סיפור הלידה של גיא - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • לוח אירועים mamy
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

סיפור הלידה של גיא

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 24.02.2005

ביום ראשון 2.11.03 היינו בבדיקת מוניטור שגרתית אצל הרופא.
הייתי בשבוע 40+5. המוניטור לא היה משביע רצון ולחץ הדם שלי היה גבוה מאד.
הרופא החליט שהוא לא מרוצה והפנה אותי לבי"ח עם המלצה לזירוז.



סיפור הלידה של גיא

מאת: פו pooh

נתחיל מהסוף:
ברגעים אלו ישנים עלי 2 וקצת קילו של מתיקות שבחרנו לקרוא להם גיא.
אבל הדרך שלה החוצה הייתה ארוכה וקשה גם לה וגם לי.
וככה זה היה:
ביום ראשון 2.11.03 היינו בבדיקת מוניטור שגרתית אצל הרופא.
הייתי בשבוע 40+5. המוניטור לא היה משביע רצון ולחץ הדם שלי היה גבוה מאד.
הרופא החליט שהוא לא מרוצה והפנה אותי לבי"ח עם המלצה לזירוז.
הוא צילצל לבי"ח ודיבר עם הרופא התורן ודיווח לו שהוא שולח מטופלת שלו ומה בדיוק הוא רוצה שיעשו לי. נסענו הביתה להתקלח ולקחת את התיק ונסענו לבי"ח.

בבי"ח אחרי מוניטור וקבלה התחילו זירוז. זירוז בנרות שדוחפים כל שעה ואמורים לגרום למשהו. ככה שכל שעה דחפו לי ידיים ועשו לי מוניטור. אחרי 3 נרות ראו צירים במוניטור כך שנר רביעי כבר לא קיבלתי. במהלך היום הצירים התחזקו אבל הבדיקה הראתה שהפתיחה היא רק 2. כל הלילה טיילתי במסדרונות המחלקה. ההליכה הקלה על הצירים.
האחיות במחלקה היו נחמדות והרשו לאביר להישאר איתי כל הלילה. אז ישבנו במסדרון ולא בחדר כי בחדר ישנו בנות אחרות. ואני גם ככה לא יכולתי לישון. אז כל הלילה טיילנו לנו במסדרונות...
והכאבים? כאב מדי מכדי לישון אבל האמת היא שאם הייתי בבית היה לוקח לי הרבה מאד זמן להבין שזה צירים ולהתחיל לתזמן. הם היו נסבלים בהחלט.

