התינוק שלי שוקל 3.498 קילו של מתיקות, הוא ג'ינג'י
שלח לחברהזמן: יום חמישי, 27.11.14 שעה 21:00. המקום: מסעדת "גחלים", רחובות. השבוע: 40 + 1. יוצאים לנגב חומוס!
מאת:רחלי פרגר חכם
ההרגשה טובה סה"כ, מתלבשים יפה אני עם "פרונט" מרשים והשמלה שלי לא מסתירה אותו.
עולים על הרכב ויוצאים, אני מרגישה מעולה. כבדה וגדולה, בקושי זזה והולכת כמו קשישה בת 100. בעצם, קשישה בת 100 הולכת יותר מהר! מגיעים למסעדה, מחליטה להזמין צלחת חומוס (בשר הפסקתי לאכול לפני שנה) ופיתות. כנ"ל בן זוגי שיחיה... בכיף הוא היה מפרק כמה שיפודים אבל, חומוס זה סבבה. אוכלים, מקשקשים ונהנים .. מזמינה חשבון ורוצה לשלם. אומרת לו שאני שניה בשירותים ובאה, הוא משלם למלצר בנתיים ושם מעיל. בשירותים- רואה תחתון רטוב ואין לי פיפי. הריח מעורב, ולא ברור לי מה קורה. ירידת מים??? יוצאת החוצה מהמסעדה ואומרת לו "יש לי רטיבות" אין דם ואין כלום חוצמזה. הוא אומר שנגיע הביתה אבדוק שוב אם רטוב אחרי החלפה.. בדרכי לרכב, מרגישה לחץ טיפה כאב למטה ממש למטה. מתכופפת, נושמת ואומרת לחצי שהתינוק עם הראש שלו לוחץ לי, וזה כואב קצת.
מגיעה הביתה, הלחצים למטה נהיים תכופים יותר, כואב מעט ממש. החצי בסלון רואה קצת טלויזיה ואני עולה על ב... פיג'מה! מתה על פיג'מה. מסתובבת כמו קיפוד מצד לצד, יש לי כדור פיזיו ואני יושבת עליו, לוחץ לי למטה. אנחנו גרים אצל ההורים שלי (בגלל הלידה הצפויה) וההורים שלי נסעו הם לא בבית, רק אחי הגדול. הוא לא מבחין במתרחש כי אני כל היום יושבת על הכדור אז מה שונה ...
נהיה כבר מאוחר, 23:30 בלילה. מחר יום שישי והוא עובד מחר חצי יום אז רוצה לישון, אני גם עייפה והולכים למיטה.
אני מסתובבת מצד לצד, לא מבינה מה קורה לי.. לחץ למטה חזק יותר. עוברת שעה, ועוד חצי שעה, ולא נרדמת. החצי נוחר. אני מעירה אותו בעדינות כי אני לא מצליחה לישון ולא יודעת אם זה קשור לתינוק או לא ...!
הוא ממלמל משהו לא ברור וחוזר לנחור. עוברת עוד שעה, שעתיים, רואה כבר אור של בוקר, השעה אולי 5:00 . לא ישנתי כל הלילה, מוזר. אין לי דם, ולא כאבים מיוחדים, רק לחץ למטה. בשש מעירה את הבעלול אומרת לו שלא ישנתי כל הלילה ואולי כדאי לפני שבת שאסע להיבדק לראות גם שפיצי בסדר וגם שאני בסדר מבחינת לחץ דם, חום וכו'. התיק לידה (שהכנתי מספר ימים לפני מטעמי עצלנות) עומד בצד החדר וממתין, האיש שלי אומר שיקח אותי למיון ב"קפלן" והוא יסע לעבודה משם, אם יש משהו- אתקשר. בנוסף הוא אומר שכדאי לקחת תיק לידה באוטו מקסימום נחזיר אותו, האוטו סוחב ולא אני. אמרתי לו שלא צריך תיק לידה כי רק בדיקה במיון וחוזרת לשבת. הוא מחליט לקחת בכל זאת- כדי שיהיה ברכב לכל מקרה. אני לא מתווכחת כי אין לי כוחות. אני נשארת בפיג'מה שמה מעל סוודר גרביים ומעיל – הוא לוקח את התיק ואני עם כאבים למטה, לוקחת טלפון מטען וגומיה לשיער ויורדים לרכב, הבית עוד ישן ההורים ישנים עדיין. ברור לי שהם יתקשרו אליי לשאול איפה אני, ואיפה התיק לידה. בהחלטה משותפת, מחליטים שלא להגיד כלום רק שנסענו להיבדק... בתוך תוכי- מרגישה שהלידה קרובה ופיצי מעוניין לצאת.
ברכב, מתגשם חלום ישן של החצי: השעה 7:00 בבוקר, העולם עוד ישן, עומדת משאית גדולה וחוסמת את היציאה מהרחוב.
החצי פותח חלון וצורח: "זוז מהדרך אשתי יולדתתתתתתתתתתתתתת !!! אתה חוסם יש לי אישה בהריון ברכב!!!!! " אני צוחקת.
מגיעה לקפלן, נפרדים לשלום ואומרת לו רק שיהיה זמין לשיחות. הוא נותן נשיקה ואני נכנסת.. לבד. מרגישה פחד, חוששת מאוד ובוכה קצת, אולי מהתרגשות. הולכת למעליות, אנשים רואים אותי עם היד על הבטן, מתכופפת קדימה מהלחץ למטה, וקצת סובלת. ניגשים אליי לשאול אם אני צריכה עזרה, וחלק מתעלמים.. אני עונה "אני בסדר,תודה" וממשיכה למיון אני זוכרת שזה קומה 2 הייתי פה לפני יומיים בבדיקה.
הנה המיון, עושה קבלה, תוך כדי סובלת מהלחצים שמתגברים. המזכירה רגילה לראות בנות ככה, במצב הזה. אני לוקחת את התיק והדברים ונכנסת פנימה, האחיות מקבלות אותי בחיוך והכאב טיפה מפסיק, אני מתיישבת.. ושוב לחץ !!!
הם שואלות את השאלות הרגילות.. בדיקה של סטיק , לחץ דם תקין. מעדכנת אותם שאני שבוע 40+2 ושיש לי לחצים למטה. היא רואה שאני קצת סובלת. היא שואלת מה היה בסקירת מערכות, ואני עונה לה שהרופא ראה חדרי מוח ליטראליים מורחבים ב 2.5 מ"מ ונשלחתי לסקירה מכוונת, שם נמצאו חדרי מוח תקינים. אין הפלות בעברי, וניתוח בטן (כיס מרה-לפרוסקופיה) אחד . הם רוצות מוניטור. מתפנה מיטה בקצה, ואני רואה 5 מיטות עם נשים שוכבות, כולם בהריון.. כמוני, ולצידן- יושבים גברים. קצת מקנאה בהם, אני לבד ובעלי בעבודה..
.
המיילדת שואלת איפה בעלי ואני עונה לה שהוא עובד ואם צריך אתקשר. היא אומרת לי להתקשר אליו שיבוא, ואני מנסה לחייג. הוא לא עונה.
מנסה שוב- לא עונה.
מוניטור לא תקין, אין האצות בכלל, יש צירים, אחרי 20 דק' מביאים לי תה מתוק. התה ממש מתוק!!!! שפכה שם נראה לי כוס סוכר.. זה היה סוכר עם תה ולא תה עם סוכר! יש האצה קטנה, פיצי קצת זז. יש לי בן בבטן ואני שמחה על כך מאוד! מדברת אליו בשקט.. אם זה הזמן שלך לצאת- אז בוא אליי אמא מחכה לך J
אני ממתינה שישחררו אותי מהמוניטור, שולחים אותי לבדיקת רופא. אני ממתינה המון זמן לרופא !! מתקשרת שוב.. שיענה כבר!! אין תשובה. הוא חזר אליי אחרי דקה ואני אומרת לו שיגיע...כי יש צירים . עוברת שעה וקוראים לי. הרופאה נחמדה , ואומרת לי לשכב.. היא מסתכלת עליי ואומרת- וואו, יש לך בטן גדולה. אני מסתכלת על הבטן שלי ואומרת לה "לא נכון לא גדולה זה תינוק קטן דוקטור" היא מתחקרת אותי על הכל, ובאה לבדוק. יש איתה מתלמדת מקסימה וחייכנית! היא חוששת לירידת מים ואומרת צריך לבדוק.. בודקת אותי, לא יודעת אם זה ירידת מים או לא.
