סיפור הלידה של נועה - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • לוח אירועים mamy
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

סיפור הלידה של נועה

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 24.02.2005
יום ראשון בבוקר, אני מתעוררת למופע הפקק הרירי, לא היה ספק, הוא כאן מופיע במלוא תפארתו. התרגשות גדולה עוטפת אותי ואני מייד מתקשרת לחצי : "הפקק הרירי יצא, היום או מחר אנחנו בבי"ח". בעלי פחות אופטימי ממני, הוא קרא שזה יכול לקחת שבועות אחרי ויודע שאצלי הכל אפשרי וכמה שיותר נדיר = לאישה שלו.

סיפור הלידה של נועה יום ראשון בבוקר, אני מתעוררת למופע הפקק הרירי, לא היה ספק, הוא כאן מופיע במלוא תפארתו. התרגשות גדולה עוטפת אותי ואני מייד מתקשרת לחצי : "הפקק הרירי יצא, היום או מחר אנחנו בבי"ח". בעלי פחות אופטימי ממני, הוא קרא שזה יכול לקחת שבועות אחרי ויודע שאצלי הכל אפשרי וכמה שיותר נדיר = לאישה שלו. מתעקשת, אני מרגישה, הוא כבר אדיש, אחרי הצירים המוקדמים שפקדו אותנו ונעלמו כלא היו, הוא בכלל כבר לא בטוח שאני בהריון. סתם עבדתי עליו, אני פשוט שמ-נה !

בערב עושים טיול עם הכלבה, לא משהו חריג, הטיול הרגיל. רואים טלוויזיה, לפני חצות נכנסים למיטה, אני לא נרדמת. קמה לשירותים, ובדרך הקצרה יש לציין, גל ענק, מבול אמיתי זורם ממני. זה לא פיפי. זה לא נגמר וזה דווקא כן מזכיר את מפלי הניאגרה או הבניאס, לפחות.
"המים יורדים לי" אני אומרת לחצי הישן, הוא מתעורר בשנייה ונעמד כמו חייל טירון, עם התיק הגדול. עמוד דום ! "תירגע, תביא לי מגבת" אני מסבירה, הרצפה נשטפת במים, משהו ששום מגבת לא תעצור, אבל אני מנסה. הכל זורם וזורם. אני בודקת שלא חסר כלום בתיק, השמן, התחתונים, טיפות רסקיו ושלל טיפים לשעת הצורך. הכל מאורגן ומסודר. אנחנו מחונכים. מנסה למשוך עוד זמן בהתארגנות בבית, המים צלולים, אפשר עוד קצת. אני מרגישה טוב טוב את תנועות הנסיכה.

החצי לעומת זאת כבר בחוץ ליד המעלית : "נו, תצאי כבר, אמרו למהר אם יש ירידת מים כזו" אני באה, המסכן לחוץ. מתחילה ההתרגשות.
נוסעים לבי"ח, המים ממשיכים לזרום בקצב מדהים כאילו לא הייתה בצורת מעולם בישראל. המגבות כבר מזמן סחוטות והאוטו החדש של העבודה מקבל שטיפה יסודית.
טוב הגענו. מיון יולדות. מחכים בתור. אישה אחת לפנינו, וחדר לידה מלא. מחכים. המים ממשיכים לזרום ולזרום, עובד ניקיון מנקה כל הזמן את השלוליות שלי, אבל עדיין - תור. הבעל מתחיל להבין שאפשר להירגע.
המיילדת מגיעה, קוראת לרופאה: "שבוע 38+5 עם ירידת מים". הרופאה מגיעה. בדיקה קצרצרה,תחקיר ביטחוני והופ : הנה - קיבלתי כותנת. נכנסים לחדר לידה ובעצם רק מחכים. שום צירים לא נראם באופק, מוניטור תקין. המים? ממשיכים לזרום. הנה מגיע הבוקר, מנהל חדרי הלידה נכנס לחדר ומכריז, חייבים זירוז, המים ממשיכים לזרום ואני רואה שינוי בקצב התנועות ודופק העובר. הלב של שנינו מתחיל לדפוק, כ"כ חזק שאימא שלי בחוץ יכלה לשמוע אותו. אני מבקשת לצאת החוצה, לאימא, גיסתי ולהתייעצות קטנה אך חשובה עם הרופא הפרטי שלי, שנמצא ממש באותה הקומה.