למחרת הרופא שלי הגיע למשמרת שלו בבי"ח. בדק אותי וראה שכלום לא התקדם והחליט שהוא מחזיר אותי לחדר הלידה לזירוז באינפוזיה. חדרי הלידה היו עמוסים מאד כך שהתפנה מקום רק בצהריים.
חוברתי לפיטוצין, עירוי נוזלים ומוניטור. בנתיים הרופא שלי סיים את המשמרת שלו ונכנס אליי לחדר להגיד לי שלום ושהוא מקווה שאסיים מהר. כמה דקות קודם הרגשתי שבורח לי פיפי במיטה והזעקתי את המיילדת [שלא הייתה נחמדה במיוחד] שאמרה שהיא חושבת שזו ירידת מים ולא טרחה לבדוק את העניין. הרופא שלי ששמע את החדשות הפשיל שרוולים [הוא כבר היה עם בגדים אזרחיים וללא חלוק בי"ח] שם כפפה ובדק. ואישר שאכן ירדו לי המים. עידכן את התיק שלי והלך.
אחרי כשעתיים עם הזירוז ביקשתי מהאביר שיתקשר לדולה ויבקש ממנה להצטרף אלינו. כי הרגשתי שאני משתגעת מהשכיבה במיטה בלי יכולת לזוז וגם הצירים מאד כאבו ורציתי כל תמיכה שאוכל לקבל.
כאב לי נורא. וידעתי שאם אוכל לקום אוכל להתמודד עם הצירים הרבה יותר טוב. ציפצפתי למיילדת ונכנס ראש שהודיע לי שעכשיו חילופי משמרות וברגע שיחליטו מי המיילדת שלי היא תיגש אליי. לקח להם שעה על השעון עד שניגשו אליי למרות שכל הזמן המשכתי לצפצף.
אחרי 4 שעות שהייתי מרותקת למיטה, כשלא הסכימו לתת לי לקום בכלל אפילו לא לישיבה ולא לשירותים. נמאס לי! וביקשתי שיפסיקו את העירוי.
המיילדת אמרה לי שתנסה לבקש הפסקה. וכשחזרה אמרה שלא הצליחה אבל שאני יכולה לבקש לחתום שאני רוצה שיפסיקו. וזה מה שעשו. הכינו מכתב שאני מאשרת שניתקו אותי מהזירוז על פי בקשתי ובניגוד לדעת הרופא. והפסיקו לי את הזירוז.
השעה הייתה בערך 18:00 ביום שני ה- 3.11.03 קצת יותר מ-24 שעות מאז הגענו לבי"ח.
הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לשירותים. ואח"כ להתקלח.
מה שהתגלה כהחלטה נפלאה. הייתי כחצי שעה מתחת למים וחזרתי לחדר למוניטור.
וככה המשכתי עד לפנות בוקר - בהליכה מהמקלחת למוניטור וחזרה.
כשהייתי בחדר הדולה המדהימה שלי והאביר מעסים אותי בזמן הצירים. ומעודדים אותי בכל שלב בדרך הארוכה הקשה והכואבת. וזה היה כואב אבל נסבל.... העובדה שזזתי, העיסוי, המוסיקה ברקע, והעידוד של הדולה [המדהימה - כבר אמרתי?] ושל האביר עזרו מאד לעבור כל ציר.
בסביבות 4:00 לפנות בוקר המיילדת [המדהימה] אריאלה [שליוותה אותנו במשמרת הלילה] הציעה לתת לי עירוי של פרבין שאמור לעזור לפתיחה. הסכמתי. הייתי כבר עם פתיחה של 7.
בסביבות 7:00 בבוקר [של יום שלישי ה- 4.11.03] הפתיחה הגיעה ל- 8-9. ושם נתקענו. הגברת החליטה שטוב לה בפנים, נשארה גבוה וסירבה לרדת. הרופאים החליטו שלא מושכים אותי יותר ומחזירים לי את הזירוז.
בנתיים המיילדת שליוותה אותנו בלילה מתחלפת. ושוב חילופי המשמרות לוקחים שעה על השעון!!! והמיילדת שמחליפה אותה לא מגיעה לקרסוליה אפילו.
ביחד עם הזירוז נותנים לי גם אפידורל. המרדים היה נחמד מאד. הוא איפשר לדולה להישאר איתי בחדר וגם איפשר לי לקבל את הזריקה בישיבה במקום בשכיבה.
את כל התהליך הוא עשה בעדינות כשהוא מסביר לי בכל שלב מה הוא עושה, מה אני ארגיש ומנסה להרגיע אותי.
אני כבר הייתי מותשת לחלוטין אחרי כל השעות האלו. וכבר התחלתי להיות בלחץ ממתי זה יגמר. כי ממש לא ראיתי שהסוף יגיע מתישהו. למרות שכל הזמן האביר והדולה הנפלאים שלי ניסו לעודד אותי שאני מתקדמת יפה.
אחרי האפידורל החזירו גם את הפיטוצין ונאלצתי לחזור לשכב במיטה עם שני עירויים ומוניטור. ושוב - בלי יכולת לזוז.
לאפידורל הגבתי ברעד בכל הגוף וגם בקצת חום. הרעידות לא הפסיקו עד שההשפעה עברה. אבל בשעה הראשונה אחרי שקיבלתי אפידורל הצלחתי קצת לנוח.
כל פעם שבא ציר הדולה [המדהימה - כבר אמרתי?] מעסה אותי בגב ומאד מקלה על כאבי הצירים. בסופו של דבר הגעתי לפתיחה מלאה בסביבות 9:00. אבל האינדיאנית העקשנית שלי סירבה לצאת.
