה לי שהכאב הזה הוא דבר טוב, ואני בליבי אמרתי אז, איזה טוב? שתינו ידענו שאני לא מתחברת לאמרה הזו, אבל עכשיו שכ"כ כואב ואין מנוס, מה יותר טוב מלהשלים את הכאב, מה יותר מנחם מזה? לדעת שזה מה שמקדם את העוברית שלי מה שדוחף אותה החוצה.. זהו אני והכאב שולם, זה חלק בלתי נפרד כרגע מתהליך הפלא הזה וכולי כנועה, כולי שלו שיעשה בי מה שירצה בסוף הוא ילך, בסוף אני יקבל תמורה שווה להתמודד, ואני? אנחנו? נעבור ציר ציר...

 

דבי בודקת פתיחה של 8 עברו עוד שעתיים, מתי שהוא זה יגמר, אני מתעודדת, והבעלול שלי שם עומד ומלטף ומלטף. הגב הגב, אני מייללת לדבי והיא בודקת ואומרת לי כנראה העוברית עם הראש כלפי מעלה ולא כלפי מטה וזה יוצר לחץ על הגב.

השעה 4 אחה"צ, אני מותשת, עייפה וצמאה לא ציפיתי לתהליך כ"כ ארוך, כואב ועכשיו אני דואגת בגלל מצג העוברית. אני מקווה בליבי שהלידה תגמר בוגינלי כי לעבור את כל זה וקיסרי בסוף ממש מתסכל, אבל חייבים לשמור על אופטימיות, חייבים.

דבי בודקת,"את בפתיחה של 10 אפשר להתחיל ללחוץ"! איזה משפט יפה, כמה חיכיתי לשמוע אותו בעיני זה היה כמו תרועת נצחון! יששששששששש! בקרוב זה יגמר אני אומרת וחיוך ענקי נמרח לי על הפרצוף. פתאום התעוררתי לחיים עטופת אנרגיות אני בפוזיציה של מלחמה, מוכנה להכל רק לסיים רק שתצא, איזה כוח יש לנו כנשים, מי מפחד מי? קטן עלינו!

אני ודבי לבד בחדר ואני מתחילה ללחוץ, בהתחלה אני לוחצת בהססנות מפחדת מהכאב אבל מתפלאה לגלות שככל שלוחצים יותר חזק הכאב פוחת, נשמע מוזר אבל ככה זה, ככה הרגשתי כאילו אני מגייסת את עוצמת הכאב  לכוח ולעוצמת הלחיצה. כמה זה מעייף! וואו כמו לרוץ ..אין אוויר. 7 לחיצות אני לא יודעת כמה זה אפקטיבי דבי לא מעדכנת אבל עם כל לחיצה אני מרגישה שאני לוחצת יותר טוב. הבעלול לא איתי יצא להתאוורר המתח נותן את אותותיו, הזמן והשעות והעייפות גובים את המחיר ממני וממנו והלבד הזה שאין משפחה בפרוזדור אין מי שיתמוך אין מי שיחבק.

 

תהליך של לידה זה רכבת של רגשות: פחד, שמחה, התרגשות, כאב, אושר, עצב ומה לא? כמה זה מבלבל לחוש את כל זה ביחד באותו זמן, פלא שאנחנו קצת קוקו אחרי?

עוד לחיצה ודבי מודיעה לי שחייבים להפסיק! מה להפסיק? מה? על מה את מדברת, למה? אני רוצה ללחוץ, אני רוצה ללחוץ את הכאב הזה ממני! למה להפסיק? מה קרה?

"יש מקרה חירום!" דבי מודיעה לי, כל הצוות הרפואי כרגע מטפל ביולדת עם פירכוסים ומנסים להציל אותה ואת התינוק..

איפה הבעל שלי? אני לא יכולה להחזיק, לא רוצה! למה? חשבתי שאוטוטו! ואני נשברת...

 

בארה"ב חייב להיות נוכח רופא מיילד בחדר, כמה זה דבילי ומאכזב אבל בהעדר רופא הם העדיפו שאני יפסיק לדחוף ואחכה, וזה כ"כ נוגד את הטבע ואת האינסטיקט שלנו.

