לידת המים של מורי
שלח לחבראני בוערת שם למטה! בוערת! איך אפשר לעמוד בכאב כזה? אי אפשר...... בריטה אומרת לי שהראש כמעט בחוץ, וצריך לחכות לציר הבא ואז שוב לדחוף יפה כמו שאני עושה.... אבל אני.... מתנתקת מהעולם הזה... מהחיים... זה כאילו אני שם ואני לא שם....
מין סוג של מוות. לכמה רגעים.
ובריטה קוראת לי מעולם המציאות "ענבר, ענבר, תסתכלי עליי, תסתכלי לי בעיניים, הוא כמעט בחוץ" ונירי מזכיר לי להמשיך לנשום... ואט אט אני חוזרת... והציר מגיע.... ואני שוב נושמת ודוחפת.... הראש יוצא.... ושוב מחכים לציר נוסף כדי לדחוף אותך סופית החוצה.....
למורי
סיפור הלידה שלך
יום שבת, ה-15 לספטמבר. 5 ימים לפני תאריך הלידה המשוער.
יום שקט עובר עליי. חברים קרובים מתקשרים לשאול מה נשמע ואני אומרת שהכל כרגיל, אין חדש, ובלי לחץ, מתי שיגיע יגיע.
בשעות הערב מצלצל הטלפון.
אחות של אבא שלך מודיעה לי שסבתא של אבא נפטרה.
אני מתעצבת מאוד ומתקשרת לאבא שלך להודיע לו. הוא מאוד עצוב.
אני חושבת על התאריך. זה יום הולדתה של סבתא שלי היקרה (שכבר כ-10 שנים אינה בחיים),וזה גם התאריך שניבאתי שאתה תיוולד.
אבל היקום החליט שדברים אחרים יקרו ביום הזה.
עוד דבר שקרה ביום הזה הוא הגעת השם שלך למחשבותיי. פתאום הוא הגיע, ללא התראה מוקדמת. אבא שלך אהב מאוד ומשהו הרגיש נכון עם השם הזה.
ב-24.00 אחותי ואני פורשות למיטה. לילה טוב. "אל תדאגי, אם משהו יתחיל אני אודיע לך" אני אומרת לה, כמדי לילה....
ב-24.30 (16.9) אבא נירי מגיע מהעבודה וניגש אליי. אני כמובן עוד ערה, כיוון שהשינה היא מצרך שלא בא בקלות בחודשים האחרונים... אבא שם לי את היד על הבטן ושואל מה שלומי. באותו רגע, לפני שעוד הספקתי להבין מה קורה.... מגיע ציר....
וואי, אני אומרת, זה היה ציר!
נירי כבר לא מתרגש, לפני שבוע היו לי צירים מוקדמים שלא ישנו בגללם כל הלילה... וכל השבוע לחצים ותחושות.... אז הנה עוד סימן מגיע. אבל אני יודעת. "זה היה ציר אמיתי, נירי", לא כאבי מחזור, לא לחצים. ציר. כשהוא מגיע אי אפשר לפספס. אני לוקחת שני שעונים, אחד דיגיטלי, אחד רגיל, ומתחילה למדוד זמנים.... כל 7-8 דקות, ציר שנמשך כדקה-דקה וחצי! וואו! פעם קודמת זה התחיל לי בהפרשים של 20 דקות....
אני מייד מתקשרת לבריטה, המיילדת שלי, שתהיה "בהיכון" והיא אומרת בשלוותה המוכרת "טוב מאוד. זה מתחיל, אז תתקשרי אליי כשתרצי שאני אבוא".
אני חוזרת למיטה אבל לא יכולה לשכב. אני מתרגשת. השרירים שלי קצת רועדים. אני רצה לשירותים כל 10 דקות ומתרוקנת....
משהו בי לא רגוע. אני מאוד נרגשת וגם מאוד עייפה.... ולא יכולה לישון....
ב-2.00 אני מבקשת מנירי שיגיד לבריטה לבוא. הצירים אינטנסיביים, כל 4 דקות, למשך דקה וחצי.
עד שבריטה מגיעה נירי מציע לי להיכנס לאמבטיה. אני מקבלת את ההצעה בשמחה ונכנסת למים החמים והמרגיעים....
נירי מסדר את הבית, שם נרות.... מארגן "אווירה"....
