סיפור הלידה של אלעד
שלח לחבריקר שלי אני עומדת מעל מיטתך ומתקשה להאמין שהכול מאחורינו: הטיפולים, ההיריון שלא הצליח, הזריקות ואפילו הלידה. הכול מאחורינו ואתה מלאך שלי ישן בעריסה ואני, אני נפעמת מחדש כל פעם.
מי בכלל זוכר את הטיול למיון בשבוע 36 כשלא הרגשתי אותך.
אלעדי שלי
יקר שלי אני עומדת מעל מיטתך ומתקשה להאמין שהכול מאחורינו: הטיפולים, ההיריון שלא הצליח, הזריקות ואפילו הלידה. הכול מאחורינו ואתה מלאך שלי ישן בעריסה ואני, אני נפעמת מחדש כל פעם.
מי בכלל זוכר את הטיול למיון בשבוע 36 כשלא הרגשתי אותך.
אחרי מוניטור אשפזו אותי. מנהלת המחלקה שאלה אותי איך בכוונתי ללדת ואני יקירי רציתי שתוולד בלידה רגילה, היא זרקה אלי מבט ואמרה שאם העבר שלי היא לא חושבת שזה חכם. כך הסתיים החלום שלי לחוויה מתקנת אבל זה לא ממש אכזב אותי. כל מה שרציתי באמת זה לאחוז אותך בזרועותיי בריא ושלם.
ביום חמישי בערב שוחררתי עם תאריך לניתוח 27.8 ואני אמרתי לאבא רמי שאני רוצה לעבור את היום הולדת של נועם שחל ב11.8 ואחר כך אני יולדת עד ה17.8 אתה בחוץ.
אבא צחק ואמר שאני תמיד יולדת בשבוע 40+ אז זה טוב לחלום.
ביום שישי הרגשתי לא טוב היו לי כאבים איומים בנרתיק הרופא אמר לי שיצאו לי ורידים ורשם לי עוד משחה וביקש לא לעשות שום מאמץ לשכב כמה שיותר ...
אני כבר לא יכולתי ללכת ובשבת במסעדה לא יכולתי לשבת.
בראשון במוניטור שוב לא מצאו דופק. אני טסה לרופא בדמעות הוא רואה דופק באולטרסאונד אבל שולח אותי למיון ליתר ביטחון. אני שוב מציינת בפניו את הכאבים בנרתיק ושואלת אם זה לא יכול להיות משהו אחר מלבד ורידים. הרופא שוב משנה לי את המשחה ( עכשיו יקירי יש לי בית מרקחת למשחות שאף אחת לא עובדת).
אני עדיין מתה מכאבים.
אנחנו מגיעים למיון והמוניטור תקין גם האולטרסאונד הכול בסדר- אני מבקשת שיציצו שוב שם למטה ושוב אומרים לי שזה ורידים, אני מבקשת רופא בכיר והרופאה מסתכלת עלי ואומרת שבשביל 2 ורידים לא יקדימו לי את הניתוח. אני שותקת אבל בא לי לצרוח שאני ממש סובלת ומה זה בכלל קשור לניתוח?! סבתא מנסה להגיד שאמא ממש אבל ממש סובלת אבל הרופאה צוחקת ואומרת לה שככה זה בחודש תשיעי ו..... רושמת עוד משחה ש.... נכון יקירי גם היא לא עוזרת....
חוזרים הביתה עם כאב גדול בין ה...... אני כבר מטפסת על הקירות אבל כולם אומרים לי שזה כלום אז מי אני שאתווכח איתם. אני מתחילה לפקפק בעצמי אבל הכאב לא מרפה ממני . אני מהרהרת בתוכניות שהיו לי ויודעת שעכשיו אני חייבת להסתדר לבד אורלי שכל כך רציתי אותה לצידי אין מצב שאני אטריד אותה... יום שני עובר לאט . הכאב לא עוזב ואני כבר מיבבת בבכי שלא פוסק... אני משתדלת שלא אבל לא ממש מצליחה , הכאב הוא בלטי נסבל – האחים שלך דרוכים, הם לא רגילים לראות את אמא ככה, חסרת אונים....אני מרגישה את הלחץ שלהם , את הפחד שלהם. אני משתדלת להתאפק – אבל הכאב , הכאב חזק ממני. אני מלטפת את האחים שלך ואומרת אם חיוך מאולץ שלא ידאגו שהכול בסדר שמקסימום יהיה לנו תינוק- הם מודאגים וכלום ממה שאומר לא יעזור. יום שלישי לפנות בוקר,אני מחליטה חד צדדי להתפנות לבית החולים- אני לא מוכנה להמשיך ככה ליד הילדים. אני מזעיקה את אבא מהעבודה(הוא עבד לילה) ואת סבתא ואני מתחננת שתיקח אותי לבית חולים שבו עובדת דודה שלי... אני רוצה את דודה שלי...(כל לידה אני בסופו של דבר רוצה אותה , לא יכולה להסביר את זה , זה לא משהו רציונאלי , אני יותר רגועה כשהיא בסביבה).. באמצע הדרך אני חוזרת בי... זה לא הזמן אורלי צריכה אותה יותר עכשיו.... מחליטה לנסוע לבית חולים השני ואומרת לאמא שלי ובעלי שבמידה ואומרים לי עוד פעם ורידים אז ניסע לדודה שלי....
מגיעים למיון ובמקרה נתקלים בחברת ילדות שלי - תבינו אנו מכירות לנצח , אני ידעתי שהיא למדה רפואה אבל חשבתי שהיא התמחתה התמחות אחרת ולא ידעתי שהיא פה בכלל, אני מסתכלת עליה ושתינו צוחקות.... אני אומרת לה שהיא חייבת לגאול אותי מיסורי.. היא בודקת אותי וקוראת לרופאה בחירה הרופאה הבכירה בודקת אותי ואומרת שזה אכן לא נראה כורידים וקוראת למנהלת המחלקה ( אני אחרי שתי בדיקות וגינאליות בדרך שלישית ואני מתה מכאבים) אני כבר לא יכולה לעמוד ומיבבת ללא הפסקה .....
מנהלת המחלקה מגיעה ובודקת והיא אומרת שזה אבצס גדול שלוחץ על כל המערכת והבעיה היא שהוא גבוה ופנימי..... היא רוצה התייעצות עם המנהל שמעליה....
הוא מגיע ואכן מאשר את מה שהיא אומרת.... ההתלבטות היא האם לנתח את האבצס עם הקיסרי ולגמור את כול הפרוצדורה באותו זמן או לנסות ולנתח את האבצס ואחר כך כעבור שבוע לנתח קיסרי.... מזמינים כירורג בכיר להתייעצות... ואני עומדת בפני בדיקה וגינאלית מספר 5- אני כבר לא נחמדה.... הכאב פשוט גומר אותי....הוא מסתכל ואומר שחייבים לפתוח את האבצס רק אנטיביוטיקה לא תעזור במקרה הזה. ההחלטה נופלת על ניתוח האבצס בלבד, הרופאים מפחדים מזיהום מהאבצס שיעלה לרחם.....למרות שהרופאים אומרים שיש סיכוי שכשהם יפתחו את האבצס תהיה ירידת מים. אני נכנסת לחדר ניתוח עם שני צוותים ולא ברור אם כשאתעורר אני אהיה רק אחרי ניתוח אבצס או גם אהיה שוב אמא..... אני נרדמת.....
אני מתעוררת , המים לא ירדו ואני כואבת , אסור לי לזוז ואני מחוברת למוניטור . אבא נשאר איתי עוזר לי להסתובב במיטה ... ומחזק אותי .
