איך שיר נולד ...כמו תינוק - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • לוח אירועים mamy
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

איך שיר נולד ...כמו תינוק

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 24.02.2005

איך שיר נולד, כמו תינוק בהתחלה זה כואב אח"כ יוצא החוצה וכולם שמחים...." סיפור הלידה של שיר - מחזה דרמטי ב - 5 מערכות משתתפים: אייל בעלי, אמא שלי ואנכי - היולדת. 4 אחיות מחלקת השהייה,רופאה א´, רופא ב'...המרדים מהגיהינום...



איך שיר נולד ...כמו תינוק

 מאת: פיצלה

"איך שיר נולד, כמו תינוק בהתחלה זה כואב אח"כ יוצא החוצה וכולם שמחים...."
סיפור הלידה של שיר - מחזה דרמטי ב - 5 מערכות משתתפים:
אייל בעלי, אמא שלי ואנכי - היולדת.
4 אחיות מחלקת השהייה: ליאה, איריס, סוזי ודליה.
רופאה א´, רופא ב´, רופא ג´ (המכאיב), רופאה ד´ ורופא ה´.
קבוצת המיילדות של חדר הלידה.
המרדים מהגיהינום.
חביבה - מדריכת קורס ההכנה ללידה המלאך מהשמיים.


פרולוג:
שיר נולדה ביום ראשון ה- 11.1.04, אבל סיפור הלידה שלה מתחיל עוד הרבה קודם לכן...
בסופו של הריון ארוך שהתמשך הרבה אחרי התל"מ (ה- 27.12) הופניתי למעקב החל משבוע 42 ביחידה לניטור של תל השומר.
ביום ראשון של שבוע 42 הגענו למחלקה.
הממצאים: מחיקה 50 אחוז, אין פתיחה, אין צירים.
חוזרים הביתה.
ביום שלישי של שבוע 42, שוב במחלקה, עם תחושות אופטימיות שהפעם זה זה, אפילו הלילה שלפני היה מוזר קצת והכול היה ערוך ומוכן לנסוע לתה"ש על מנת להישאר.
הממצאים של אותו יום: מחיקה 80%, פתיחה של חצי אצבע, ללא צירים.
היידה - הביתה...
ביום חמישי הבנו שזהו זה. התיקים הוכנסו למטען המכונית, מפתח רזרבי הושאר לשכנים כדיי לטפל בכלבה במקרה הצורך, נכנסנו למכונית ישר לתוך הפקקים של יום גשום במיוחד.
היינו אמורים להיות בתשע בתל השומר אבל ברבע לתשע עוד היינו עמוק בפקקים. החלטנו ששום דבר לא יעצבן או ילחיץ אותנו - חייבים להיות רגועים אז פתחנו רדיו והתחלנו לשיר בקול רם באוטו להרמת המורל.
השיר הראשון היה יונתן גפן מתוך הכבש השישה עשר מדקלם כמו שרק הוא יכול את "איך שיר נולד, כמו תינוק..." ואנחנו שרנו וצחקנו ולחצנו על הבטן עם האצבעות והיינו שמחים וטובי לב.
הגענו לבית החולים, תור ארוך, הרבה אנשים, ממשיכים לחייך ולחזק אחד את השני ונכנסים למחלקה.
הממצאים: מחיקה 50 % (אל תשאלו אותי איך זה יתכן פחות מלפני יומיים...), פתיחה של חצי אצבע ("אם בכלל" כך אומר הרופא...) ושום צירים. אבל, בבדיקת מי השפיר נראה שכמות המים הפכה גבולית.
"אולי כדאי שניילד אותך כי זה מתחיל להראות לא טוב" אמר הרופא במחלקה ולנו לא נותר אלה להנהן בהסכמה מלאה. משום מה לא הוכנסתי מיד לילוד, אלה נקבע זירוז למחרת היום - יום שישי בארבע.
בדרך מתל השומר הביתה שתקנו המון, אני הייתי מפוחדת, בעלי היה מודאג ובמקום הביתה החלטנו לחתוך לסרט בסינמה סיטי. אין כמו קומדיה טיפשית ובינונית להסיח את הדעת.
אחרי הסרט חזרנו הביתה, עשינו ארוחת ערב רומנטית אכלנו והלכנו לישון.
למחר בבוקר איפסנו את הכלבה אצל ההורים, ובצהריים נסענו נרגשים לבית החולים.
ומכאן מתחיל סיפור הלידה.