אני לא יכולה, אני לא יכולה לחכות! אני רוצה לסיים עם זה, כואב לי כואב לי, הגב הגב! אני לוחשת בשקט בשקט..הבעל מגיעה לחדר כולו חיוור, האירועים בחוץ כנראה השפיעו עליו והוא נתקף חרדה גם לגורלי, אני מייללת לכרית, מתפללת לכל דקה שחולפת ומתכווצת, גלים של כאב מכים ואני יודעת שלא אחזיק עוד הרבה זמן מעמד כך.

דבי שלי נכנסת חזרה לחדר, והבעל יוצא לעשות להם בלאגן בחוץ, מה זה לעצור לידה?

"אני אתן לך חומר טשטוש כדי להקל עלייך" ובלי לשאול יותר מדי היא מזריקה לי לתוך העירוי, עוד לפני שהחומר משפיע אני נכנסת למוד של כניעה ונושמת, עוצמת עיניים תוך כאב נושפת ונושמת וחושבת עליכן על הבנות שלי מהפורום, מה היו אומרות לי? איך היו מעודדות? וחושבת על כל אחת מכן, והנה בין מציאות לחלום כולכן איתי מחבקות ומחזיקות ידיים, אני לא לבד ויודעת שיהיה בסדר, איזה כוח נתתן לי! ואני מחבקת בחזרה.

בין ציר לציר אני ישנה, לא יודעת מה מציאות ומה חלום, דבי, בעל, הטלוויזיה, ציר, כואב הכל מתערבב ואין תחושת זמן ומקום, וככה אני שוכבת שעה מטושטשת לחלוטין והוזה...

הרופא נכנס לחדר, כולו בכחול, אפשר ללחוץ הם מודיעים לי, רגל פה רגל שם דבי מימין בעל משמאל ואני לוחצת...

אין כאב, אין פחד רק שמחה, הנה אני בשלב האחרון.

צירי לחץץץץ, לא סתם קוראים להם כך, אני לוחצת עד שהורידים ברקות מתפוצצים כמעט, דבי שמה לי מגבת עם קרח על הראש, חם לי! חם לי!

לוחצת...משחררת לוקחת אויר..

לוחצת, דבי סופרת , יופי! נהדר! היא מעודדת (דוגרי, לא מאמינה למילה שלה...)

עוד לחיצה ואני שומעת את הרופא אומר עוד לחיצה אחת והתינוקת בחוץ!

 

עצור סוסים רגע! את מוכנה לזה? עובר לי בראש..זהו זה הדקה האחרונה של ההריון הזה, מעכשיו הכל ישתנה! אני נפרדת מההריון, אני אהיה אמא לשתיים...איזה אושר יאללה ללחוץ.

 

לחיצה אחרונה, נתתי את כל הכח שיש לי, והמעט שהיה, פתאום חשתי כאילו פקק נחלץ ומתוכי בקעה צרחה, זה היה חזק מאד, לא כואב אבל חזק מעין "פופ" כזה, כאילו פתחו בקבוק שמפניה בתוך..והנה בכי, אני פותחת את העיניים ורואה את הרופא מחזיק תינוקת, אני לא מאמינה, הכל בפלשים בגלל הטשטוש, ואני בין חלום למציאות מנסה להפנים היא בחוץ היא בחוץ!!!

במיומנות של לולין הוא מחזיק אותה ביד אחת ובוחן את הראש, שנפוח מעט בצד ימין. "אל תבהלי הוא אומר, הנפיחות תרד תוך כמה שעות, הסיבה שהלידה היתה כואבת היא בגלל שהיא יצאה עם הראש לכיוון התקרה ולא לכיוון הרצפה, וזו הסיבה לנפיחות שלה בראש ולקרעים שיש לך, נצטרך לתפור והרבה!"...

 

ולי לא אכפת, אני בוכה בוכה, כאילו אין מחר, בוכה על הנתינה, בוכה מאושר על הסיום, בוכה על הדרך, על המסע, בוכה מאושר בשבילי, בשביל המשפחה שלי בשביל לי. איזה בכי.........איזה בכי.........הכי נעים שיש הכי מקל הכי מבורך....הכל יוצא, אנחנו מתחבקים, עשינו זאת! עשינו זאת!

 

אני מביטה הצידה ורואה אותה ורודה, שזורה בחוט כחול (טבור) כמו עטיפה של מתנה, זו המתנה שלי לחיים, המתנה שלי לעולם.

 

ביתי נולדה ביום ראשון בשעה 5:54 אחה"צ במשקל 2 ק"ג ו 780 גרם.

 

והם מניחים לי אותה על הבטן עטופה כמו בלינצס (והיא כבר באה עם הגבינה = ורניקס.. חחחח) והעינים האלה מסתכלות אליי ישר, ואני רואה אותה בין הדמעות משפשפת את העיניים כדי לראות יותר טוב, והריח הריח הזה, ריח של וניל. כבר יש לי תות שדה בבית ועכשיו זה יותר מושלם ממושלם.

אני מסירה ממנה את העטיפה הזו רוצה לראות אותה ערומה, ומושלמת להרגיש אותה גם מבחוץ לא רק מבפנים, אני שמה אותה מתחת לחלוק שלי, כמה היא יפה, כמה היא חמה ורגועה והיא נצמדת אליי ועכשיו אני שוב שלמה.

 

בין כל זה כבר הספקתי ללדת את השליה,  ועבודת הגובלן ובתיה עוזיאל של הרופא נסתיימה, פתאום אני מודה לו וקולטת שהוא בכלל רופא כושי! מה גם מודה לו באנגלית ומפנימה שילדתי באנגלית, כמה זה מוזר חשבתי לעצמי....

 

הבעל כבר הלך להביא את לי והחמה לבי"ח,ואני כ"כ מחכה לרגע בו לי תכנס לחדר עם העיניים הירוקות האלה שבטח יבכו, שבטח יהיו ורודות מבכי, גם לה ניתנה היום מתנה מאמא ואבא, שאין לה תחליף שאין שני לה, ועכשיו ההתמודדות היא שלה, ילדה שבאה מאהבה, ילדת אהבה גדולה.

ואני ושיר שלי, בעולם שכולו חום ורחמים, עטופה ועוטפת ואין כאב ואין, ויש רק מה שניתן ואני אסירת תודה.

 

המסע שלי הגיע לסיומו, זה היה מסע קצר קסום ואלוהי, עכשיו מתחיל המסע האמיתי, מסע של אהבה מטורפת, דאגה ומהות. מסע שבא להזכיר לנו כהורים, כבני אדם שפלא היצירה חזק יותר מכל דבר אחר, שאנחנו קטנים כ"כ מול הטבע ומול הניסים שלו. הכי חשוב זה לזכור שכל דבר מגיע בזמן שלו, ולכל דבר בחיינו יש תכלית ומטרה. אנחנו מבורכים בכ"כ הרבה דברים מהקטנים והגדולים שלא תמיד אנחנו יודעים להעריך בשגרת היום יום ובמהלך המלחמות הקטנות שלנו בחיים, ללדת זה סוג של נצחון, סוג של יצירה הכי קרובה לאלוהות, נזכור כולנו כנשים את המאבק וההקרבה והכאב, ונפנים שיש תמורה שזה שווה, שלשם כך אנחנו פה תמיד פה,  למען המשפחה ולמען ילדינו, ובשבילינו כנשים? עוד רגע של קסם ובריאה, ההתהוות שלנו, שלי..ואני ניצחתי בגדול.

 

מתוך השיר "אחרי הכל את שיר" מילים ולחן: שלמה ארצי.

 

"אני קרובה בשיר

כמו הנשימה,

באהבה נפתח,

ונסיים במה?

ונסיים במי?

אולי בך אולי בי?

אולי בלי מילים,

אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי..."

 

באהבה רבה

קלודין




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו