סיפור הלידה של מיכל
שלח לחברהכל התחיל ביום חמישי בלילה. הלכתי לישון כהרגלי בזמן האחרון בסביבות השעה 12:00 בציפיה לעוד לילה רגיל עם קימות לשירותים. בסביבות השעה 3:00 קמתי עם כאבי בטן דומים לכאבי מחזור. בריקסטון היקס- חשבתי לעצמי אלא שהפעם מעט יותר חזקים.
הכל התחיל ביום חמישי בלילה. הלכתי לישון כהרגלי בזמן האחרון בסביבות השעה 12:00 בציפיה לעוד לילה רגיל עם קימות לשירותים. בסביבות השעה 3:00 קמתי עם כאבי בטן דומים לכאבי מחזור. בריקסטון היקס- חשבתי לעצמי אלא שהפעם מעט יותר חזקים. לא הצלחתי לחזור לישון אז במקום להעיר את בעלי החלטתי לשוטט קצת באינטרנט ולראות מה חדש. בסביבות 4:00 חזרתי לישון על מנת להתעורר שוב ב- 6:00 עם אותם כאבים ולחזור לישון עד 7:00. אז גם בעלי התעורר ושאל מה קורה. סתם קצת כאבי בטן, עניתי. בינתיים הוא הלך לתפילה ואני התחלתי להכין שבת (להזכירכם מדובר ביום שישי) תוך כדי התפתלויות ועצירות כל כמה דקות בגלל הכאבים. אז גם התחלתי לרוץ לשירותים עם קלקול קיבה. לעזאזל, חשבתי לעצמי, יותר מדי פירות! בסביבות השעה 9:00 בעלי חזר וראה שאני או רצה לשירותים או כורעת על שש עם כאבי בטן. "אולי אני אתקשר לאמא שלי לשאול אותה איך מרגישים צירים", אני שואלת ולא ממש מאמינה שזה זה. זה לא כמו שסיפרו לי, יש כאב בבטן התחתונה וגם קצת בגב התחתון, לא משהו סדיר ועמום כזה. טוב, שיחת טלפון לאימא והחלטה שזה באמת קלקול קיבה. ממשיכים לרוץ לשירותים ופתאום- הפקק הרירי יורד. 12:30 ויאללה הולכים לבי"ח. פותחים תיק ונכנסים לקבלת יולדות. הכל מפוצץ, הגעתם ביום הכי עמוס בחמש השנים האחרונות מבשרים לנו בחגיגיות. עושים בדיקה. פתיחה של 2 ס"מ ומחיקה 90%. משאירים למוניטור ותוך כדי המים מתחילם לטפטף. אחרי חצי שעה אומרים לי לחזור בעוד חצי שעה כדי שיבדקו את המים ובינתיים- שבי בחוץ. אני מוצאת את עצמי יושבת עם חבורת בעלים, מתפתלת כל שתי דקות מצירים. 1:30- חוזרים פנימה, הרופאה בניתוח ואין מי שיסתכל על המים. אני מחכה עוד חצי שעה ומתפתלת כל שתי דקות. המיילדת מחליטה אחרי כמה צעקות איה איה מכיווני, להעיף מבט. המים מקוניאלים. טוב, מעכשיו מחליטים להעביר אותי לחדר לידה. מתחילים לתת לי נוזלים כהכנה לאפידורל. 2:30 סופסוף מתפנה חדר ומכניסים אותי. בדיקה נוספת מראה שהפתיחה זחלה באיטיות ל- 3 ס"מ. אין ברירה צריך זירוז. אבל קודם כל אני מבקשת אפידורל. אחרי עוד שעה וחצי מביאים את האפידורל הנכסף. הצירים פוחתים אבל אני עדיין מרגישה את צד שמאל. מוסיפים עוד מנה ואומרים לי לשכב בנטייה לשמאל כדי שהחומר יזרום גם לשם אבל אז צד שמאל משתתק ואני מרגישה את הצד הימני. ככה עוברת לה שעה של שקט יחסי. המיילדת כמעט שלא מגיעה כי יש עוד מספר לידות בו זמנית. אחרי שעה הפיטוצין מתחיל להשפיע ואני מתחילה להיאנק מכאבים. בודקים ורואים פתיחה של 7. מוסיפים עוד אפידורל אבל זה לא עוזר. במשך שעה מסויטת נוספת אני מרגישה שכולי מתפרקת. אנחנו שרים מזמורי תהילים ביחד ומתפללים שהכל יעבור בשלום. בעלי הולך להדליק נרות במקומי ומתפלל קבלת שבת בחדר הלידה. באים לבדוק אותי ולא להאמין- פתיחה מלאה. המצב אצלי כבר ממש קשה. המתמחה רואה את זה ומכיוון שבעלי גם הוא רופא בשע"צ אנחנו זוכים סופסוף למעט פרוטקציה ומזעיקים אס או אס את המרדימה. היא מצידה מזריקה לי חומר אלחוש חזק הרבה יותר (3 מנות). סופסוף העסק נרגע... " תעשו לי מה שאתם רוצים" אני אומרת לצוות. מבחינתי הכל טוב. אלא שגם הצירים נפסקו אז מתחילים לתת לי שוב פיטוצין. המיילדת נכנסת. זהו הגענו לרגע האמת. היא מתחילה לכוון אותי מתי ולאן ללחוץ כי אין לי מושג בגלל ההרדמה. ההרגשה פשוט מדהימה. לא כואב לי ואני יודעת שהבת שלי בדרך החוצה אוטוטו. עוד קצת, עוד קצת היא מעודדת אותי. זהו, היא רואה את הראש והוא לא ג'ינג'י (בניגוד לאמא שלה). עוד כמה לחיצות, עיסוי עם שמן שקדים , ואני מרגישה את הבת שלי נדחקת החוצה אל העולם בשעה 22:51. בכי ראשון ואני רואה את הגוף המושלם שלה בחוץ. מנגבים לה את הריר מהאף ושמים אותה עליי. ההרגשה מדהימה. השליה יוצאת ושוטפים אותי (אין לי תפרים). המיילדת מביאה לבעלי מיץ ענבים לקידוש ועוזבת אותנו לרגע אינטימי יחד. בעלי עושה לנו קידוש בפעם הראשונה כמשפחה מורחבת. זהו, נגמר פרק של תשעה חודשים ומתחיל פרק חדש של משפחה חדשה. אבא, אמא ומיכל.
