סיפור הלידה של מעיין
שלח לחברחושבת לעצמי: אולי כדאי לנסוע לביה"ח כדי שיעשו לי זירוז.
החג מתקרב, וכ"כ לא בא לי ללדת בראש השנה, בחג אני כבר רוצה להיות אחרי!!
4.9.07 אני מיואשת לגמרי... אני בעיצומו של שבוע 40 (40+6 ליתר דיוק!!),
חושבת לעצמי: אולי כדאי לנסוע לביה"ח כדי שיעשו לי זירוז.
החג מתקרב, וכ"כ לא בא לי ללדת בראש השנה, בחג אני כבר רוצה להיות אחרי!!
אני כבר מתכננת את נסיעתי לביה"ח, אבל תכנונים לחוד ומעשים לחוד – מישהו
מלמעלה מושך בחוטים – הבת שלי חזרה מהגן נודניקית להפליא, ופשוט לא היה מצב
שבעלי ואני נעזוב אותה עם אמא שלי ונלך לביה"ח.
כך עבר לו היום, שאני מדדה ומאוכזבת לחלוטין מזה שלא הצלחתי להגשים את חלומי.
5.9.07 השעה 19:00 בערב, ואני נכנסת לשירותים.
להפתעתי אני מגלה שהתחתונית שלי מלאה בהפרשה רירית ורודה.
אני לא יודעת עדיין אם הגיע הזמן לקפץ מתוך אושר ולרוץ לביה"ח, או שזה מוקדם מידי
ונסחפתי.
בעלי אומר לי: "בואי נחכה עוד קצת, זה לא דימום שמצריך נסיעה לביה"ח",
ואני בשלי עקשנית להפליא – הגיע הזמן לנסוע (גם ככה כבר רציתי זירוז, אז הנה הסיבה
לנסוע לביה"ח).
בעלי היקר, לא מתווכח יותר מידי, לוקח אותי לביה"ח.
זהו, אנחנו בדרך, ואני כבר מדמיינת איך אצליח לשכנע את הרופא שיזריק לי פיטוצין לווריד.
אנחנו מגיעים לביה"ח, ומתחילה הפרוצדורה הרגילה – מתן שתן, לחץ דם, חום ומוניטור,
ואיך שחכתי – אין ספור השאלות....
את פנינו במיון נשים מקבלת מיילדת אדיבה ונחמדה – שרה.
אחרי שסיימתי לענות על כל השאלות (טוב שלא התפוצצתי כבר, גם ככה הייתי חסרת סבלנות!!),
נכנסתי לשירותים בכדי לתת שתן, ולהפתעתי הרבה אני מגלה שההפרשה הפכה לדימום ממש!!
עכשיו אני ממש בעננים – לא הגעתי סתם לביה"ח, ומן הסתם אני לא אצטרך לשכנע אף אחד
כדי שיתנו לי פיטוצין.
אחרי שנתתי שתן, ועדכנתי את המיילדת במיון נשים שההפרשה הפכה לדימום, היא מחברת אותי
למוניטור.
"איזה צירים", היא טורחת לעדכן. איזה צירים?? מה צירים? אני בכלל לא מרגישה צירים,
אפילו לא התכווצויות שזכיתי לביקורן לא מעט בחודש האחרון.
בעלי ואני מחליפים מבטים, ואני דואגת להודיע לשרה המיילדת שהמוניטור בוודאי מקולקל,
כי אין לי אפילו צירצורים.
שרה, מאמינה לכל מילה שלי, לא מתווכחת, והולכת להביא מוניטור אחר.
שוב היא מחברת אותי, אבל המוניטור בשלו – צירים.
שרה אומרת לי: "מורני יקירתי, את עם צירים סדירים כל 4 דקות גם אם את לא מאמינה".
סיימנו עם המוניטור, המומים להפליא, אנחנו ניגשים לבדיקה אצל הרופא.
הרופא בודק ומודיע לי שאני עם 4 ס"מ פתיחה, אבל היות והראש גבוה ואני לא מרגישה צירים,
נשלחנו, בעלי ואני, אחר כבוד, לטייל בביה"ח.
"תחזרי בעוד כשעה וחצי – שעתיים, לא יותר, אני מקווה שיתפתח משהו", אומר הרופא.
השעה כבר כמעט 21:00, ואנחנו מתחילים את הטיול...
בנות, מה אני אגיד לכן, הטיול הזה בהחלט הוכיח לי שאני עם צירים, ואם אפשר – מאוד כואבים.
בשעה 23:00 חזרתי למיון, כבר אין לי צל של ספק שאני עם צירים, בעיצומו של תהליך הלידה.
כבר אי אפשר היה לחמוק מן הכאב....
בשעה 23:05 חוברתי שוב למוניטור, שהראה צירים סדירים כל 2 דקות.
שוב נשלחנו לבדיקה אצל הרופא.
הבדיקה אצל הרופא, הניבה תוצאות.
"את עם 6 – 6.5 ס"מ פתיחה וצוואר מחוק 90%" מודיע לי הרופא, "את נכנסת לחדר לידה".
עכשיו כבר התחלתי ממש לפחד!!!
"מה עם חוקן ומקלחת"??? שאלתי מרוב פחד להיכנס לחדר לידה, רציתי לדחות את הקץ....
"כ"כ חיכית לרגע הזה ועכשיו את מפחדת"? שואל אותי בעלי.
"אין לך זמן לחוקן" מודיע הרופא, "את בלידה שלישית ואין מצב שאת יושבת עכשיו בשירותים".
אני לא רוצה שיצא לי בלידה ויהיו לי בושות... ובעצם, את מי מעניינות עכשיו בושות???
הרופא אומר שאי אפשר, אז נוותר על הוויכוחים.
השעה 23:30 נתנו לי חלוק והועברתי לחדר לידה.
בחדר לידה קיבלה את פניי מיילדת בשם עליזה, לא נחמדה בכלל, אדישה
כאילו שעכשיו היא נמצאת לבדה ויש לה את כל הזמן שבעולם.
העמוד של האינפוזיה עומד לידי, והיא אפילו לא טורחת לחבר אותי אליו.
רק שואלת שאלות – בלי סוף, ומקלידה את תשובותיי במחשב.
הרגשתי ממש כמו בפרוטוקול.
הכאב הולך ומתגבר.... אני מדמיינת לעצמי שעוד שניה הנסיכה בחוץ והיא לא בודקת אותי,
ולא נותנת לי הרגשה שאני בחדר לידה. כבר ממש בא לי לצרוח מרוב יאוש...
אם אני אלד בלי שהיא תשים לב?? ממש התחלתי לפחד.
הפחד והכאב מתגברים יחד....
בעלי, מעודד, מתעניין ומנסה להרגיע.
6.9.07 בשעה 24:00 התחלפה משמרת, "ב"ה, שתלך כבר המיילדת הזו", אני אומרת לבעלי.
והנה מגיע אליי מלאך מאלוקים, ממש כך הרגשתי!!
מיילדת מדהימה עם סבלנות אין קץ, אורנה שמה.
"אני רוצה אפידורל" התחלתי ליילל, כבר ממש כואב לי.
"בואי נבדוק אותך, ונחבר אותך לעירוי, ואם יש לך זמן, נקרא למרדים".
היא בודקת אותי ומודיעה: "יקירתי, את עם 7 ס"מ פתיחה, בלידה שלישית.
אין זמן לאפידורל, אני קוראת לרופא כדי שיבקע לך את המים"
"למה"??? אני שואלת, לאן היא ממהרת, למה לבקוע את המים?
תוך כדי ההסברים והשאלות, אורנה מחברת אותי לעירוי, ומודדת לחץ דם.
והיא עונה לי בסבלנות ובאהבה אימהית: "בקיעת המים תוריד את הראש של העובר למטה ואת תוכלי ללחוץ".
השעה 24:45 מגיע הרופא ומבצע את בקיעת המים.
אורנה שוב בודקת "את עם פתיחה מלאה וצוואר מחוק 100%, בואי נתחיל ללחוץ.
ברגע שתרצי להתחיל תגידי לי"
בינתיים אורנה מכינה את כל העגלה של הלידה.
"אני רוצה ללחוץ", אני מודיעה לה, ואני כבר עם כאבים לא נסבלים, אבל עדיין שומרת על איפוק!!
בעלי מחזיק לי רגל אחת ואורנה את השנייה, ואני מתחילה ללחוץ.
אורנה אומרת לי מתי ללחוץ ומתי להפסיק, כדי שאני לא אקרע, ותוך כדי הלחיצות,
היא מעסה לי את הפרינאום בשמן – ממש מלאך משמים!!
אחרי זמן קצר של לחיצות בשעה 1:05 הגיחה מעיין לאוויר העולם, במשקל 3.215 ק"ג,
ובשעה 1:10 יצאה לה גם השיליה.
"מזל טוב" היא מברכת.
"אני צריכה תפרים"?? שאלתי. היא בדקה והודיעה בחגיגיות שאפילו שריטונת אין.
אני מאושרת עד הגג, קורנת ומלאת סיפוק.
"עכשיו אפשר להניק", היא אומרת.ואני כמובן נעניתי בשמחה.
מיד התאהבתי בה – במעיין, הנסיכה היפה שלי, כ"כ שברירית ועדינה... יונקת בהנאה!!!
אחרי ההנקה, אורנה שטפה וניקתה אותי, והועברתי להתאוששות.
חברות יקרות, מרגע בקיעת המים, ועד יציאת השיליה, עברו 25 דקות בלבד!!!
על לידה כזו לא חלמתי. לידה שזרמה כמו מעיין.
