סיפור הלידה של עדן
שלח לחברשבוע 41+1 יום שישי- אני מתעוררת בבוקר מרגישה הרגשה מוזרה בבטן, ניגשת לשירותים ורואה הפרשה דמית. הפקק הרירי המפורסם!!!
אני מעירה את בעלי ומודיעה שיש לי דם. בעלי אומר בואי ניסע לבית חולים ואני אומרת מה פתאום זה יכול לקחת גם ימים.
ילדתי את עדן בתי הבכורה לפני חודשיים וחצי.
סיפור הלידה שלי מתחיל בתאריך הלידה המשוער- 27.11.08, אני מחכה ללידה אך שום דבר לא זז.
מתחילים כל יומיים לעשות מוניטור ובדיקה אצל הרופא.
המוניטור מראה צירים לא סדירים ואני לא מרגישה כלום....
הרופא שלי אומר מצוין, ואומר עם חיוך אולי גם לא תרגישי כאבים בלידה. כן ממש !!!
מגיע שבוע 41 ועדן עדין לא רוצה לצאת.
בעלי אומר לי -"מה את לא רוצה ללדת? "
שבוע 41+1 יום שישי- אני מתעוררת בבוקר מרגישה הרגשה מוזרה בבטן, ניגשת לשירותים ורואה הפרשה דמית. הפקק הרירי המפורסם!!!
אני מעירה את בעלי ומודיעה שיש לי דם. בעלי אומר בואי ניסע לבית חולים ואני אומרת מה פתאום זה יכול לקחת גם ימים.
וכך אנחנו ממשיכים את היום כרגיל- ניקיונות, נוסעים לחדרה לטייל ומתארגנים לשבת (אנחנו אמורים לארח את המשפחות שלנו בשבת).
במקביל אני מתחילה לחוש מעין זרמים בגב כל כמה זמן ובעלי מתחיל לתזמן כל 10 דקות, כל שבע דקות...
אני עדין בספק אם מדובר בצירים. זה לא כל כך כואב והרי הצירים ידועים בעוצמת הכאב הבלתי נסבלת.
יום שישי צהריים- מתחשק לי לסדר את הגינה, בעלי מנסה לשכנע אותי לסוע לבית חולים, אני מבטיחה שאחרי שנסיים ניסע לביקורת לבית יולדות.
אנחנו מסיימים לנקות, מתקלחים לוקחים תיק (שמוכן כבר יותר מחודש) ונוסעים.
אני בטוחה שעוד נחזור הביתה ואני מתקשרת לחמתי לבקש ממנה שתכין מאכל מסוים שאני אוהבת.
בבית חולים מקבלים אותי ועושים לי מוניטור. המוניטור מראה צירים ופתיחה של סנטימטר.
אני עוד בתמימותי בטוחה שאני חוזרת הביתה.
הדימום ממשיך והזרמים בגב מתפשטים גם לכיוון הבטן, הם כבר מתחילים ממש להכאיב.
הרופאה מבקשת ממני להסתובב שעתיים בבית חולים ולחזור לבדיקה נוספת.
אני כבר רעבה ובעלי ממליץ לי לאכול סנדוויץ למקרה שבכל זאת יאשפזו אותי, אני מסכימה. לאחר כשעה הכאבים מתחילים להיות בלתי נסבלים ואני לא מאמינה שהלידה מתקרבת ועוד עכשיו כאשר מחר אנחנו אמורים לארח.
חוזרים לבדיקה. הרופאה אומרת -צירים סדירים ופתיחה של שתי סנטימטר, קדימה חוקן וכניסה לחדר לידה!!
אני כבר ממש בלחץ לא תכננתי ללדת היום ואני בן אדם מאוד מתוכנן.
ברקע שומעים צרחות של יולדות, התחלתי לפחד ובעלי מרגיע אותי ואומר שעוד מעט נראה את התינוקת שלנו!!!