רוית אחותי כבר ערה מזמן. ליתר דיוק היא לא ישנה בכלל, היא הרגישה שמשהו קורה.
היא שומרת על רוגע מדהים, ונותנת לנו את כל הספייס שאנו צריכים.
איזו החלטה חכמה היתה לבחור בה שתהיה איתנו בזמן הלידה!
ניר אומר לה לחזור לישון... "יש עוד זמן" הוא פולט ואני מסתכלת עליו בעיניים תמוהות "מה פתאום יש עוד זמן? אני לא יכולה להמשיך עוד הרבה זמן ככה.... זה קרוב!" אבל הוא בשלו. גם הקריאה לבריטה היתה בעיניו מיותרת, אבל לא היה ניתן להתווכח איתי....
בריטה מגיעה. אני באמבטיה. כל ציר שמגיע אני מנסה לקבל בברכה כמו שהודרכתי.... לוחשת לציר "לפתוח לפתוח".... מזכירה לעצמי שצירים חזקים הם אלו שעושים את העבודה ומקדמים את התינוקי החוצה.... זה לא קל! מאוד מאוד כואאאאאאב לי!
היא מחייכת ובודקת את הדופק שלך, קטן שלי. כמה נעים לשמוע את הדפיקות הקטנות והמהירות האלה.... מייד מרכך כל שריר בגוף...
אחרי כ-10 דקות היא מבקשת ממני לצאת מהאמבטיה כדי לבדוק פתיחה.
אני בציפיות עד לב השמיים, בטוחה שכבר פתוח שם.... לפחות 6-7 ס"מ...
וכגודל הציפיה- גודל האכזבה.
"שני ס"מ" אומרת בריטה ורואה את התדהמה שלי.
היא יוצאת מהחדר ונירי בא אליי. אני בהלם, גמורה מעייפות, כואבת ולא מאמינה....
בריטה מודיעה שהיא הולכת ושנתקשר כשיתקדם.... "תנסי לישון קצת, אפילו דקת שינה, בין ציר לציר" היא מוסיפה.
בריטה הולכת ואני נשברת.
"לא מסוגלת נירי" אני אומרת לו בעיניים אדומות וסובלות "בוא נלך לבי"ח, אני רוצה אפידורל, אין לי כוח יותר, זה יכול להימשך עוד יום שלם ואני פשוט לא מסוגלת יותר"....
נירי מביט עליי בשוק וברגע זה נותן לי את הנאום של חיי (וחייו...).
"על מה את מדברת"? הוא כועס. ממש כועס עליי! "כולה את שעתיים עם צירים וכבר את נשברת? מילא היית עכשיו אחרי 12 שעות, אבל שעתיים? זהו? איפה הכוחות שלך? איפה כל ההכנה שעשית במשך 9 חודשים? שיחות בפורומים, שיחות עם דולות, דמיון מודרך, חשיבה חיובית... לאן כל זה נעלם פתאום??? באמת ברי, מה קרה לך? את הרי כ"כ חזקה! זה באמת מה שאת רוצה? שאני אזכיר לך? את רוצה ללכת לבי"ח, שידחפו לך שם את כל המחטים האלה, יתנו זירוז, והמחט הזאת בגב.... זה באמת מה שאת רוצה?"....
אני מקשיבה לו ולא מוציאה מילה. נירי שלי העדין והחמוד.... איזה מילים, כמה כוח הוא נותן לי.... כמה הוא מאמין בי.... מה קרה לי באמת?....
ואני נשארת. וביחד, אנחנו מתחילים לעבוד. נכנסים לתהליך במלוא הכוח והכוונה. ומאותו הרגע לא אמרתי ולו לשניה- שאני לא יכולה יותר.
אנו עוברים לסלון. אני מסתובבת לפעמים, אבל בעיקר יושבת על הברכיים כשהראש על הספה והאצבעות מנסות לאחוז במשהו שייתן לי מרגוע....
אני מבקשת מנירי שיעסה לי את הגב. כואב כואב שם.
פעם קודמת לא רציתי שיגעו בי בכלל, ועכשיו אני זקוקה למגע וחום.... אכן, כמו שנאמר- כל לידה היא שונה....
בשלב מסויים בא לי לצעוק.... אבל נילה שלי, אחותך הקסומה, ישנה בשלווה בחדרה.... אז אני לוקחת כרית ופשוט צועקת לתוכה... מה שיוצא... כל קול ... חייבת להביע את הכאב הזה....
כך נמשך לו הלילה. אני עייפה עייפה ונזכרת בכל מני סיפורי לידה שדיברו על "הפוגה בצירים" ואני מחכה להפוגה הזאת, נו, בואי, בואי.... אפילו רבע שעה תהיה ברכה....
אבל לא, הצירים רק מתגברים ומתגברים ובסביבות 7.00 עם עלות השחר, אני מתחילה להרגיש לחץ.... כל ציר רביעי או חמישי מגיע עם צורך ללחוץ....
אני ממשיכה לרוץ לשירותים, לפעמים בשביל כלום, לפעמים יוצא משהו... ופתאום.... נופל הפקק... טוב שנזכרת- אני אומרת לו, יאללה, עכשיו המים- אולי הפעם אני אחווה ירידת מים נורמאלית? עם נילה בקעו לי אותם בבי"ח וממש בא לי משום מה לחוות את החוויה הזאת כבר...
אבל לא, המים לא יורדים, ובמקום זה יש כל הזמן קצת דימום...
והלחץ מתגבר....
"תקרא לבריטה" אני אומרת לנירי והוא מנסה לומר לי אולי לחכות עוד קצת אבל אני מפסיקה את דבריו חד משמעית "תקרא לבריטה!!!" אני מצווה....
אני רוצה להיכנס למים, ונירי שוב ממלא לי אמבטיה חמה. מה עם הבריכה שמחכה נקיה בחוץ? שנינו שכחנו ממנה לגמרי, לפתע זה הרגיש מיותר, הרגשתי מאוד נוח באמבטיה המוכרת שלי....
כמה מרגיעים המים החמים. בכל ציר נירי שופך לי מים חמים על הגב, וזה פשוט מאפשר לנשום...
בריטה מגיעה ב-8.00 ורואה אותי כבר במצב אחר. היא מחייכת ומתחילה לארגן את כל הדברים.
אני, עם חוש האחריות שלי, גם ברגעים קשים אלו לא מרפה- "נירי, מה עם נילה? תקרא לדני"- (חבר שלנו שנמצא ב"היכון" כבר שבועיים). נירי מתקשר לדני ובדיוק נילה מתעוררת... רויתי ניגשת אליה, ומאותו רגע אני כבר לגמרי בעולם שלי.... הכל מסודר, הכל בטוח, זה רק אני והצירים עכשיו, והם כבר ממש בלתי נסבלים....
בריטה בודקת ואומרת שאני כמעט בפתיחה מלאה ושאני אתרכז עכשיו במים. המים צריכים לבקוע ואחרי זה יירד הראש.... הוא נמצא ממש אחרי שק המים...
אני שולחת את כל האנרגיות לכיוון השק הזה, מדברת אליו, מתפקססת.... אבל כלום. אני ממש מרגישה את הצורך של מים שרוצים לבקוע.... ואני מתחילה להשתגע. כבר שעה אני עם צירי לחץ וכלום לא קורה. אני יודעת שבלידות טבעיות לא בוקעים מים, אך אני מנסה בכל זאת לבקש מבריטה שתעזור לי.... היא מסבירה שאם היא תבקע אותם התינוק ייצא יותר קשה, פחות ברכות, אבל היא רואה את הקושי שלי ומציעה לחכות עוד כמה צירים.
עוד כמה צירים חולפים להם...
בריטה מציעה לי לנסות להחליף תנוחות. יצאתי מהמים וישבתי על "כסא לידה" שיש לי מחברה שלי. בריטה רואה שאני לא מספיק רפויה, ובשלב זה מחליטה לעזור לי. היא נוגעת קלות בשק המים והוא מייד בוקע....
המים לא נקיים.
אני יודעת שזה לא כ"כ טוב, אבל אני מרגישה שהכל בסדר. אין בי שום דאגה.
יאללה חמוד שלי, צא החוצה, אני מחכה לך.... אני כל כך רוצה כבר לראות אותך....
אני חוזרת למים, משנה תנוחות גם שם ובסוף כולנו מרגישים שהתנוחה הכי טובה לי ללידה עצמה היא ישיבה-שכיבה רגילה, נשענת בגבי על דופן האמבטיה.