לי היו בשלב הזה כבר צירי לחץ כואבים למדי שגרמו לגוף לדחוף בכל הכוח. המיילדת הודיעה לי שהיא רואה את הראש שיש לה שערות שחורות, ושתיכף היא תיתן לי להרגיש את הראש שלה. היא שאלה את האביר אם הוא רוצה לראות והוא יסרב בנימוס והדולה [כבר הזכרתי שהיא הייתה מדהימה?] הציצה והתרגשה...
אבל האינדיאנית לא יצאה.
אחרי כ- 3 שעות של פתיחה מלאה. שבמהלך 3 השעות האלה יש לי כל הזמן צירי לחץ ואני מצפצפת למיילדת שתבוא לעזור לי לדחוף וללדת והיא נכנסה רק 3 פעמים [כן, כן 3 פעמים ב- 3 שעות!!]. המיילדת נכנסה עם רופא לבדוק אותי. הוא ניסה פעם או פעמיים לעזור לי ללחוץ אבל מאחר והוא עשה את זה בדיוק בין צירים זה כמובן לא עזר. הילדה לא יצאה.
ואז הוא הודיע לי שהוא מאפשר לי לבחור בין ואקום לקיסרי. כי אחרי 3 שעות של פתיחה מלאה וכמעט 24 שעות מירידת מים הם חייבים להתערב כדי שלא תתפתח מצוקה של העוברית.
אני במצבי באמת לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ואיך הוא חושב שאני יכולה להחליט משהו. הודעתי לו שבמצבי אני לא מסוגלת להחליט כלום ואני רק רוצה שהיא תצא כבר ושיחליט בעצמו. הוא מחליט לנסות ואקום בחדר ניתוח תוך איום שאם זה לא יצליח יעשו לי ניתוח.
אני כמובן מתחילה לבכות.ביקשתי שיאפשר לדולה שלי לבוא איתי. התחננתי בפניו שייתן לה להיות לידי שם. שלא ייתן לי לעבור את זה לבד אבל הוא לא היה מוכן בכלל לשקול את האופציה. ועוד ענה לי שאני לא אהיה לבד כי הוא יהיה איתי שם. באמת תודה!
ואז מתברר שחדרי הניתוח במחלקת יולדות תפוסים והרופא מודיע שאני מצב חירום והוא לוקח אותי לחדר הניתוח של הבית חולים כי הוא לא מוכן לחכות שיפנה חדר הניתוח במחלקה. כשניסתי לשאול מה החירום ומה הבעיה כמובן לא קיבלתי תשובה. למעשה מהרגע שחתמתי על ההסכמה לניתוח לא הייתי יותר דמות חשובה במיוחד בתהליך. בטח לא כזו שיש צורך להתייחס אליה, להקשיב לה, להסביר לה מה קורה או לנסות להרגיע אותה כי היא היסטרית לחלוטין.
העבירו אותי מיטה ולקחו אותי לחדר הניתוח כשבדרך האביר והדולה מצטרפים להורים שלי שחיכו בחוץ וכולם מלווים אותי לחדר הניתוח שהיה קומה מתחת לחדרי הלידה. הדרך למטה הייתה מבהילה למדי. הרופא לא הסכים שאשב במיטה כך שעברתי הכל בשכיבה. הייתי מותשת לגמרי ומאד חרדה ממה יהיה. הרי הרופא אמר שאני מצב חירום.לעצמי לא דאגתי כל כך אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה יהיה עם הילדה שלי? ומה עשיתי לא נכון שהיא לא רוצה לצאת?
הרופא פשוט הוביל אותי לחדר הניתוח כשהוא עובר בדרך אחות שניסתה להגיד לו שהחדר מוכן לניתוח אחר. הוא פשוט נכנס לחדר והודיע לרופא שהיה שם שהוא מטפל בי כי אני מקרה דחוף והניתוח יחכה!
הועברתי למיטה של חדר ניתוח. קשרו לי את הידיים. ושמו לי סדין ירוק מול הפנים. הרופא דיבר עם הצוות ואני לא ממש שמעתי הכל רק הרגשתי כל דבר שהוא עשה לי. הוא צעק עלי לדחוף ואני צעקתי עליו בחזרה שאני דוחפת ושיפסיק לצעוק עלי. לידי עמדה מתלמדת שהחזיקה לי היד וליטפה לי את הפנים כל התהליך. היא הייתה מכוסה כי כאמור הכל היה בחדר ניתוח ולכן עד היום אין לי מושג מי זו הייתה ואיך קוראים לה אבל היא בטוח הייתה אחת המלאכיות בחדר הזה...
המרדים שהיה בחדר אמר שאולי כדאי לחכות קצת ולתת לי תוספת אפידורל כי אני מרגישה הכל. הרופא ענה לו שאין צורך. והתחיל לחתוך אותי. אני הרגשתי את החתך ושהוא דוחף לתוכי משהו שמאד מאד הכאיב לי. והוא ממשיך לצעוק עלי ללחוץ. ללחוץ חזק. צעקתי עליו [שוב] שאני לוחצת הכי חזק שאני יכולה ושיפסיק כבר לצעוק עלי. ואז פתאום הרגשתי שנורא נורא לוחץ לי ואמרו לי שהיא יוצאת. ואז בבת אחת הלחץ השתחרר.
העקשנית הקטנה שלי שהוצאה אל העולם לא בכתה. ואני נלחצתי. שאלתי אם היא בסדר ולא קיבלתי תשובה. שאלתי שוב ושוב וביקשתי לראות אותה. ואז המרדים ניגש אליי והוריד קצת את הסדין כך שאוכל לראות אותה. ברגע זה כל הסכרים נפרצו ופרצתי בבכי נוראי.
בנתיים עשו לי זריקה מקומית [שכמובן הרגשתי] והרופא התחיל לתפור אותי.
ואני לא יכולה להפסיק לבכות.

לקחו אותה הצידה לנקות, להלביש ולשקול. ואני עדיין בוכה. שאלתי אם היא בסדר וכמה היא שוקלת וסוף סוף ענו לי שהיא בסדר, שוקלת 2.790 ושהיא נולדה ב- 12:45.

ביקשתי להחזיק אותה.אחרי עוד כמה דקות שנראו לי כמו נצח האחות ניגשה איתה אליי כשהיא עטופה והחזיקו אותה עלי. הידיים שלי עדיין היו קשורות ולא יכולתי להחזיק אותה לבד. ניסיתי לבקש מהאחות שתתיר אותי ולהגיד לה שאני רוצה להחזיק אותה בעצמי. אבל היא הייתה עסוקה בשיחה עם מישהי ואז היא לקחה אותה. הספקתי לבקש שיגידו לאבא שלה שבחוץ ששתינו בסדר ושהוא יבוא איתה לתינוקיה. האחות אמרה שתעשה את זה. וזהו. הילדה שלי נעלמה לי משדה הראיה.
והרופא עדיין תופר אותי. ואני עדיין בוכה. בנתיים המרדים הנחמד ניגש אליי ושיחרר לי את הידיים. ניסיתי לשאול את הרופא כמה תפרים יש לי והתשובה 'הסימפטית' שקיבלתי הייתה: "כמה שצריך".
סוף סוף גמרו הכל. ניתקו אותי מחלק מהאינפוזיות והמכשירים. ואחרי עוד זמן שנראה לי כנצח [והיה כנראה בערך חצי שעה] הועברתי שוב מיטה והוחזרתי למחלקת יולדות.
את הרגליים לא הרגשתי בכלל בגלל האפידורל. לא יכולתי לזוז ולא ראיתי לא את האביר, לא את הדולה ולא את ההורים שלי. כמה דקות אחרי שהוכנסתי לחדר הדולה נכנסה. והלכה לקרוא להורים שלי. אחרי עוד כחצי שעה או אולי קצת יותר האביר חזר עם הילדה המדהימה שלי. ואז סיפרנו להורים שבחרנו לקרוא לה גיא:
י - האות הראשונה בשם של אבא שלה, א- האות הראשונה בשם שלי, וג- האות הראשונה בשם גניה. [אמא של חברה מאד טובה שלי שהייתה לי אמא שנייה ונהרגה בפיגוע קו 14 בי"ם כשהייתי בערך בחודש חמישי].
כמובן ששוב בכיתי.
לקחתי את גיא עלי, ניסיתי להניק אותה בפעם הראשונה ודיברתי אליה. אח"כ גם אבא שלה לקח אותה. ואני נדהמתי מהטבעיות שבה הוא לקח אותה. הייתי בטוחה שהוא יפחד או יחשוש והוא פשוט עשה את זה כאילו הוא עשה את זה כבר מיליוני פעמים בעבר. ביקשתי ביות מלא.
וזהו.
הפכתי לאמא.

וקצת על האחרי:
המחלקה הייתה בסדר גמור אבל עמוסה מאד!!!
ולמחרת בבוקר בסיבוב רופאים שאלתי אם אני יכולה ללכת הביתה וקיבלתי אישור מהרופא להשתחרר. הלכתי לתינוקיה לבדוק שגם גיא יכולה להשתחרר והודעתי לאביר שהיה בדרך לבוא לבקר אותנו להגיע עם הסלקל ועם האוברול יציאה הביתה ועם בגדים בשבילי. התגובה הראשונה שלו הייתה: "מה? אבל לא הספקתי לסדר את הבית!" אז הבטחתי לו שכשנגיע הביתה אני אלך לישון עם גיא ואתן לו לסדר את הבית. וכך היה.
הגענו הביתה אני הלכתי עם גיא למיטה שלנו. ואמא שלי והאביר סידרו שאר הבית וניקו.
כבר בערב הגיעו כל מיני אורחים. ואני מאד שמחתי לראות את כולם. אבל לא נתתי לאף אחד להחזיק את הנסיכה. בלילה היא ישנה עלי.
ואני לא יכולתי לישון ורק הסתכלתי על היצור הזה שפתאום היה עלי וניסיתי להבין מאיפה היא יצאה? ואיך בכלל היה לה מקום בפנים? ואיך זה שממני יצא יצור כזה יפה ומתוק? ואיך זה שפתאום אני אמא? והסתכלתי על האביר שהיה לידי ולא יכולתי להאמין שהפכנו למשפחה.
ובבית?
התפרים כאבו יותר משבועיים. למה אף אחד לא סיפר לי שלידה זה כואב גם אחרי שהיא נגמרת? לא הבטיחו שברגע שהם יוצאים כל הכאב נגמר???
אז זהו שלא. לידה זה כואב. מאד. גם שבועיים אחרי!!!
כשהייתי אצל הרופא בבדיקה אחרי 6 שבועות הוא טען שעוד אתגעגע להריון. אז האמת שאני לא מתגעגעת. רק לתחושה הזאת שבפנים היא הייתה מוגנת לגמרי. ומאז שהיא יצאה הדבר שהכי קשה לי להתרגל אליו זה חוסר האונים. שלילדה שלי כואב ואני לא יכולה למנוע את זה. שלא תמיד אני מבינה מה היא רוצה ולא תמיד אני יכולה לעזור.
אבל אני משתדלת. משתדלת לעשות את הכי טוב בשבילה... ולפי החיוכים שאני מקבלת כל יום כנראה שגם היא חושבת שאני לא אמא גרועה במיוחד. וכל האהבה הזו שגיליתי בתוכי? חשבתי שאת האביר אני אוהבת הכי בעולם... מי ידע שיש בתוכי עוד כאלה כמויות של אהבה וכולן ליצור כזה קטן ועדין?