אני מאושרת אך במקביל חוששת מהלידה. בעלי מתקשר לאמא שלי ולאמא שלו להודיע על הלידה המתקרבת.
הצירים כבר ממש חזקים, כואב לי קשה לי ואני כבר בשיא הלידה, מנסה לצחוק ולחייך עד כמה שאפשר.
המשמרת של המיילדות מתחלפת מגיעה ט' המיילדת שעשינו אצלה קורס הכנה ללידה.
אני כל כך שמחה לראות אותה ומאושרת שהיא תיילד אותי.
הצירים כבר ממש כואבים ואני צועקת על בעלי שידריך אותי איך לנשום נכון, אנחנו נושמים ביחד.
אמא שלי, אבא שלי, אחותי וחמתי מגיעים. ממש קייטנה רק שלי כל כך כואב ואני מתחילה להשתגע מכאבים.
אני עדין בטוחה שאני אלד בלידה טבעית אבל הפתיחה לא מתקדמת. עברו יותר מתשע שעות והפתיחה עדין שלוש סנטימטר.
ט' שואלת אותי האם אני רוצה אפידורל ואני אומרת שלא ובוכה מכאב.
ט' ממליצה לי לקחת טשטוש אחרת לא יהיה לי כוח ללחוץ כשתהיה פתיחה מלאה.
אני מפחדת מהאינפוזיה. ט' אומרת שגם בלידה טבעית צריך לפתוח ווריד והיא מבטיחה שזה לא יכאב לי.
אחרי כמה דקות שהיא ובעלי משכנעים אותי אני מסכימה. שמים לי אינפוזיה עם פרפר של ילדים, מוסיפים טשטוש וזהו אין כאבים. איזה כייף!
המצב רוח חוזר, אנחנו צוחקים ומדמיינים כיצד תראה התינוקת שלנו.
אני נרדמת בזכות הטשטוש. לאחר שעתיים אני מתעוררת עם כאביי תופת וצירים בלתי נסבלים. הכאב ממש בלתי נסבל!!!
אלוהים לא דמיינתי שזה יכאב כל-כך! אני צורחת על אמא שלי שתקרא לבעלי שהיה באותו רגע בחוץ. בעלי מגיע ואני צורחת עליו על כך שהעז לצאת מהחדר (הכאבים גרמו לי להיות עצבנית)
אני בוכה ונכנעת לכאבים- רוצה אפידורל .
ט' מרגיעה אותי ואומרת שזה בסדר ושהזריקה לא תכאב לי בכלל.
המרדים מגיע תוך כמה דקות. ט' מחבקת אותי והמרדים מכניס את האפידורל, מבקש לא לזוז. אני מתפללת לה' רק שלא יהיה לי ציר בזמן הזריקה (כי בזמן ציר אין מצב שאני לא זזה). ה' שומע את תפילותיי ובמשך כל אותן דק' שבהם התעסקו לי עם האפידורל לא היו לי צירים.
זהו, אין יותר כאבים איזה יופי, איזו הרגשה מצוינת.
אני שומעת את ט' המיילדת אומרת לבעלי שהוא יכול להיכנס עכשיו לחדר, ושאני רגועה ולא אצעק עליו יותר.
בעלי ואמא שלי נכנסים אלי ואני נרדמת שוב. (חצי מהלידה שלי אני ישנתי).
לאחר כמה שעות פתאום מעירים אותי ושמים לי מסכת חמצן. אני מבוהלת ולא מבינה מה קורה. מתברר שהדופק של התינוקת שלנו צנח.
אני מבוהלת וחוששת לשלום התינוקת שלי. ט' מרגיעה אותי ואומרת שהכל בסדר.
שבע בבוקר המשמרת של ט' מסתיימת ולי עדין יש בסה"כ פתיחה של 6 .
אני כבר מיואשת בעלי מרגיע אותי. ט' מבטיחה לי שהיא תדאג לי ותארגן לי אחלה מיילדת שתמשיך במקומה.