מערכה ראשונה:
ביום שישי ה-9 לינואר בעלי ואני מגיעים למיון תה"ש בשעה 15:30 ומתבשרים שאין איפה לאפסן אותי.
התפוסה מלאה - חכו בסבלנות.
בעלי שולף את הלפ-טופ ואנו פוצחים במשחק סוליטר סוער בחדר ההמתנה. כשעה מאוחר יותר קוראים לי , מעניקים לי אחר כבוד את הבגד הכחול (עם הפתח המבזה מאחורה) והחלוק הורוד ומכניסים אותנו לחדר השהיה מס´ 1, שהוא כך מסתבר החדר המרווח מבין כולם ועל כך יש לברך כי נבלה בו עוד שעות ארוכות.
"הרופא מיד יגיע לבדוק אותך, בינתיים נחבר אותך למוניטור" כך בחיוך לבבי מסבירה לנו פנים ליאה מי שעתידה ללוות אותנו עד הלילה.
אני מחוברת למוניטור ומחכה לרופא. ומחכה. ומחכה. ובינתיים כל כמה זמן ליאה נכנסת ומסרבת לנתק מהמוניטור כי הוא לא יציב.
באחת מהגיחות היא גם "פותחת לי וריד" הכנה לכל החומרים שעוד יכנסו דרכו לגוף שלי. היא לא מצליחה למצוא וריד באזור כף היד אז כל האינסטרומנט המכובד הזה מורכב לי באמצע הזרוע, היכן שלוקחים בדיקות דם. מיקום מאוד לא נח, מציק וכואב.
"עוד מעט כל כך יכאב לך שלא תזכרי בכלל שזה שם..." אמא שלי מנסה להרגיע בדרכה הנפלאה.
אז רק לציין למקרה שאשכח אח"כ - גם עם כל הכאבים האחרים העירוי היה תקוע כנראה כ"כ לא טוב שלרגע לא שכחתי שהוא שם. וגם עכשיו , עשרה ימים אחרי הסימן שהוא השאיר עוד מציק.
בסביבות שבע בערב נכנסת רופאה שנראית כמו מישהי שהרגע סיימה חטיבת ביניים. בודקת אותי ומסבירה מה שכבר ידעתי שרוצים לחבר אותי לבלון כדיי להאיץ את הפתיחה והצירים. בעצת מרסי אני שואלת למה דווקא בלון ולא פרוסטגלנדינים שיאפשרו לי תזוזה ואנו מקבלים תשובה לא מאוד ברורה אבל שהבלון הרבה יותר מתאים ל"מצב שלי".
אני כבר עייפה ומתה לעשות הפסקה מהמוניטור ולהסתובב קצת ולכן לא מתווכחת אבל מבקשת שלפני שמחברים אותי לבלון הזה שיתנו לי 10 דקות להסתובב, לשחרר שלפוחית שתן ועצמות.
זו הייתה טעות כי ברגע שהרופאה נעלמה היא לא שבה עוד. רק שעה מאוחר יותר שאנו כבר ממש עצבניים ליאה מצליחה לגרור לחדר רופא אחר, גם הוא בודק אותי ומייעץ: פרוסטגלנדינים...
כשאני מציינת שקודמתו המליצה בלון הוא מבטל את זה ומכריז נחרצות שפרוסטגלנדינים הרבה יותר מתאים ל"מצב שלי" וגם יאפשר לי ניידות.
מעולה, אנו חושבים לעצמנו ואני מבקשת מהרופא לעשות את זה כבר עכשיו כדיי שלא יעלם לי שוב לשעות.
וכך בעשר בלילה אני מקבלת את מנת הפרוסטגלנדינים הראשונה שמתחילה להשפיע די מהר. צירונים קטנים מופיעים במוניטור, הכאבים גוברים ואני כבר לא מצליחה לישון.
בחצות ארבעים וחמש, אחרי ששוב אנו תרים כמעט שעה אחרי רופא שייתן את המנה השנייה מגיע שוב רופא ב´, בודק פתיחה וטוען שאין התקדמות ונותן מנה שנייה של פרוסטגלנדינים.
ליאה כבר הלכה הביתה במקומה מגיעה איריס, גם היא חביבה רק שאני כבר הרבה פחות חביבה.
העייפות קורעת אותי, הצירים כואבים והעובדה שמהרגע שהתאשפזתי לא נותנים לי לרדת מהמיטה מציקה לי נורא. הגב כואב משכיבה, כל פעם שהמוניטור מקרטע מזיזים אותי לצד שמאל והכול מאוד לא נח. אה, וכמעט שכחתי - אף אחד לא טורח להביא לי אוכל ואני שם, רק להזכיר, משעה 3 וחצי בצהריים...
שלפוחית השתן שלי מציקה, כל הגוף כואב אני מחפשת את איריס כבר 40 דקות והיא נעלמה. בעלי היקר ישן לצידי שנת ישרים ואני לא יכולה יותר, מנתקת עצמי מהמוניטור וצולעת לשירותים.
איריס חוזרת ונוזפת בי מאוד. אני מסבירה לה שזה לא הגיוני, ושאפילו הרופא אמר שאני יכולה להיות ניידת ושקראתי לה 40 דקות אחרת הייתי משתינה במיטה. כל זה לא עוזר, איריס משרבטת בזעם על המוניטור היכן שהפסיק "התנתקה על דעת עצמה" ומחברת אותי שוב לסד העינויים המצרצר.
הצירים כבר ממש כואבים ואף רופא לא נראה באופק. שעות מאוחר יותר רופא ב´ שוב מגיח לביקור, רואה את הצירים במוניטור ומחליט לא לתת את המנה השלישית של הפרוסטגלנדינים ולחכות לראות איך מתקדמת הפתיחה.