בודקת שוב ושוב, אין ירידת מים. הערכת משקל קלינית- 3.500 קילו. יש פתיחה! 2.5 ס"מ, 70% מחיקה- לא משחררים אותי.
עוברות כמה דק ובעלי מגיע, שואל איפה אני ונכנס לחדר... רואה אותי שוכבת, שואל את הרופאה מה העניינים ? היא עונה לו "אתה בעלה"? הוא אומר "נראה לי.." – אני אומרת לו שקצת כואב לי ויש לי פתיחה. הרופאה מחייכת, ובעלי שואל אותי מיד "את רוצה ללדת פה?" כי בגדול התכנון היה ללדת באיכילוב-ליס. לידה טבעית, ללא משככי כאבים, ללא התערבות. אני עונה לא יודעת והרופאה אומרת אם אתם רוצים לנסוע- אז עכשיו לצאת, מיד. אני שואלת אותה למה? הלידה קרובה? היא עונה שיש פתיחה וזה מתחיל. אני מתלבטת במשך 10 שניות, ועונה "אני נשארת פה". בעלי שואל אם אני בטוחה, ואומר לרופאה "זה לא בית חולים טוב פה קפלן.. עדיף ליס, יותר טוב שם מכשור מתקדם, פה זה שוק..". אני צוחקת, פאדיחות איתו !!!
מביאים לי חומר לעשות חוקן הרופאה מסבירה לי שכדאי זה גם יזרז את הלידה וכדאי אני מסרבת בנימוס אבל שומרת את החומר ביד
בשלב הזה, אני מבינה שאני לא חוזרת הביתה בשניים, אלא בשלושה. אושר עצום והתרגשות אופפים אותי. אני מתפללת רק על שני דברים... תינוק בריא, ושאלד בשבת ולא לפני או אחרי. אין לי כוח לקרציות שכבר טרחו להגיד שהם רוצים להגיע ללידה או מיד אחרי. ה' שמע את תפילתי, תודה לך ה' !
היא אומרת לגשת לחדרי לידה והכאבים מתגברים פתאום, בדקה. אני מתחילה לצעוק, ומבקשת כדור פיזיו, מביאים לי. יושבת עליו, בכניסה לחדרי לידה, נושמת. אני אומרת למיילדת אני רוצה לידה טבעית.. היא אומרת שבדיוק חדר לידה טבעי מתפנה אני אמתין שינקו אותו. ממתינה חצי שעה, ונכנסת. בין לבין- מתקשרת לדולה וצועקת לה "אני בקפלן, בואי עכשיוווו !!!" היא מגיעה .. ומיד לוחצת לי על הגב, אני לא אומרת לה שלום אפילו מרוב הכאבים.. היא רואה שאני סובלת כבר ומבינה שזה קרוב.
בחדר יש מקלחת ושירותים.. כעת יום שישי השעה כבר 11:00 בבוקר.. והצירים רשמית מתחילים לכאוב.
מחתימים אותי על טפסים ללידה טבעית, הרופאים לא בודקים פתיחה כל שנייה ולא מתערבים יותר מדי. אני מתחילה להתמודד, נושמת, כמו שהדולה מנחה אותי. עוברות השעות, שישי בצהריים (בין לבין טלפונים מהמשפחה) , פתיחה 3. ההתארגנות לשבת לא מקלה על העסק, מתלבטים אם הדולה תחזור הביתה כי זה יכול להימשך שעות ארוכות עד הלידה, זה לידה ראשונה. בודקים אותי אחרי 3 שעות פתיחה 4 כמעט.. הדולה נשארת איתי, בעלי נוסע להורים שלי להתארגן לשבת (בגדים, אוכל, חלה ויין לקידוש). מבקשת ממנו שיעשה לי קידוש בערב. חוזר לפני שבת, אני על הכדור.. נושמת וצורחת ביחד, הכאבים מתגברים !