מגיעה א' - מיילדת מקסימה (ט' שלחה אותה).
היא דואגת לי ובודקת אותי כל כמה זמן. אני עדין עם המסכת חמצן שייבשה לי את כל השפתיים.
השעה 9 בבוקר בודקים פתיחה- פתיחה מלאה! אני מאושרת....
קדימה ללחוץ! אני לוחצת ולוחצת משקיעה את כולי בלחיצות, לא מוותרת וחדורת מוטיבציה להוציא כבר את התינוקת שלי החוצה (בכל זאת אני כבר חודש עשירי)
א' אומרת שכנראה היא תצטרך לעשות לי חתך חיץ. אני ובעלי שעברנו קורס הכנה ללידה ועשינו עיסוי פרינאום לפני הלידה, ביקשנו להימנע מהחתך.
בעלי מוציא את שמן השקדים שהבאנו איתנו וא' מורחת ומורחת.
אני לוחצת ולוחצת ושום דבר לא זז.
אני כבר בטוחה שעדן פשוט לא רוצה לצאת, יותר מידי טוב לה בבטן.
המיילדת אומרת לאמא שלי שמדובר בלידה קצת קשה ואם תוך שלוש שעות אני לא יולדת נזדקק לעזרה רפואית. לוקחים לי בדיקת דם למקרה של קיסרי (אני לא מודעת לכל הבעיות ובטוחה שככה זה צריך להיות).
השעה כבר 11 וקצת. המיילדת קוראת לרופאה והרופאה עולה על שרפרף ומתחילה ללחוץ לי על הבטן. אם חשבתי שעד עכשיו כאב לי אז טעיתי. שום כאב לא השתווה לכאב שחשתי במהלך הלחיצות של הרופאה, הרגשתי שאני הולכת למות, צרחתי מכאב.
בעלי מחזיק לי רגל אחת, א' מחזיקה לי רגל שנייה, הרופאה "רוצחת" לי את הבטן, ואני קולטת את אמא שלי עומדת בפינה מבוהלת ובמקביל מתרגשת מאוד.
בכל ציר אני דוחפת בכל הכוח ומושכת לבעלי בחולצה והוא מסכן אף לא מעז להגיד לי מילה.
בעלי מודיע לי שרואים כבר את הראש- שיער שחור.
אני ממשיכה ללחוץ וללחוץ ועדן שלי לא מצליחה לצאת.
הדופק שוב פעם מתחיל לרדת, א' המיילדת אומרת שכנראה בכל- זאת נצטרך בכל זאת לחתוך. בעלי מבקש לשים עוד שמן ואני מתחננת שיחתכו אותי ויעשו לי מה שהם רוצים רק שיוציאו אותה כבר החוצה!!
חותכים אותי אני לא מרגישה כלום , נותנת עוד לחיצה ועדן בחוץ!!
סוף סוף אחרי יותר מעשרים שעות של לידה עדן מונחת עלי, עדינה רטובה וחמימה.
אני שומעת אותה בוכה ומתחילה לבכות יחד איתה.
בעלי בהלם ולא זז. המיילדת מציעה לו לחתוך את חבל הטבור והוא חוזר לעצמו וחותך.
זהו אנחנו כבר לא רק זוג נשוי אנחנו כבר הורים- משפחה!!
הנכדה הראשונה לשני הצדדים נולדה.
כולם נכנסים אלי לחדר- ההורים שלנו, אחותי, גיסתי ובעלה כולם מתפעלים מהתינוקת שנוספה למשפחה.
עדן נולדה ביום שבת בשעה 11:40, במשקל 3045 ק"ג.
היום היא כבר מחייכת וצוחקת ואנחנו מתפעלים ממנה כל יום מחדש.
לסיכום, זו הייתה לידה ארוכה ומפרכת j אבל הכל היה שווה כאשר מקבלים תינוקת כזו בסוף.
כתבה: אמא של עדן, זינה אלדרוב.