מערכה שנייה:
בשעות הבוקר המוקדמות מאוד של שבת (בשלב זה אבד לי כל חוש של זמן אז ההצמדות לשעות אינה מדויקת) מאתרים את רופא ג´ שאותו עוד לא פגשנו ויכונה מעתה "המכאיב". הוא מציג את עצמו, מקבל מאיריס דיווח על מצבי (היא כמובן לא שוכחת לציין את התנהגותי המחפירה שהתנתקתי בעצמי) והוא ניגש כמו קודמיו לבדוק פתיחה.
"אי-י-י-י-י-י-י-י-ה!!!!!!" כאב כזה לא הרגשתי בחיי...הבן אדם מפלח אותי מבפנים וכל הראש מסתובב לי מהכאב.הוא מתנצל ביובש, טוען שאין פתיחה משמעותית והוא ממליץ לעבור לפיטוצין.
איריס נעלמת ובמקומה מגיעה סוזי, גם היא חביבה למראית עין אבל משהו בה משדר חוסר סבלנות. אני מקבלת את התחושה שזה שאני תופסת את החדר ליותר מדי זמן מתחיל להציק למערכת והקריאות מחדר הקבלה על מצוקת חדרים מאששות את תחושתי. סוזי עסוקה מאוד ונעלמת לפרקי זמן ארוכים.
באחת מגיחותיה המעטות לחדר אני מחוברת לפיטוצין והסיוט האמיתי מתחיל. צירי ענק מתחילים להופיע על המוניטור, הם הופכים להיות ארוכים ותכופים יותר ואני כבר מותשת לגמרי. בעלי ואמא שלי איתי בחדר, בעלי מדי פעם מנמנם לצדי, אמא שלי הביאה סנדוויצ´ים כי עדיין אף אחד לא טרח להביא לנו לאכול על אף שממש ביקשנו...הפיטוצין הוא גיהינום ואני כבר כולי חבוטה ומזיעה. אני מבקשת כמה פעמים לרדת מהמיטה וסוזי בכל פעם אומרת בשיא הנחמדות שעוד מעט היא תיתן לי רק שבדיוק עכשיו המוניטור לא ממש ברור אז עדיף לחכות. מיד אחרי כל תשובה כזו היא נעלמת ואני נשארת להתייבש במיטה.
בעלי מכניס דיסקים שהבאנו ללפ-טופ ואנו מנסים לשיר ביחד עם המוסיקה כדיי להסיח את דעתי. השעות חולפות והרופא המכאיב מגיע לביקור נוסף ואכזרי גם הוא, בהיסח הדעת אני אוחזת בחוזקה בכתפו כאינסטינקט של כאב. כשהוא מוציא את היד אני חוזרת לנשום, בחיי שהאיש הזה מכאיב!!!
אין בשורות, ממשיכים עם הפיטוצין והמוניטור עד לחדשות טובות (הפתיחה בשלב זה עומדת על 2).
סוזי נעלמת בשלב מסוים ומגיעה דליה, דליה המקסימה. כבר בהחלפת המשמרות כשסוזי נותנת לדליה הסבר קצר על מצבי אני רואה את הרוך בעיניים שלה, היא מעבירה בהיסח הדעת יד מלטפת על המצח המזיע שלי וברגע שסוזי נעלמת היא שואלת אם אני רוצה הפסקה קצת מהמוניטור להסתובב קצת אם זה יקל עלי. אני כמעט מנשקת אותה מרב שמחה ויוצאת מהמיטה להשתין ולחלץ איברים. בעלי מציין בעדינות שוב שעדיין לא קיבלתי דבר לאכול ואנחנו כבר 24 שעות מאושפזים ואולי אפשר לדאוג לי למשהו. דליה בשוק שאף אחד לא הביא לי לאכול ומציעה לי ללכת בינתיים להתקלח ולהתרענן. אני שוב אסירת תודה, מקבלת ממנה ביגוד נקי ומגבת והולכת להתקלח.
המים החמים מקלים על הכאב ותחושת הניקיון עוזרת גם. אני יוצאת מהמקלחת והפלא ופלא - ארוחה קלה של לחם גבינה וביצה מחכה לי בחדר. מי היה מאמין...
אני אוכלת באיטיות כשאני ישובה על הכסא ליד המיטה ושולחת את הבעל לעשות סיבוב התרעננות בחוץ.