נעמה המקסימה עוזרת לי ומעסה לי את הגב.. שבת נכנסת. אני יורדת למטה להדליק נר, מתרגשת!!!! שבת אחרונה כזוג. מדליקה ומתכופפת עם הגפרור ביד, כואב!!! מברכת מהר מתבלבלת בברכה אולי ברכתי אשר יצר או שהכל נהיה בדברו.. לא יודעת, כואב לי ואין לי מושג מה קורה איתי. נעמה שואלת אם אני רוצה לעלות במדרגות, כי שבת, ואם לא יכולה- מותר לי במעלית. אני אומרת מעלית.. וחושבת שוב, לא. מדרגות.
עולה לאט לאט... בצירים היא מעסה לי את הגב . עוזר מאוד!
מגיעה לחדר מבקשת להתחבר לטנס שאמא שלי המתוקה הביאה לי מיד שרה. אני לוחצת והוא מקל על הכאב. נעמה אומרת לי להגביר את העוצמה שלו אם כואב לי מאוד, אני מגבירה- ומנמיכה שוב. ההתעסקות עם הטנס משכיחה מעט מהכאב.
מוזר לי לחלל שבת ככה...
בעלי בתפילה יש מניין קטן למטה, הוא חוזר- ואני צועקת מכאב. פתיחה 5 ...אם זה ככה- אני רוצה אפידורל. לראשונה המילה הזאת מוזכרת.
לא יודעת להתמודד וקשה לי, הצירים כואבים נורא, ואני סובלת....
בעלי אומר מה שאת מרגישה! אני מתייעצת עם נעמה.. אין החלטה.
חילופי משמרות כבר היו פעמיים. נכנסים לחדר, זו איקס פתיחה 5.. רוצה טבעי, בלי משככים. יש לידם רופא רזה קצת, ונחמד. אני מחייכת קצת אליהם..אומרת היי, והרופא אומר להם "טוב, היא לטנטית נראה לי". אני אומרת לו "אתה לטנטי! אני לא לטנטית!" הטקט שלי לא באזור.. הוא מחייך, ויוצאים מהחדר.
ככה עוברות להם השעות, ומפתיחה 4 ל-5 עוברות 3 שעות של סבל. צירים כואבים אבל לא מאוד צפופים. אין לידה באופק.. החלפת משמרות! שלום..
זאת איקס פתיחה איקס.. בדיקת פתיחה.. הבדיקות לא כואבות לי, אבל הרופאים עדינים איתי. מנטרים כמובן כל שעה. הפתיחה לא מתקדמת... ואני צועקת למיילדת עברו 3 שעות וכלום לא מתקדם בשביל מה אני סובלת?????????????
מוצאת עדיין ביד שלי את החומר של החוקן, נראה כמו לא יודעת מה, מחייכת.
..
פתיחה6 באופק. הכאבים בלתי נסבלים, אני נכנסת למקלחת לסירוגין, מקלחת ארוכה מים חמים.. המים משככים לי את הכאבים כמעט לגמרי !!! מדהים. יוצאת מהמקלחת, ומתחרטת שיצאתי. האיש שלי נרדם מדי פעם, ומתעורר. אני מתלבטת שוב על האפידורל. עברו 15 שעות מתחילת הצירים, ואני מתמודדת יפה. הטנס עוזר והמקלחות ממש טובות... במקלחת לא כואב לי!
יוצאת להליכה ברחבי בי"ח קפלן, רואה אנשים ונושמת אוויר. שבת פה, ואני לא מרגישה ששבת. במצב הזה, אני כבר שומעת את כל הנשים בחדרים הסמוכים אליי יולדות, תינוקות בוכים ואני אומרת שוב ושוב לנעמה "כולם כבר ילדו עשרים פעם כל התינוקות כבר בחוץ ורק שלי לא!"
נזכרת שקראתי- שתנועתיות חשובה מאוד לקידום הלידה. כל פעם שאזוז ואהיה בפעולה- הצירים יתחזקו והלידה תתקרב.
אני מתיישבת על המיטה, לנוח. נעמה עושה לי רפלקסולוגיה ברגליים ופתאום, אני על המיטה, פאק! מים נשפכים ממני כמו ג'ריקן... ואני נבהלת נורא וצועקת "מים,מים!" היא אומרת לי אוקיי אין מה להילחץ, ירדו לך המים. זה סימן טוב- את מתקדמת.
לא עוברת דקה- ואני מקיאה את נשמתי, החצי פונה אלי תוך כדי ואומר לי "את יפה" אני צורחת עליו שאיך אני יפה עם שיער כמו קיפוד (היה פן אתמול!) חלוק גדול חיוורת ומקיאה!!?? הוא אומר את יפה בכל מצב...
יושבת בשלולית של קיא שלא ברור מה הוא מכיל כי אכלתי כפית של ריבת אתרוגים ומים. מקיאה שוב, ושוב.
נעמה אומרת לי אחרי שנרגעתי שהקאה זה חלק מההכנה של הגוף ללידה וזה טבעי ונורמלי. אני אומרת לחצי שאני סובלת והקאתי מלא !!!
אני מתנדנדת מצד לצד, וחושבת חיובי. מדברת לתינוק אומרת לו שיבוא אליי...
באזשהו שלב, התחלתי להתעצבן שהתינוק לא יוצא והתחלתי לצעוק על בעלי ולקלל. "זה הכל בגללך, אתה הכנסת אותי להריון! הכל בגללך אתה אשם בכל זה, אם לא היית עושה את זה לא הייתי סובלת עכשיו..." ועוד מהסוג הזה.
נעמה צוחקת קצת, והוא גם מחייך.. הם מבינים שאני פשוט עצבנית כי כואב לי נורא –והתינוק עדיין בפנים.
מבקשת מהאחות לקחת לי דם, למקרה שארצה אפידורל.
בודקים פתיחה, לבקשתי.7 !!! מתקדם. הכאבים מטורפים ואני מאיימת שאם אני לא מקבלת אפידורל מיד אני קופצת מהחלון...
הבדיקות דם חזרו-הכל בסדר. המיילדת נכנסת ואני אומרת לה אפידורל, עכשיו !!!! איפה המרדים??? היא שואלת אם אני בטוחה והפעם- אין לי ספק, אני צורחת מעירה את המתים בקומה מינוס 2 ולא יעילה יותר. קוראים למרדים, ואומרים לי לעבור חדר כי כבר לא לידה טבעית....
ב 1 בלילה מגיע הגואל. אז הלידה שלי נקראת "מגהינום לגן עדן בחמש דקות" .
בחור נחמד, תימני עם משקפיים, לא שמן, לא גבוה מדי, הוא נכנס ומכין אותי. אני שוכבת. מביא לי טפסים לחתום, ואני נזכרת ששבת עכשיו, מותר לי לחתום?? לא קוראת, לא מעניין אותי, מצידי שכתוב שם שמזריקים רעל עכברים בתוספת אצטון.. ...אני חותמת וזהו..
שואלת אותו כמה זמן לוקח? הוא אומר 20 דק... אני בשוק, ואחרי 2 דק' הוא אומר לי סיימנו. לא כאב לי כלום חוץ מדקירה כמו בדיקת דם, אפילו פחות. אני שוכבת ושואלת אותו מתי זה משפיע?? אני אוהבת אותך דוקטור..הצלת אותי, הוא אומר לי כולם אוהבות אותי.. מתחיל ציר כואב ואני צווחתתתת!!!! ראיתי כוכבים. אני מבקשת מהמרדים לשים לי מהר עוד חומר, המון חומר, וגם לקחת בשקית הביתה. הוא אומר יש מספיק חומר, עוד מעט תרגישי. בנתיים- אני עוד סובלת.
עוד 10 דקות הכל נגמר.... גן עדן.
הצירים מורגשים פחות ופחות, ואני מבינה שמעכשיו אסבול פחות
שלמה עם עצמי, במשך 17 שעות התמודדתי עם צירים ללא עזרה (עיסויים, מקלחות וטנס לא נחשב). אני עם אפידורל ונעמה מבקשת רשות לנענע אותי מצד לצד שיתקדם יותר מהר.