את הסיפור כתבתי מיד אחרי הלידה ולקח לי המון זמן להקליד אותו למחשב.
והיום 3 חודשים אחרי. אני עדיין לא מאמינה.
וגם הלילה היא ישנה עלי. אבל זה לא קורה כל לילה. וגם הלילה הסתכלתי עליה ועל האביר ותהיתי איך זה שהפכנו למשפחה. ועברו רק 3 חודשים אבל אני לא זוכרת את החיים בלעדיה. ועם כל הקשיים טוב לי ואני מאושרת. ואני אוהבת אותה יותר ממה שיכולתי לדמיין שאפשר לאהוב. ולפעמים בשקט בשקט אני כבר מדברת איתה על אחיה הקטן שאני מקווה שיגיע בעוד כשנתיים.
והלידה?
זכורה לי כחוויה טראומתית למדי. שאני מאמינה שגם לגיא השאירה טראומה.
ועם זאת בלי הדולה המדהימה שליוותה אותי ונשארה כל השעות עד שיילדו אותי, והאביר שלי שבהחלט הוכיח במהלך כל השעות האלו שהוא אביר אמיתי זו הייתה יכולה להיות חוויה הרבה יותר נוראית וקשה.
והלידה הבאה?
אם הכל יהיה בסדר אז בבית!!


סיפור הלידה של גיא


מאת: האביר

תחילת הסוף: יום ראשון השני בנובמבר, תשע בבוקר, אני יוצא מהעבודה תוך זריקת הבטחה: "עד אחת-עשרה אני חוזר". ואנחנו נוסעים למרפאה לבדיקה שגרתית + מוניטור. אחרי נסיעה של 5 דקות התחברנו למוניטור (למען האמת אני לא התחברתי...) שנמשך שעה בערך והתוצאה שלו הייתה רחוקה מלהיות מושלמת (לילדה לא כל כך התחשק לזוז) ובנוסף לכך לחץ הדם של פו היה גבוה מהרגיל. הרופא שלח אותנו לאכול משהו, לנוח, להירגע, ולחזור אחרי שעה. חזרנו ושוב עשינו מוניטור, ששוב היה "רדום" ולחץ הדם של פו המשיך לעלות. שי (הרופא) לא רצה לקת סיכון והמליץ לנו לנסוע לבית חולים ולהתחיל בזירוז. מקסימום, הוא אמר, מחר אני במשמרת בוקר אז תלדי איתי (אופטימי הבחור...). אנחנו קצת מבוהלים (לפחות אני הייתי מבוהל) חזרנו הביתה לקחנו את התיק, התקלחנו (טוב, רק פו התקלחה) ונסענו ללניאדו. ואני חושב לעצמי: עוד כמה שעות והילדה תצא.

אחרי חצי שעה של נסיעה הגענו לבי"ח. בסביבות שתיים אחה"צ פו נכנסה למיון ואותי השאירו בחוץ. אחרי שעה בערך שעברה עלי בכסיסת ציפורנים ודיווח לסבים לעתיד התרוקן המיון והסכימו להכניס אותי לחדר בזמן שנותנים לפו את הזריקה הראשונה של הזירוז. מעכשיו, אמרו לנו, אנחנו (הילדה שלי, אז גם אני שותף) מקבלים נר כל שעה עד שיתחילו צירים. בסביבות שבע בערב (אחרי 3 נרות) עשו לפו מוניטור נוסף והתחלנו לראות צירים. שוב אני חושב לעצמי: עד שתיים עשרה בלילה הילדה בחוץ...

מרגע זה ובמשך כל הלילה הסתובבנו לנו לאורך מסדרונות מחלקת היולדות כשלפו כואב. לצערנו, בבוקר הצירים התחילו להיחלש עד שבסביבות 13:00 הם נפסקו לגמרי. למזלנו שי (הרופא שלנו כזכור) שהיה בחדר לידה באותו זמן לחץ שיכניסו אותנו לחד לידה ויתחילו זירוז של פיטוצין. בסביבות שתיים בצהריים התפנה מקום בחדר לידה ונכנסנו פנימה.