כואב לי ב-ט-י-ר-ו-ף!!!!!!!!! כל ציר מוציא ממני קולות מוזרים ומשונים. ג'יבריש מהול בשירה ובכי. ללא דמעות.
נירי שלי האהוב עובד קשה יחד איתי. הוא לא מרפה ולא מהסס. כל הזמן מזכיר לי את הכוחות שלי ואיזה עבודה נפלאה אני עושה.
אני רואה אותו תוך כדי ערפול חושיי. יושב באבטיה שכולה מלאה בדם שלי וה' יודע מה עוד היה שם... וזה בכלל לא משנה.... האינטימיות של החוויה הזאת היא בלתי ניתנת לתיאור, ושום חוויה מינית לא מגיעה ברמתה לשיא שכזה. אין, אין אינטימיות יותר גדולה מזו, ואני אומרת את זה לאחר זוגיות בת 11 שנים....
תשמע ילד אהוב שלי, את הכאבים שאני חווה בשלב זה אי אפשר לתאר במילים, ומעצם היותך זכר אני מתארת לעצמי ומאחלת לך שלא תחווה כאלו כאבים בחייך.... נכון שאלו כאבי לידה, נכון שאני מקבלת אותם ומבינה למה הם נועדו- לראות אותך, אהובי! אבל עם כל המודעות והקבלה, עדיין אני חושבת שזה פשוט יותר מדיי......
ואני יודעת שאו-טו-טו מגיע הראש כך שהשיא עוד לפניי...
והוא לא מאושש להגיע.
אני כבר מותשת, מזיעה בטירוף, כולנו עובדים קשה ונושמים ומחכים לראש....
והנה הוא..... ואיתו הבערה.....
לא חוויתי עם נילוש כזה דבר, הרי איתה חתכו אותי ושאבו אותה בואקום.... ועכשיו.... כשהראש מגיע, אף אחד לא יכול לעזור לי.....
אני בוערת שם למטה! בוערת! איך אפשר לעמוד בכאב כזה? אי אפשר...... בריטה אומרת לי שהראש כמעט בחוץ, וצריך לחכות לציר הבא ואז שוב לדחוף יפה כמו שאני עושה.... אבל אני.... מתנתקת מהעולם הזה... מהחיים... זה כאילו אני שם ואני לא שם....
מין סוג של מוות. לכמה רגעים.
ובריטה קוראת לי מעולם המציאות "ענבר, ענבר, תסתכלי עליי, תסתכלי לי בעיניים, הוא כמעט בחוץ" ונירי מזכיר לי להמשיך לנשום... ואט אט אני חוזרת... והציר מגיע.... ואני שוב נושמת ודוחפת.... הראש יוצא.... ושוב מחכים לציר נוסף כדי לדחוף אותך סופית החוצה.....
ואני, במקום שהוא בין לבין... לא ממש במציאות ולא ממש מנותקת ממנה... דוחפת את הדחיפה האחרונה......
ואתה בחוץ!
אהוב שלי.
יפה שלי.
גור קטן וקסום.
עשינו זאת. עשינו זאת ביחד.
אתה אכן מורה שלי. הורית לי את הדרך.
יצאת עם חבל הטבור כרוך פעמיים (!) סביב הצואר,
אבל עכשיו אני מחזיקה אותך בזרועותיי.
אתה עדיין מחובר בחבל הטבור לשיליה, מדהים.... אתה בחוץ אבל לא באמת.... לא לגמרי....
בריטה מחכה עוד 3-4 דקות ואז נירי חותך את חבל הטבור.
"את כל כך יפה, כל כך זוהרת" אומר לי נירי בעיניים דומעות.
"תודה נירי, תודה אהוב שלי" אני אומרת.
אנחנו מתחבקים.
עשינו זאת.
עברנו מסע שכולו הילינג.
אין שום תחושה של טראומה.
רק עונג ואושר עילאי, שאיתו אנחנו הולכים כולנו למיטה המוכרת בבית.
להתחבק ולהתרגש ולאהוב עד כלות.
***וכדי שכולם יידעו ושאני לא אשכח-
תודה מיוחדת ליונת, סיגל, אורנה וחמוטל
גולי וטלי
ולכל בנות פורום "ממי" המקסימות
שהייתן איתי לאורך כל הדרך
מעניקות לי כוחות ואהבה ללא תנאי.
תודה למלאכית רוית.