אני מנסה לנוח, לא נרדמת, לא ישנתי יומיים מיום חמישי בבוקר. מותשת ברמות, עייפה, תינוקות בוכים סביבי ומשמרות מתחלפות כבר 3 פעמים, אני מכירה את כולם!!!
אבל פיצי לא יוצא. הוא בשלו.
פתאום.. בשקט הזה, אני שוכבת ויש לי זמן למחשבות שונות: איך הוא נראה? דומה לי? איזה אף יש לו? הוא בלונדיני? ואם זו בכלל בת?? בסקירות אמרו לי בן, כל הרופאים אמרו בן, בעלי אומר סיכוי אפסי שזו בת. אני חושבת, אולי זה טעות ויש בת?? אבל דברתי אליו בלשון זכר, מסכן/ה... חחחח
עובר לו הלילה במנוחה ... 5:55 לפנות בוקר, בודקים פתיחה. הפתעה- פתיחה מלאה !!!
הרופאה אומרת לזירוז הפתיחה נתחיל פיטוצין במינון נמוך. מתחילים.
עוברת שעה, הצירים לא מספיק טובים- מגבירים פיטוצין. צירי לחץ... לא כואב לי כלום ב"ה, מרדים תותח , גם את הציפורניים הרדים לי !!!
המיילדת המקסימה אומרת לי תלחצי ... אני לוחצת חזק !!! ולא מספיק כנראה. אני שומעת כל דקה במשך 3 שעות "הנה הוא יוצא.. עוד קצת, ללחוץ חזק, אני רואה אותו.."
ואין תינוק. בחדר לידי עוד אחת תינוק בוכה.. ואני מזהה שזו בת ! לפי הבכי.
בעלי בכורסא, נרדם... השעה 7:00 ,שבת בבוקר. שואלת את נעמה אם הוא יוולד לפני מוצ"ש. היא אומרת ברור שכן !
לוחצת... לוחצת... ונותנים לי מנוחה בין לבין- אני עייפה, מותשת.
המחשבות רצות בראש והתינוק לא יוצא ! אני שואלת את התינוק שלי אם הוא רוצה להישאר שם וטוב לו , אולי הוא מעדיף להישאר, צודק, עולם מגעיל.
40 דק' עברו – החלפת משמרות : פתיחה מלאה מ 5:55 , פיטוצין במינון גבוה
לוחצת, ונושמת בין לבין כי צריך אוויר ...
בעלי עדיין ישן. ואני לוחצת חזק !!! היא אומרת כבר הוא יוצא, ללחוץ עוד חזק יותר!
הפסקה. אנחנו מדברות קצת על תינוקות, והיא שואלת אם זה בן אני עונה שכן.
שוב- לחיצות חזקות, אני מוציאה את נשמתי כדי ללחוץ חזק. אין לי אוויר.
השעה 9:00 בבוקר, עברו 3 שעות מפתיחה מלאה ואין תינוק. אני שומעת בחוץ את הצוות מדברים עם רופאים... "אם היא לא תלד צריך וואקום"
אני נלחצת ברמות !!! לא תכננתי לידת וואקום !! וגם לא פיטוצין ואפידורל... לא מה שתכננתי. די, אין וואקום, אני לוחצת עכשיו חזק ומוציאה אותו.
המיילדת נכנסת ואני ששמעתי הכל, כמעט בוכה.. היא אומרת לי "חמודה, בואי ניתן פוש אחרון כמה לחיצות חזקות וזהו, אחרת נאלץ לחתוך לוואקום". אני מסכימה מהפחד... אני אומרת לה לשים מלא שמן ולעסות, שלא אקרע. שמן שמן... עוד !
היא אומרת אם נצטרך לחתוך- היא תגיד לי. היא תשתדל שלא לחתוך.
מגיע ציר, אני לוחצת בכל כוחותיי האחרונים מרגישה בלי אוויר הכוחות לא איתי אבל אני לוחצת !!!! מנסה לקחת מספיק אוויר אחרת לא אוכל ללחוץ.
היא אומרת יופי עכשיו את לוחצת !!!! הנה הוא בא אלינו... הוא ג'ינג'י !
את רוצה להרגיש את הראש? השעה 9:15 . אני מבינה שהוא חייב לצאת בקרוב.
שמה את היד מרגישה שיער, מתמלאת אושר... התרגשות. זה התינוק שלי!
לא ללחוץ יותר, תעצרי. תני עוד לחיצה קטנה... והופ, הוא עליי !
9:22 - בעלי מתעורר משנתו ורואה את התינוק עליי, מסתכל עליו מתרגש ! אמרתי לו מאמי תראה זה התינוק שלנו...
אין בכי, שקט בחדר. אני בשקט כדי לשמוע בכי וגם קריאות "מזל טוב" אין...
אני נזכרת שעד שהשיליה לא יוצאת לא מברכים .
עוברת דקה, לחיצה קטנה על הבטן והשיליה יוצאת בשלמותה! אני מבקשת לראות את זה... מדהים, פלא, לא יאמן. גוש ארוך ודק של בשר עם המון כלי דם, בצבע אדום. זה הזין את התינוק שלי במשך כל החודשים האלו ! מה רבו מעשיך ה' ....
המיילדות והרופאה בדממה מוחלטת, שקט בחדר. אני מסתכלת עליו, לא בטוחה שזה בן.. שואלת- זה בן נכון?? לא עונים. שקט. שואלת שוב, תענו לי, זה בן??? שומעת "כן", נרגעתי.
יש שקט מפחיד בחדר, מבקשת לא לחתוך את החבל כמה דק'. היא מסכימה- וחותכת אחרי 2 דקות. מיד לוקחת את התינוק ממני, אין בכי.
אחרי שנייה אני שומעת בטלפון "רופא ילדים לחדר 2 דחוף, הנשמה"
לא מבינה מה קורה פה... התינוק שלי יחיה ??? נעמה מרגיעה אותי, איזה חמודה.
נכנסים לחדר רופאים, אחיות, מיילדות, הכל בלאגן, בעלי רק קם משינה ומתרוצץ סביב כולם .. מה קורה פה?? אני שוכבת מנסה להבין לשאול אותם מה עם התינוק??
לקחו אותו החוצה.
שולחת את בעלי לראות מה עם התינוק – הוא חי ?
היה לי רצון להניק אותו מיד אחרי, ואני עצובה שלא קרה .
בעלי חזר ראה את התינוק ואומר שרק עכשיו שקלו אותו, הוא לא נשם כ"כ, אבל הוא בסדר. פתאום נכנס מישהו עם אינקובטור גדול ואומרים לי הנה התינוק.. ויוצאים.
הסתכלתי עליו לשניה- כ"כ מתוק !!!! מפוחד, פותח עיניים.. בעלי אמר שהוא הסתכל פתח עיניים, ולא מבין איפה הוא ...
רציתי להניק, אבל לקחו אותו לאינקובאטור אמרו שהוא היה צריך חימום קצת, אבל הוא בסדר גמור ונושם בכוחות עצמו.
אני מסתכלת על הבטן שלי ומבינה שאני כבר לא בהריון , איזה כיף !
רק אחרה"צ, שעה לפני צאת שבת הביאו לי שאראה אותו. אני על כיסא גלגלים, חלשה, עם סחרחורות מהאפידורל, גם קטטר שמו לי. שוטפים אותי קצת ולמחלקה.
ההורים שלי איתי , מברכים במזל טוב ...שבת עוד לא יצאה. נהנית מהשקט בלי טלפונים מהקרציות ...
התינוק שלי שוקל 3.498 קילו של מתיקות, הוא ג'ינג'י קצת .. אבל לא ברור של מי האף הזה??? כ"כ מכוער. אני שואלת את האחות אולי החליפו לי את התינוק, היא אומרת שלא נראה לה..
זהו... כך מסתיימות להם 26 שעות בחדר לידה, מתוכם שלוש ורבע שעות עם צירי לחץ.
מתחילה תקופה ההורות. ושמו בישראל: נריה דוד.
תודה שקראתן.