אני מרגישה לחץ, אני אומרת לרופאה ולאחות שיש לי לחץ כמו בירידת מים. הן מבטלות את דברי ואומרות שהמוניטור לא מראה על שום צירים. (בא לי לצעוק – לא אמרתי צירים אמרתי לחץ- אבל אני שותקת). בבוקר אני ממש רוצה לקום הכאב עדיין קיים אבל הוא בהחלט נסבל ואני מבקשת לרדת. הרופאים מאשרים לי לרדת ואפילו להתקלח ולאכול.... עד עכשיו הייתי בצום ליתר ביטחון אם תהיה ירידת מים. הצוות מתחלף ואני שוב מדווחת על לחץ . הצוות החדש מחבר אותי למוניטור ואין אין צירים. אני קמה מהמיטה , אבא עוזר לי להתקלח ואני אוכלת. השעה 13.00 הצוות מבקש לא להסתובב יותר מידי ואני מנסה להיכנס למיטה. אני נכנסת למיטה ומרגישה שיטפון. אני קוראת לאבא ואומרת שירדו לי המים, אנחנו מסתכלים אחד על השני ומבינים שירדו לי המים.....
אבא מזעיק את סבתא ואת הצוות הרפואי ... אני נכנסת ללחץ ובוכה אני כואבת ועכשיו מה ? אני מבינה שאני עומדת בפני ניתוח שני תוך 24 שעות, לא לידה רגילה , בלי אורלי, כלום לא הולך כמו שתכננתי... אני מבוהלת.....
הצוות הרפואי מגיע ומחליט לנתח קיסרי אבל יש עומס בחדר ניתוח (כ12 ניתוחים במקום 4) והם מחליטים להכניס אותי לניתוח בהתאם למצב כלומר אם יתפתחו צירים הם יכניסו יותר מהר.... הם לא מצליחים לצאת ומתחילים צירים ענקיים - המוניטור משתולל ואני איתו- לא יכולה לשבת , אסור לי לעמוד (חשש מפני צניחת חבל טבור) ואני בקושי יכולה להסתובב..... אני פשוט בוכה ... מין חוסר אונים שממש לא מאפיין אותי... הצוות הרפואי מחליט לא לחכות, מורידים אותי לחדר ניתוח... בדרך אני מתחילה לעכל שאוטוטו אני אראה אותך, אחזיק אותך , אנשום אותך אהוב שלי .... אני בדרך להגיש את הרגע שלו חיכיתי 3 שנים.... עוד מעט אהיה אמא בפעם ה 3.... אני נרגעת ..
מגיעים לחדר ניתוח.... קר שם, זה מה שזכרתי מהניתוח של נועם.. נורא קר שם...
המרדים שואל אותי אם יש מצב להרדמה ספינלית... אני לא יכולה לשבת, המרדים לא מצליח על הצד( אני "קצת " בעודף משקל).... אנחנו מסכמים על הרדמה כללית .... מעלים את הפרגוד הירוק המרדים שואל אותי אם אני מוכנה ... הצירים מאוד כואבים...
ואני לא מוכנה מצד אחד והכי מוכנה.... אני נרדמת...
ואני מרגישה את חומרי החיטוי על הבטן.... אני עונה למרדים שאני מוכנה ככל שאפשר הוא מזריק לי חומר לווריד ואני מרגישה מסוחררת .. זהו בפעם הבאה נהיה חמישה ואתה , אתה סוף סוף תהיה שלי..... אני נרדמת.....
אני מתעוררת וכולם אומרים לי כמה אתה מקסים ויפה.... לא יכולה לחכות...
לא מפסיקה לנדנד לאחיות שיביאו לי אותך....
אני שומעת את גלגלי העגלה ... אתה פה ואתה שלי ... זאת הלידה הראשונה שאני בוכה..
שמים אותך עלי....אני מביטה באבא ואומרת לו " הצלחנו"
ועכשיו אנו יוצאים למסע אחר.... המסע של להיות משפחה בת 5 נפשות....
אוהבת עד השמים ובחזרה
אמא...