מערכה שלישית:
חזרה למיטה, הצירים מתגברים, העייפות מכריעה אותי, אני מתה לישון אבל לא מצליחה. אני מבררת על קבלת טשטוש או משהו, כי אפידורל הבהירו לי שזה מוקדם מדי. הסיכון הוא שאם הפתיחה תתקדם מכאן ואילך מהר - לא אוכל לקבל אפידורל וזה סיכון שאני ממש לא רוצה לקחת.
דליה מוצאת את הרופא המכאיב, הוא בוחן את הצירים ואומר שאם אני רוצה טשטוש אני אקבל אבל שאדע שזה לא מעלים את הכאב רק מרדים אותי קצת ושנכון- אם תתפתח פתיחה במהירות אפידורל לא בא בחשבון. אני מתלבטת איתו בכל רם ומקבלת ממנו את הרושם שהוא לא ממליץ ואולי ניצוץ אופטימיות שאנחנו מתקדמים וכדאי לחכות לאפידורל.
הוא דוחף שוב את היד, אני רוצה כבר למות ושואגת בלי לדפוק חשבון. כשהוא מוציא את היד נשפכים איתה מי השפיר שלי על כל המיטה.
כל מי שעומד מסביב למיטה : הרופא, דליה, ובעלי מסתכלים עלי שם למטה ופניהם לא מרנינות.
מים מקוניאלים. לא בשורות טובות...
הרופא ממליץ לעבור מיד לחדר לידה ומתלחש קצת עם דליה. האווירה הופכת באחת למלחיצה אבל לפחות משהו קורה.
דליה יוצאת מהחדר וחוזרת עם פדים, חוקן והמבט החם בעיניים. היא מסבירה לי שעוברים לחדר לידה ונותנת לי שוב הזדמנות להתנתק קצת מהמוניטור, לשטוף את עצמי ולעשות חוקן.
בעלי נכנס איתי למקלחת ועוזר לי בכל אחת מהפעולות כי אני כבר לא עומדת על הרגליים מרב כאבים ועייפות.
אני מדדה ביחד עם הבעל ואמא לחדר הלידה ונפרדת מדליה בתודה (היא עוד תפציע לביקור קטן בהמשך). מתנדבת מפנה אותנו לחדר לידה מס´ 5, מסבירים לנו בעדינות שהבעל יכול לצאת ולהיכנס מהדלת האחורית של החדר בלבד, אבל הדלת הקדמית הפונה לדלפק של המיילדות מיועדת רק לצוות.
אני לא עולה על המיטה ומנצלת את זה שאף אחד לא מגיע לקבל אותי ומסתובבת בחדר. אמא שלי, שנכנסת איתנו לחדר הלידה עד שיגידו לה ללכת, אומרת שכדאי שנקרא להם שיחברו אותי חזרה לפיטוצין, אני מנסה לדחות את הקץ ואומרת שהן יודעות שצריך לחבר אותי ושאין לנו מה להציק להם.
איזה יודעות ואיזה נעליים, הצחקתם אותי.
אף אחד לא מגיע ואחרי איזה חצי שעה בעלי שואל בעדינות אם אין מישהו שצריך לבוא לבדוק אותי. מיילדת אנטיפטית נובחת עליו שיחכה בסבלנות ועוד מעט רופא יבוא.
"עוד מעט" הוא מושג שעוד נשמע רבות בחדר לידה ומשמעו בחלק הזה של העולם הוא כנראה טווח זמן של יותר מחצי שעה ועד כמה שעות....
בסוף מגיעה מיילדת נחמדה ועדינה, מציצה לחדר ושואלת בפליאה "מה, אף אחד עוד לא חיבר אותך?!" אני מבקשת להיות מחוברת בעמידה והיא מסכימה איתי שמה שנח לי זה הכי טוב. היא מחברת לי את המוניטור בעמידה תוך שאני מתפתלת מכאבים וגם הבכי כבר הגיע.
הכאבים בלתי נסבלים.
3 דקות עברו מזמן שחוברתי ומיילדת אחרת ומרושעת נכנסת לחדר מעיפה מבט במוניטור ומבקשת ממני לעלות למיטה. אני מנסה למלמל תוך שאני עם ציר מהגיהינום , מזיעה ובוכייה שאני לא יכולה לשכב, שיתנו לי לעמוד, היא טוענת בתוקף שזה לא טוב שאני עומדת עכשיו, יש ירידה בדופק ושאני צריכה לשכב.
אני מטפסת בעזרת בעלי למיטה ונכנעת לה פשוט מחוסר יכולת להתווכח.
הכאבים מטורפים ואני אומרת לה שאנחנו פה כבר שעות ורופא עוד לא בדק אותי מאז ירדו לי המים. בשלב זה כבר לא אכפת לי כלום אני רוצה אפידורל, מטשטש, מצידי שיזריקו לי הרואין לווריד, רק משהו שיפסיק את הכאב.
מהחדרים שלידי יש צרחות מטורפות ואני מתביישת לצרוח אבל מרגישה שהכאב לא משאיר ברירה.
דקות ארוכות נוספות עוברות והרופא המכאיב מגיע שוב לבדוק, הוא מדווח על פתיחה של כמעט 3 ומאשר לתת לי אפידורל.
לעירוי שתקוע לי ביד מוסיפים אינפוזיה ומבטיחים שהמרדים בדרך...