את פו חיברו ישר לאינפוזיה והתחילו לטפטף פיטוצין. המיילדת שלנו (דורית) שהיתה די נוראית ניסתה לשכנע את פו לקבל גם אפידורל, אבל פו לא הסכימה. בנוסף לכך היא לא הסכימה שנעמוד / נשב / נתנתק מהמוניטור... אחרי שעה שעברה על פו בשכיבה ירדו המים. אבל בסביבות שבע בערב, אחרי ארבע שעות, ביקשנו חנינה , "אנחנו מוכנים לחתום על הכל רק תשחררו אותנו מהדבר הנוראי הזה..." הסכימו לשחרר אותנו (האמת שהם לא זכרו להחתים אותנו בסוף...)..

כששחררו את פו מהאינפוזיה היא הגיעה לפתיחה של ארבע. ובאותו זמן בדיוק הגיעה גם רותם, הדולה המדהימה שלנו. רותם באה עם המון אופטימיות (טוב היא עדיין חשבה שעד 12 בלילה היא בבית....) ששיפרה גם לנו את המצב הרוח (אחרי יום וחצי בבית חולים המצב רוח של כולם ירוד....). הבשורה הטובה השנייה הייתה משמרת לילה. "הגרלנו" מילדת ממש נחמדה - אריאלה. את כל הלילה בילינו בהתקדמות איטית לכיוון הפתיחה. כאשר כל הזמן פו הולכת וחוזרת מהמקלחת ואני מנמנם לי על כיסא פלסטיק בחדר לידה.

בסופו של הלילה (בשבע בבוקר) הגענו "רק" לפתיחה של 9.5 ובלי כוחות בכלל. בשלב הזה הצוות הרפואי המליץ (המליץ זו מילה עדינה - יותר נכון החליט) שהגיעה הזמן להחזיר את הזירוז ולקבל אפידורל. ממני ביקשו לצאת החוצה בזמן שנותנים אפידורל.
אני חייב להגיד שאלו היו 5 הדקות הכי ארוכות בחיים שלי עד עכשיו.
וכשחזרתי לחדר קיבלתי אישה מחוברת לכל מיני צינורות וחצי מסטולה...
בסביבות 9:30 הגענו לפתיחה מלאה ואז בפתאומיות המיילדת שלנו (שהתחלפה בנתיים ליעל) החליטה לזנוח אותנו לבדינו (כן, גם לנו זה נראה די מוזר...) רק בסביבות שתיים עשרה בצהרים היא נזכרה בנו. ניסינו לדחוף פעם, פעמיים. והיא החליטה שהגיעה הזמן להתערבות. (אם היא היתה מחליטה להתערב קצת קודם, למשל להיכנס לחדר שלנו לפני שעה, סביר להניח שהסיפור שלנו היה מסתיים כבר בלידה)

הרופא התורן נתן לפו להחליט: ניתוח או וואקום. ת'אמת לא היה לנו כבר אכפת מכלום.
אז הוחלט לנסות וואקום ואם זה לא יצליח נעבור לניתוח. בגלל שחדר הניתוח במחלקה היה עמוס (גיא החליטה שהיא חייבת לצאת ביום הכי עמוס בשנה) הורידו אותנו לחדר הניתוח הרגיל. את פו הכניסו פנימה, וכולנו: אני, רותם וההורים של פו ישבנו לחכות בחוץ. אחרי עשר דקות יוצאת אחות עם תינוקת חמודה וקטנה – מספרת לי שזאת הבת שלי ואני נגרר אחריה (אחרי 22 שעות בחדר לידה) לתינוקיה. שם שוקלים אותה – 2.790 - בדיוק כמו ששי העריך ביום ראשון, מודדים, מלבישים ובודקים שהכול בסדר. בנתיים אמא שלה עולה תשושה ועייפה למחלקה ואחרי כשעה שהתמקמנו בחדר הסכימו לי להוציא את גיא לחדר ושם כולנו התאחדנו...




למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו