סיפור הלידה של יותם
שלח לחברקצת חוששת נכנסתי לשלב הלחיצות, אבל נורא רציתי שזה יהיה קצר אז החלטתי לתת בראש…
3/7/14
בשבוע 40+6, עם חוסר אמונה שמשכתי כל כך הרבה, הגעתי לבדיקה חוזרת אחרי שהייתי במוניטור כבר בבוקר בבי"ח. נשלחתי הביתה עם פתיחה 2.5, והבטחה שביום שישי בביקורת (עוד יומיים) אולי נחליט על זירוז. נסענו הביתה ובשעה עשר בלילה, בחניה (!) התחילו צירים לא סדירים.
החלטתי ללכת לישון.
בשלוש לפנות בוקר התעוררתי בידיעה שאלו צירים, והחלטתי לחזור לישון. ברבע לחמש התעוררתי שוב וכבר תיזמנתי את הצירים - כל שבע דקות ציר של 45 שניות.
בחמש ועשרה זה התקצר לציר כל 5 דקות וכבר הערתי את עמית וביקשתי שניסע לבי"ח.
אליונת ישנה בלילה אצל סבא וסבתא, אז לא הייתה בעיה.
הגענו לבית החולים בחמש וחצי / שש, מיד למוניטור - לשמחתי בעמידה, פתיחה של 2.5, עוד קצת סטריפינג והנחיית האחות המיילדת ללכת הרבה כדי להגדיל את הפתיחה עד בדיקת הרופא. בשעה שבע עמית קפץ להביא קפה מארומה בדיוק כשנפתח הסניף ואני נכנסתי לרופא.
בבדיקת הרופא התברר שכבר יש פתיחה 3- הופ לחדר לידה.
בשלב הזה הצירים עדיין במרחק 5 דקות זה מזה, והמרווחים האלו טובים לי. הגענו לחדר לידה - המיילדת שלי היא יוליה. לא נראתה חמימה במיוחד אבל ניכר שהיא מקצועית. השעה הינה שבע וחצי - מיד ביקשתי חוקן, אחריו עירוי תוך כדי מוניטור בעמידה. צירים סבילים עם מרווחים. הכאבים של הצירים ממוקדים לי על מקטע קטן בבטן התחתונה ואני מרגישה שבהחלט יש לי יכולת לעמוד בהם.
הקושי בשלב הזה נובע מאי הידיעה מתי יגיע המרדים, ואם אספיק לקבל אפידורל, ומכך שפיזית לא ישבתי משעה חמש ומתחשק לי לנוח… הכרית דיברה אלי.
תוך כדי המוניטור הגיע רופא צעיר ומקסים, שהכרתי מאחת הביקורות ומיד אישר לקרוא למרדים. בדיעבד הרופא הזה ליווה אותי בלידה ולמעשה יילד אותי, כי חדרי הלידה היו ריקים והוא שמח לעשות 'משהו כיפי' כדבריו.
המרדים הגיע באמת עשרים דקות אחרי תחילת המוניטור, שאל כמה שאלות וניגש לעניינים.
ביקשתי שידבר אלי תוך כדי אם הוא יכול, ולמרות שלא נראה שמדובר בבחור דברן הוא שיתף פעולה. תוך כדי נכנס מרדים נוסף, והם באמת תיארו כל שלב, והיו מקסימים. הודות למרווחים בצירים היה לו מספיק זמן להחדיר את האפידורל מבלי שזזתי. הוא התייחס לעובדה שהיה לי כאב ראש בלידה הקודמת, וציין שינסה להימנע מזה. תוך כמה דקות הייתי בגן עדן! סוף סוף יכולתי לשכב במנוחה במיטה, והרגשתי מצוין.
בשעה תשע בבוקר - 4 שעות מרגע שקמנו לבי"ח, כבר לא הרגשתי צירים.
חיברו קטטר, פתיחה 5, התקדמות מתונה אבל סבירה. ביקשו רשות לפקוע מים - מי אני שאסרב? לצד הרצון לנוח - הלא אני ערה ובצירים משעה חמש, היה רצון אדיר להיות אחרי. העריסונת הריקה דיברה אלי...
שלוש שעות מנוחה קיבלנו והביחד הרגוע הזה היה לנו כיף.
מאחר וחדרי הלידה היו ריקים הרופא המקסים בדק אותי כל כמה זמן. שקל פיטוצין אבל החליט שאין טעם. ממשיכים להתקדם בקצב סביר…
בסביבות 12:00 התחילו צירי לחץ. עם כל ציר הרגשתי קצת מי שפיר יוצאים החוצה - האמת היה נחמד להרגיש את זה… מים חמימים... הצירים לא היו חזקים במיוחד, אבל ארוכים ופינטזתי על לחיצה וחצי ושהראש יחליק החוצה…
צירי הלחץ הביאו לפתיחה מלאה, והתחלנו להערך ללידה.
קצת חוששת נכנסתי לשלב הלחיצות, אבל נורא רציתי שזה יהיה קצר אז החלטתי לתת בראש…
הכינו אותי ללידה, קיפלו את המיטה, בדקו איך אני דוחפת, ויאללה לעבודה.
עשרים דקות של דחיפות שהרגישו כמו נצח… לא הייתה לי תחושה אם אני מתקדמת טוב, או בכלל עושה משהו ועמית כל הזמן הסתכל ועודד אותי לדחוף עוד ועוד. הדחיפות הארוכות יעילות. מתברר שההתקדמות הייתה סבירה בהחלט!
בשלב כלשהו קצת ירד ליותם הדופק, נתנו לי כמה דקות בודדות של מנוחה עם חמצן. ואז חזרנו לעבודה.
העור לא הרגיש שהוא נמתח באופן חריג, אבל תו"כ שאלתי אם לא עדיף לחתוך. אמרו לי שלא, והנה הראש יוצא!
הצלחתי לתת דחיפות ארוכות, שוב - זה הרגיש כמו נצח וכבר חלפה לי בראש המחשבה על קיסרי חירום… שוב דוחפת ודוחפת ואז הגיעה ההוראה המיוחלת - לא לעשות כלום! הראש בחוץ! שאלתי איפה שאר הגוף?! איפה ההקלה? ואחרי עשרים שניות הקטנצ'יק יצא! חתיך ומהמם!
עד אחרי שיצאה השיליה עוד היה קצת לחץ למטה, אבל השיליה יצאה שלמה ודי בקלות. יותם המצטיין שלי נולד בשעה 12:55 במשקל 3760, בגובה 54 ס"מ, ומיד זכה לציוני אפגר 9,10. סה"כ 8 שעות מהרגע שקמנו לבי"ח כי הצירים הרגישו יעילים ועד שהיינו אחרי.
לסיכום - הצוות היה מדהים, קיבלתי יחס vip , ההמתנה לאפידורל והדחיפות היו סבירים לגמרי, ו… הכי חשוב המלך שלנו הגיח לאויר העולם. ענק, ודומה לאחותו