מערכה רביעית:
כשעה לקח עד שהמרדים מגיע, ובכלל אף אחת לא נכנסה לבדוק אותי גם כשצלצלנו בפעמון, וגם שהשאגות שלי "אני לא יכולה יותר!!!" קרעו את המסדרון. בעלי המותש כבר שבור, מתוסכל מחוסר יכולתו לעזור יוצא לכמה דקות מהחדר ומשאיר אותי עם אמא שמנסה לעודד.

רק כסיפור רקע, אמא שלי ואני מנהלות בינינו קשר טוב אך לא חם במיוחד ברב שנות בגרותי, היא לא אישה של מגע פיזי, של חמלה או חום. אך בשלב זה היא עומדת בצד המיטה, אוחזת בידי וכולה דמעות כאב שכנראה רק אמא שרואה את ביתה סובלת יכולה להזיל. היא מנגבת לי את המצח, מנסה להשקות אותי מים ואני רק מתפתלת על המיטה וצועקת הצילו בכל דרך אפשרית, החדר מסתובב הכל מעורפל.
פתאום המחשב מתחיל לצפצף, אנחנו מסתכלות על הצג וזה בריבוע ששיך לחדר שלנו, הכיתוב : ירידת דופק עוברי. עוברות דקות ארוכות עד שמישהו מגיע. (בשלב זה הפרטים הם רק ממה שסיפרו לי ואני זוכרת במטושטש כי לא הייתי בהכרה מלאה).
רופאה ד´ שלא הכרנו עדיין נכנסת לחדר מעיפה מבט במוניטור ובי ומחברת אותי מיד לחמצן. איבוד ההכרה שלי גרם לירידת דופק של העובר ונשקפת כנראה סכנה.
מזעיקים שוב את הרופא המכאיב (לא יאמן הוא עדיין עובד!) והוא מחבר אותי למוניטור פנימי (האלקטרודה שמתחברת בנעיצה לראש התינוק).
אחרי ההליך הלא נעים הזה, אני מעורפלת לגמרי, מחוברת לחמצן ומחוסרת כוחות מגיע סוף סוף המרדים.
המרדים מהגיהינום יש לציין...
גבר מבוגר, מבטא רוסי כבד, דיבור לא ברור, רוטן וחסר סבלנות.
הוא מבקש, יותר נכון נוהם לכיוונו של בעלי שחזר רק הרגע לחדר לצאת ומבקש ממני להתיישב, אני בכלל לא שומעת אותו...והמיילדת שאיתו מנסה להרים אותי לישיבה.
לבסוף אני מתיישבת והוא מתחיל ללחוץ לי בגב לחפש את הנקודה המתאימה.
בשלב זה אני חייבת לציין שהופתעתי, מכל הסיפורים של הבנות הצטיירה זריקת האפידורל כמשהו לא כואב, לא נורא, אבל מה שאני עברתי היה כאב נוראי.
הוא חיטט לי בגב, נעץ את המחט פעמיים, כאב חד שיתק לי לפתע את כל רגל שמאל. צעקתי "איה ! רגל שמאל ! רגל שמאל!" והוא מלמל מאחורי "יופי. שקט..."
את כל הצינוריות שרצות לי על הגב הוא מדביק עם מסקנטייפ באיקס גדול על הגב תופס איתו יחד את שיער הראש שלי וכל מה שבדרך. תענוג.
כשהוא מסיים אני צונחת חזרה לשכיבה והוא נוהם : "לא לשכב על הגב!". האחות /מיילדת מנסה לסובב אותי על הצד אבל כל האינפוזיות שמחוברות אלי מצד אחד, והחמצן מהצד השני לא מאפשרים זאת. היא מבקשת עזרה ומתחילים להזיז את כל האינפוזיות לצד אחד שממנו אסור לי להתהפך.
האפידורל משפיע די מהר, חוסר תחושה בכל החלק התחתון של הגוף, הכאב הופך מעומעם ואח"כ נעלם ואני צונחת לשינת עילפון ראשונה מאז הגענו לבית החולים. (מדובר על הלילה שבין שבת לראשון, אני שם רק להזכיר מיום שישי בצהריים...)
שעה וקצת מאוחר יותר אני מתעוררת מכאבים, הרגליים חזרו לחיים וחוץ מתחושת נימול קלה אני די מרגישה הכול. הייתי בטוחה שעברו 4 שעות אבל מסתבר שהרבה פחות. אני מפחדת שההשפעה נעלמה מהר מדי וקוראת למיילדות שיתנו לי תוספת ויבדקו למה זה הפסיק להשפיע כ"כ מהר. הן מסבירות לי שבלחיצת כפתור אני יכולה להוסיף מינון לעצמי.
אני לוחצת על הכפתור כמה וכמה פעמים אך דבר לא משתנה.
בינתיים הרופא המכאיב מגיע שוב לביקור ומבצע משהו שנקרא שטיפה פנימית בגלל המים המקוניאלים, הוא יודע שאני על אפידורל, אבל אני יודעת שאני מרגישה הכול. זה לא נעים במיוחד, אבל אני מנסה שלא לצרוח.
הוא מסיים, אני מבועתת. ללדת בלי השפעה של אפידורל זה הפחד הכי גדול שלי. אני לא אעמוד בזה בחיים.
הכאבים מתגברים, אני שוב שואגת מכאב, בעלי שוב בחדר, שוב חוסר אונים והופ - המוניטור שוב מצפצף, שוב ירידה בדופק העובר.
עוברות דקות ארוכות ואיש לא מגיע לבדוק. בעלי יוצא למסדרון ה"אסור" וצועק לעזרה. מיילדת כעוסה עונה לו בחוסר סבלנות שתכף יתפנו אלינו. הוא מנסה להסביר לה שיש ירידה בדופק העובר, היא עונה שהיא יודעת, ושתכף יבואו.
התכף הזה הופך לכמעט רבע שעה שאיש לא מגיע. ואז דליה נכנסת. היא עדיין הייתה ביחידת ההשהיה אך ראתה על המסך שלה שיש ירידה בדופק שלא נעלמת וזכרה שאנחנו בחדר 5 וזה העלה בה חשד, היא הגיעה ממחלקת ההשהיה במיוחד לחדר הלידה ומחברת אותי שוב לחמצן.
מקסימה ועדינה אני מסתכלת עליה ובוכה, אומרת לה שכואב לי שהאפידורל לא משפיע שתעזור לי.
היא מדברת עם המיילדות האחרות ושולחת אלינו מישהי לראות "מה אנחנו רוצים...".
"אני רוצה את המרדים!!! זה לא עובד!!!" אני שואגת עליה ומחליטה להפסיק להיות מנומסת ולהתייחס אליהם כמו שהם מתייחסים אלי, בגסות.
חצי שעה נוספת עוברת והמרדים מגיע לתת תוספת. הוא נותן תוספת תוך שהוא ממלמל שאני סתם בוכה ולא יתכן לתת תוספת כ"כ מהר, מה זה צריך להביע וכו´...
הוא מסיים את ענייניו, אני נושכת את השפתיים ומחכה להקלה.
ומחכה.
ומחכה...
אבל ההקלה לא באה, האפידורל לא משפיע ואני כבר צל אדם. כולי מרחץ זעה, שוכבת רק על צד אחד שמרשים לי, כל הגוף כואב, מתפתל, צינורות יוצאים לי משתי הידיים וגם מלמטה, אני מיובשת, מיואשת רוצה לוותר על הכול.
ברגעי השבירה האלה לרגע חשבתי שלא אצא מזה בחיים. אני אמות פה על המיטה המיוזעת הזו ואף אחת מהמיילדות לא תבוא לבדוק אותי.
כבר שעות שלא בדקו לי פתיחה, הפעם האחרונה היה בערך 6 אבל זה היה לפני שעות, אף אחד לא עובר אצלנו לראות מה עניינים.
אני נשברת סופית וירידת דופק נוספת מביאה את הרופאה ומיילדת נוספת לראות מה קורה. אני מתחננת בבכי תמרורים שיביאו את המרדים לראות מה לא בסדר.
בעלי שבור לגמרי יוצא מהחדר חסר אונים ובוכה, אמא נשארת איתי גם היא בוכה והמרדים מגיע רוטן שוב, מלמל משהו למיילדת על זה שהוא היה צריך לחכות 10 דקות לאיזה בחורה שתתפשט כי לא היה מי שיעזור לה ושזה לא מקובל עליו וכו´...
הוא מתעצבן כשהוא רואה שזה שוב אני ושואל בזעף "מה עכשיו?" אני שונאת אותו נורא אבל כרגע הוא הסיכוי היחיד שלי להקלה ואני חייבת את רחמיו.
אני ממררת בבכי ואומרת לו "אני מרגישה הכול, תציל אותי, אני מרגישה הכול!".
הוא מבקש ממני להתיישב, אמא והמיילדת מושכות את הגוף שלי לחצי ישיבה ואני שומעת אותו רוטן מאחורי : "נו, בטח, את זזת וכל הצינורית פה בחוץ.
צריך מהתחלה..."
בקיצור , מסתבר שצינורית האפידורל יצאה ממקומה, קרוב לודאי זמן קצר לאחר ביקורו הראשון וזו הסיבה שההשפעה חלפה מהר כ"כ, וזו הסיבה שכל התוספות לא עבדו - הן מעולם לא נכנסו לי לגוף!!!
והכי נורא הוא שאף אחד לא חשב לבדוק את זה עד אותו רגע. שעות על גבי שעות של סבל וצרחות שלי, ואף אחד לא חשב להסתכל על הגב ולראות אם הצינורית במקום!!!
הוא אומר שצריך לעשות הכול שוב, ואני רק חושבת על הדקירה הנוראית הזו שוב, אבל מוכנה כבר להכל רק להפסיק את הכאב.
הוא מבקש ממני לקמר את הגב ואני לא מסוגלת בגלל ציר. אני נשענת על אמא שלי שמחזיקה אותי וממלמלת : "אני לא יכולה, ציר..." והוא מתעצבן ואומר "לא יכולה, לא צריך אני הולך..." הוא מניח בזעף את הציוד שלו על המתקן שלידו ומסתובב ללכת. אני לא במצב לענות בכלל, עסוקה בלהתמודד עם הציר שמקפל אותי. אמא שלי עם עיניים דומעות מצליחה לחלץ קול מהגרון ומייללת אליו "מה זה אני הולך?! אתה משחק איתה משחקים עכשיו? היא אומרת שהיא לא יכולה! אתה לא רואה שהיא סובלת?!"
אמא שלי רועדת בכל הגוף מעצבים, מחוסר אונים והרופא ממשיך לרטון מאחורי. אני מנסה לקמר את הגב כמה שאפשר אבל הצירים תכופים יותר ויותר וארוכים יותר ויותר. הכול רועד ואני כבר לא יודעת אם זה אני או אמא אבל האחות שתופסת אותי פתאום מבהירה לי שזה אמא שלי שהתמוטטה סופית ויצאה מהחדר.אני מקבלת את האפידורל והרגיעה המיוחלת מגיעה.סוף סוף הפוגה.


מערכה חמישית ואחרונה:
בוקר יום ראשון כבר עלה, עוד חילופי צוות, עוד מקהלה של מיילדות נכנסות לחדר, עוברות על כל ההיסטוריה שלי מאז יום שישי בפירוט לקוני ויבש, אף אחת עדיין לא עוצרת לבדוק את הפתיחה שלי, הן ממשיכות הלאה לענייניהם.
אני מתחילה להרגיש לחצים מוזרים למטה, כאילו צריכה לשירותים אבל , סליחה על התיאור כאילו אני צריכה לחרבן בית...
אמא שלי שחזרה בינתיים אחרי קפה וכמה סיגריות שמחה לשמוע ואומרת שזה צירי הלחץ וזה סימן טוב."אז תיקראי להם" ביקשתי, שמישהו יבוא, שיסתכלו, שיוציאו אותה כבר. אני מותשת לגמרי, אין לי גרם אנרגיה בגוף , אני מחוקה.
הלחצים מתגברים ואני ממש מרגישה שאני תכף מחרבנת על כל המיטה, תחושת כאב חזקה פושטת בכל החלק התחתון של הגוף ואני מתחננת לבעלי ולאמא שיקראו למישהו.
בעלי מפעיל את הפעמון ומקבל שוב מתנדבת נוזפת שמבטיחה שהרופאה תבוא שתתפנה...
כך חולפת עוד כשעה ואני שוב בדמעות ייאוש.
אמא שלי יוצאת לסיגריה ובעלי מעז להציץ מהוילון לעבר המסדרון ה"אסור". מעברו השני של המסדרון, בצד אחר של בית החולים עינו קולטת לפתע את חביבה, מי שהעבירה לנו את קורס הכנה ללידה. הרבה אנשים עוברים תחת ידיה בקורסים האלה אבל לבעלי היה ברור שהיא תזכור אותו. כ"כ הרבה שאלות הוא שאל, כ"כ הצחקנו את כולם בקורס שלנו שזה היה ברור שלא שוכחים אותנו מהר. כאלה אנחנו.
כמו בסצנה מסרט הוליוודי בעלי מסיט את הוילון חוצה את המסדרון ה"אסור" ורץ לעברה. הוא מגיע אליה בדמעות ומבקש ממנה לבוא להציל אותנו.
חביבה עוזבת הכול ובאה אחריו. היא נכנסת לחדר, מעיפה בי מבט, מציצה על בין רגלי ואומרת "קרן מותק, את ממש בלידה. בואי ניילד אותך."
תוך דקה וחצי היא ארגנה את כל מה שצריך לאחר שהתינוקת תצא, הוציאה ראש למסדרון והודיעה שהיא מיילדת בחדר 5.
תוך שנייה הופיעה מיילדת שניסתה להפיל עליה כבר לעזור להם גם בחדרים נוספים. "אם את כבר פה, אולי תבואי לעזור לנו גם בחדר 4 וחדר ...." חביבה היסתה אותה ואמרה "לא, אני באתי רק לילד את קרן".
המיילדת עזבה את החדר וחביבה שהספיקה לעיין מהר בתיק שלי ולהבין מה עברתי עד כה שמה יד על היד שלי ואמרה "יאללה, בואי נעשה את זה, עשר דקות וזה נגמר".
היא מבקשת ממני לקרב את הברכיים לגוף, להחזיק אותם חזק וללחוץ.
אני מקשיבה לה ונורא רוצה לעשות מה שהיא אומרת אבל הידיים שלי לא מצליחות להחזיק בברכיים, אני כולי רטובה מזיעה והן מתחלקות, וגם אין בהם טיפה של כוח, הכול נשמט לי. אני בוכה בחוסר אונים, מרגישה נורא שאני לא יכולה לעזור בלידה של עצמי, דווקא שסוף סוף זה קורה.
בעלי המקסים נעמד לצידי ומנסה לאחוז את הברכיים בשבילי, זה לא הולך וחביבה מבקשת ממנו להחזיק ברגל שקרובה אליו וממני ללחוץ, היא מבקשת סיוע של מיילדת נוספת שתתמוך ברגל השנייה אבל אף אחת לא נענית לה.
בלית ברירה היא אומרת לי שאת הרגל השנייה לשים על הכתף שלה ולדחוף אותה בשביל ה"קונטרה". וכך כשהיא משמשת גם משענת וגם מיילדת אני מתחילה ללחוץ ומרגישה את התינוקת יוצאת.
בעלי וחביבה מעודדים אותי בקריאות נרגשות, מדווחים על כל התפתחות שקוראת, ולפתע פתאום בין לחיצה ללחיצה - ירידת דופק רצינית.
חביבה חייבת לקרוא לרופא והפעם מיד מגיע רופא ה´, מישהו שעוד לא פגשנו.
יש התרחשות בחלק התחתון של הגוף שלי, אני לא מבינה מה קורה, חביבה מורה לי להמשיך לדחוף. ואז לעצור, ושוב לדחוף ואחרי דקות ספורות בעלי מעלי קורא בבכי נרגש " הנה היא, הנה היא , היא יוצאת!" "זהו, זהו, זה נגמר!" אני יודעת שזה נגמר כי משהו בי מתרוקן פתאום אבל אני לא שומעת בכי.
הכול עובר לי בראש באותו רגע: שהכול היה לשווא, שירידת הדופק, שהאפידורל, שכל הסיוט הזה עשה נזק. אני שואלת ביובש: "היא בסדר?" מכינה את עצמי לכל תשובה אפשרית. "היא מקסימה" חביבה עונה ומניחה את הדבר הקטן והמתנועע על החזה שלי.
בעלי לידי בוכה מהתרגשות ואני מרימה עיניים לתקרה ומודה לאלוהים שזה נגמר.
אני לא מאמינה שזה נגמר.
מה שקרה בדקות של ירידת הדופק הסביר לי אח"כ בעלי הוא שהרופא שנכנס ידוע בתור מי שישר עובר ללידת ואקום / מלקחיים במקרים של ירידת דופק או מצוקה כלשהיא של העובר וחביבה שהבינה שאחרי כל מה שעברתי רק את זה אנחנו עוד צריכים אמרה לבעלי שהיא חותכת אותי כדי לתת לילדה אפשרות לצאת מהר יותר.
כך שעל אף שיכולתי אולי ללדת ללא חתך, היא העדיפה את זה ועל כך על אף התפרים והכאב שאחרי אני מודה לה.