ערפול חושים
חוזרים לחדר לידה, מתחברים לפיטוצין, שזכה בכבוד לשמו הנודע: פיצוצין. האמת? מגיע לו התואר הזה. החומר הזה, עובד בצורה מדהימה על הגוף שלי, בשעה הראשונה כלום לא קורה, אבל תוך שעה....איזו יכולת מדהימה! זה מתחיל בצירים כל שתי דקות, אחרי חצי שעה כל דקה ו...כל שלושים שניות. כאבי תופת, אין הפוגה למנוחה ולא ישנתי כבר המון שעות. הבעל לידי מחזיק לי את היד, המיילדת הנוכחית עושה עיסויים, אני מנסה גז צחוק, שלדעתי הומצא בכדי לצחוק על היולדת כאילו אומר : נו....נראה לך שזה יעזור לך . הצירים מתגברים, הרופא שנכנס לחדר אומר: צירים רצופים , נוריד את הכמות. מורידים אבל הפיצוטין לא שמע על ההפחתה.

צירים רצופים. בודקים פתיחה ו...המיילדת מצהירה : פתיחה של 4 , רוצה אפדירול? "רוצה בטח רוצה" , מזמינים רופא מרדים. הרי אני כבר מחוברת מזמן לעירוי (פיטוצין, אנטיביוטיקה ונוזלים) אחרי 20 דקות הוא מופיע. אני בתנוחה עוברית והנה המחט מוחדרת, עכשיו רק נשאר לחכות שזה יעבוד. מחכה בסבלנות ובשקט שמפתיע גם אותי בעיקר לאור העובדה שאני והחצי התכוננו נפשית לצרחות, קללות וגידופים שיזעיקו את כל תשובי חיפה רבתי. אבל לא. אני שקטה. מתלוננת בשקט בשקט, כדי לא לאבד כוחות.
הזמן עובר והאפידורל כאילו לא. הכאב קיים, חזק ומתגבר. ה-צי-לו !!! זה נורא כואב, אני אומרת למיילדת (המקסימה), היא קוראת שוב לרופא המרדים. ניסיון נוסף. מוציא את המחט ומתחיל מה-ת-ח-לה. אותה תנוחה, אותה תקווה לתחושה נעימה יותר. תוך שתי דקות אני מרגישה צד אחד רגוע ושלב וצד שני....כואב!!! אני אומרת לחצי: "איזה כייף אם היה אפשר להרגיש אותו דבר בשני הצדדים" המיילדת שומעת ושואלת מה פשר. אני מסבירה לה אבל מוכנה לסבול עוד קצת. סובלת, סובלת. די. תתקנו את זה.
חילופי משמרות. מיילדת אחרת שבטח התבלבלה והתכוננה להיות מפלצת אבל יצא לה מיילדת נכנסת לחדר.
היא קוראת למרדים. הוא מגיע. בודקים. מנתקים, מוציאים, מחדירים מחדש. פחות משתי דקות עוברות עד שאני לוחשת לחצי (שכל הזמן מחזיק לי את היד בעיניים מרחמות) :"אני לא מרגישה טוב, אני עומדת להתעלף...נרדמו לי הפנים" עוד לפני שהוא מגיב אני מרגישה בהלה בחדר. מסכת חמצן על הפנים, החדר מתמלא: חמצן, חמצן, לחץ דם יורד. ניתוח. הכל מעורפל, הכל מסתובב. "את מרגישה משהו?" אני רואה את המרדים נוגע לי בצוואר, מעל החזה הוא מחזיק משהו ביד, אבל אני לא מרגישה כלום. ח-מ-צ-ן. ניתוח. אין תנועות במוניטור, הדופק נעלם. מכניסים מהר מוניטור ואגינלי. שוב: ניתוח. מהר.
הלחץ דם מתייצב. בואו נחכה קצת. האפידורל כבר מנותק, בואו נחכה עוד קצת. אני מעורפלת, מסוחררת. כלום לא ברור.
הזמן עובר ולא עובר, הפיצוטין מתחזק, עוד תוספת ועוד תוספת. אני רוצה לראות את אחותי שיושבת כבר שעות בחוץ. תקרא לה, אני מתחננת מהחצי. הוא יוצא. אחותי נכנסת ומגורשת ע"י המיילדת מפלצת (שתיקרא מעתה מיילפלצת) :את לא יכולה להיכנס. היא בחרה בבעלה, גם אם הוא בחוץ. אסור. אני מתחננת, כבר המון שעות אני כאן. ב-ב-ק-ש-ה, רק לשנייה. "לא. זו לא תוכנית כבקשתך" היא אומרת לי.
אני כבר בוכה. מכאב, מהלחץ, מהייאוש.
המיילפלצת מבצעת בדיקה ואגינלית ואומרת: "מה? אין לך בכלל פתיחה, בקושי 3 ס"מ" מה?????????.. הבעלול מסביר לה שלא ייתכן, שני צוותים כבר בדקו והחליטו שיש, לכן ניתן האפידורל. "מה כמעט איבדתי את אישתי ואת אומרת שאין בכלל פתיחה?" היא מסבירה לנו שהיא "לא רוצה לדבר על אחרים, אבל לה יש נסיון של 11 שנים" כאילו, מה?????.!!! כואב לי, הצירים מתגברים, אין זמן לנשום בין לבין ומיילפלצת ממש לא מועילה. מה עושים? השעות מתבלגנות, הצוותים התחלפו באמצע, אבל מה שחרוט במוח.....
הוא הרעיון הכללי.
אני מבקשת מהחצי ללכת קצת לנוח, באוטו. כלום לא קורה ולא יקרה בקרוב. לסבול אני מסוגלת לבד. לפחות שאחד קצת ינוח. הוא הולך.
רופאים באים והולכים, הכאב מתגבר, הכל נורא מבולגן. אין תנועות, דופק לא סדיר. ניתוח. תכינו אותה עכשיו, יש ריבוי צירים, אין תנועות, אין התקדמות בלידה. עכשיו. אני בוכה . לאן מזיזים אותי? "את הולכת לניתוח" מסבירה המיילפלצת. "אבל בעלי לא פה. תקראו לו" אני ממש בוכה. בשקט. (לא להכעיס את המפלצת, שנראה שכועסת עליי כי כואב לי). "איפה הוא?" הלך לנוח.באוטו. "מצא לו זמן ללכת, הבעל שלך!" נוזפת בנו המיילפלצת. אני בוכה המומה (תגידי, את רוצה לנהל על זה דיון?) מחייגת אליו לנייד. הבטריה נגמרה.לא זמין. אתם לא לוקחים אותי לבד. אני משאירה לו הודעה שתיחרט לנצח :"תבוא מהר, אני בדרך לניתוח.

חילופי משמרות. יש. מייד אני מרגישה את ההכנות לניתוח, אבל משהו שונה. אני בודקת טוב ורואה את המיילדת הראשונה שקיבלה אותי, חזרה למשמרת נוספת. "את עוד פה? הכל בסדר? איפה בעלך?" היא מבטיחה שיקראו לו, אבל פתאום הוא נכנס. מבוהל משהו, מחזיק לי את היד."אני אוהב אותך."
נכנסים לניתוח. אני רואה את הרופא שלי. הוא המנתח, מסבירה לו באפיסת כוחות שאני כנראה לא אגיע השבוע לתור שלי....הוא מחייך "נוותר לך" זה המשפט האחרון ששמעתי. רדומה.
החיים בסרט

נועה יצאה לאוויר העולם והיישר לאבא שלה, שהסריט הכל בוידאו ודאג שאוכל לראות את הרגעים הראשונים בחייה של בתי, וטוב שכך. נועה הייתה כ"כ שלווה, מקסימה. אני רואה את עצמי, נפוחה, מסוממת מובלת מחדר לחדר על מיטה. חצי רדומה שואל בערך חמש פעמים בדקה: "ראית אותה?" מעלית.בלגאן. נועה - קסם - ברכה.
המיילדת המקסימה שוקלת אותה. מסדרת אותה. אבא מחבק, מנשק. אח"כ במיטת היולדות, במחלקה (לוקח זמן להתאושש מהרדמה כללית) מביאים לי אותה. מוצמדת אליי. אחחחחחחחחחחחחחח. אני כ"כ מסוממת שקשה לי להחזיק אותה. אבא לוקח אותה. הכל מצולם , מוסרט, מתועד.
לא אוסיף על הערב הראשון, מיותר. רק אוסיף את התחושה של הבוקר, את הדחף לנועה. הקושי הרב לא היה בלידה,לא בניתוח. בניתוק הראשוני ממנה, בשעות הרבות של ההתאוששות בלי יכולת להרגיש אותה.
רצה אליה ולא ניפרדת. עכשיו את איתי, שלי, לעד.

*לעומת הלידה, מחלקת היולדות הייתה מדהימה,תמיכה, עזרה בכל דבר אפשרי. חוויה מתקנת.

אוהבת אותך, נסיכה יפה שלי, אמא.


למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו