סיפור הלידה של לינוי (סופגי)
שלח לחבר
יום שבת 13/1/07 – אני קמה בבוקר בשעה 6 בבוקר עם כאבים די חזקים, הולכת לעשות פיפי..אני מגלה הפרשה אדומה וידעתי מבנות הפורום (מאמי) כי זהו הקרום הרירי והנה זה מתחיל. הערתי את פול ואמרתי לו שצריך לסוע למיון, אבל לא דחוף כי הצירים הם כל 20 דקות ויש זמן לארוחת בוקר.
בקושי הצלחתי לנשנש משהו מרוב בהלה, או לחץ או התרגשות...לא הראתי לו. לקחנו את התיק, המים, עוגיות לדרך וכל המסמכים ונסענו באיזי. הגענו בשעה 8 לאסף הרופא למח´ מיון מיילדותי. עשו מוניטור, בדקו פתיחה..נשאר אותו הדבר, עדיין 1 ס"מ. מכיוון שהיו כאבים די חזקים, הרופא מייד אמר שזהו זה יהיה היום, אולי אפילו בערב. נמסר לנו ללכת להסתובב במתחם בית החולים ולחזור עוד שעתיים, בכדי שהפתיחה תתקדם. בטיולים משעממים בשמש, עברו שעתיים וחזרנו. שוב מוניטור, שוב בדיקה וגינלית וכלום לא השתנה. שוחררנו לביתנו.
השעה הייתה 13:00 ואנחנו רעבים...הכאבים נשארו ואפילו התעצמו אבל רצינו לאכול, נסענו לאווזי עם אחותי וחבר שלה...ואני יושבת שם ומתפתלת מכאבים, סופרת את מטווחי הזמן...צירים כל 10 , 15 דקות. מתלבטים מה לעשות..לחזור למיון או ללכת הביתה להתנקות מכל הבלאגן של הבוקר.אני מחליטה ללכת להתקלח ולנוח...תיארתי לעצמי ששום דבר לא התקדם. הגענו הביתה ואני עדיין סובלת, בקושי הולכת...מטווחי הכאב נעים כבר בין 8 ל- 10 דקות. לא יכולה אפילו להתקלח או לנוח בין ציר לציר ומחליטים לסוע שוב למיון.
השעה 18:00 בערב, מסרתי לאמי ואבי שנפגש במיון, אני צריכה אותם..לשם הרגעה. מגיעים שוב למיון, שוב בדיקה וגינילית ושוב פתיחה של 1.5 ס"מ סה"כ מהבוקר. שוב נמסר לנו להסתובב במתחם בית החולים. ירדנו ללובי...אני יושבת על הספסל עם אמי, אבי, פול, אחותי וחבר שלה...ומתפתלת מכאבים איומים של כל 5-8 דקות. אמא מחליטה להוליך אותי הלוך חזור להפחתת הכאב ועוד הספקתי לנשנש קרפ צרפתי עם שוקולד..(לא הרגיע במיוחד). לאחר שעה וחצי של המתנה הכאבים הם כל 3 דקות ואני כבר לא יכולה לעמוד או לשבת! מחליטים לעלות. שוב בדיקה וגינלית...יופי!! פתיחה של 3 , קדימה לחדר יולדות.
החדר נעים גדול ומרווח, מצא חן בעיני המיקום, הסידור, טלויזיה lcd גדולה על הקיר...ואני מכירה את המיילדת בשם רונית ורואה אותה מכינה את ציוד הלידה, שעשה לי כל כך טוב לראות אותו מונח בצד.
נאמר לי לעשות חוקן לעצמי ואח"כ להתקלח...בכאבים איומים ובלתי נסבלים אני עושה את המבוקש ונכנסת לתוך חלוק בית החולים אשר פתוח מאחורה ומבקשת אפידורל! המרדים מייד מגיע ומוציא את אמי ופול מהחדר ומכניס את האפידורל בגב.
אני מסתכלת בשעון...מה רק 12!???..לא מתקדם שם...לאט לאט ובקצב איטי מתקדם...כאשר כל פתיחה מוסיפים לי עוד אפידורל...הכאב לא מפסיק והלב שלי דופק עד לשמיים.
השעה 2 לפנות בוקר פתיחה של 6 ...עדיין מחכים..ועדיין כאבים..בפתיחה של 8 מחליטים לפקוע את המים אני סובלת עוד ומבקשת עוד חומר..המרדים מגיע ונותן לי משכך כאבים לגב (לאפידורל)...אני סוף סוף מצליחה לנמנם לשעה...אבל הכאבים לא פוסקים אלא פוחתים.
השעה 4 בבוקר פתיחה של 10, אני לא מרגישה לחץ ללחוץ מההרדמות ומחליטים לתת פיטוצין לזירוז. שוב כאבים חזקים ומתחילים סוף סוף ללחוץ!!
30 דקות של לחיצות והראש לא רוצה לצאת , בחיים לא לחצתי ככה...ואני לוחצת ולוחצת עד שכמעט כל האוויר יוצא לי ואני ממש נחנקת. לא יוצא, מחליטים על חיתוך....לוחצת עוד והראש בחוץ, השעה 04:40 , לוחצת עוד הכי חזק שאני יכולה , אמא עוזרת לרגל שמאל הרדומה ופול יושב על כסא כמעט מתעלף...המיילדת אומרת לו לשבת בצד כי אין לה זמן למתעלפים. אמא רואה הכל וממש מאושרת!...לוחצת עוד והיא בחוץ!!!! אני מאושרת...הכאבים פסקו ואני סוף סוף נשכבת לנוח!!...אני מסתכלת על הבובה שלי, 3280 קילו של אושר, דומה לפול 2 טיפות מים פרצוף עגלגל ועל כן שם החיבה סופגי סופגניה!!...אחרי 5 דקות יוצאת השליה והמיילדת לוחצת לי על הבטן.
אני מחזיקה את לינוי..מייד ידעתי שזה השם! שרציתי כל כך מחודש 7 !
ואמא ופול רצים החוצה לעשות טלפונים לבני המשפחה המודאגים שמצלצלים כל שעה. אני מחזיקה את סופגי ובוכה מאושר!! לא מאמינה למראה עיני...
הרופא נכנס ומתחיל לתפור אותי. אני מועברת לחדר התאוששות עם סופגי שלי למנוחה...אני מאושרת ומאוהבת..גם כואב לי בתפרים למטה, בגב מהאפידורל ונתפס לי האגן ועצם הזנב כואב בטירוף, אבל לא אכפת לי כבר...אני מאחורי זה. אני נשארת לעוד 3 ימים.
לסיכום חוויה טראומתית מאוד, שעל אף אשה לוותר עליה...לפחות פעם אחת בחיים.