אפילוג:
אז איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב אח"כ יוצא החוצה וכולם שמחים....
ובסיכומו של דבר, הלידה הזו לא תיזכר כחוויה עבורי, אלה כטראומה.
גם היום עשרה ימים אחרי אני עדיין לא מאמינה שבאמת עברתי את כל הסיוט הזה.
רבות אומרות את זה בטח, אבל אני יודעת שהלידה הבאה, שאני אפילו לא מתכוונת לחשוב עליה בשנים הבאות תהיה קיסרי. אני יודעת שיש הרבה שמתנגדות, אני יודעת שלידה שנייה לא בהכרח תהיה כזה סיוט אבל אני בן אדם שמאוד מודע למגבלות שלו, ואם לידות זה לא הצד החזק שלי - עדיף לעשות את זה בהליך מסודר ומתוכנן מראש ולא לעבור סיוט של מעל 40 שעות.
אז שיר שלנו נולדה בשמונה ועשרים בבוקר של יום ראשון ה- 11 לינואר 2004 , אחרי 42 שבועות הריון.
היא מסתמנת כילדה עם אופי - בדיוק כמו שהיא הייתה בבטן. היא טובה, ערנית, דעתנית ומצחיקה והעיקר, היא בריאה והיא שלנו.
עד סוף החיים אני בטוחה שנזכור את חביבה שנתנה לטראומה שלנו סוף מתוק ועזרה לנו להביא לעולם את שיר שלנו שהפכה את החיים שלנו למעניינים הרבה יותר.
"כי למי שתהיי חייו מלאי שיר..."
ותודה למי שהגיעה עד הלום, לידות קלות לכולנו, רק בריאות.
קרן.




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו