סיפור הלידה של עידו
שלח לחברהכול התחיל קצת אחרי פסח, פרנסתי את הסופר פארם עם כל בדיקות ההיריון שרכשתי ולא נשכח גם את בדיקות הביוץ.. אחרי 3 חודשים של ניסיונות, בוקר יפה אחד עם עניים עצומות ותחושת בטן שיש אוצר חבוי בתוכה יושבת על האסלה בוהה ב"סטיק" ומשפשפת את העניים כלא מאמינה..
הקדמה:
הכול התחיל קצת אחרי פסח, פרנסתי את הסופר פארם עם כל בדיקות ההיריון שרכשתי ולא נשכח גם את בדיקות הביוץ.. אחרי 3 חודשים של ניסיונות, בוקר יפה אחד עם עניים עצומות ותחושת בטן שיש אוצר חבוי בתוכה יושבת על האסלה בוהה ב"סטיק" ומשפשפת את העניים כלא מאמינה..חוזרת לחדר מדליקה את מנורת הלילה (בעלי עוד ישן) וממשיכה להסתכל לראות שאין שינוי בתוצאה ואז!!! צעקתי לבעלי קום בוקר טוב... אנחנו בהריון....רקדנו הורה במעגלים סביב ה"סטיק".. ריחפנו מרוב אושר עשיתי בדיקת דם למחרת שאישרה את התוצאה.. מכאן התחיל תהליך ההיריון , לשמחתי ללא בחילות וללא הקאות.. עד חודש רביעי פשוט הייתי נרדמת כל יום ב 19:00.. סקירות,שקיפות, אולטראסונד,הערוכות משקל....
קצת לחץ המערכת המליצה שעלי לבצע מי שפיר כי הסקירה הייתה גבוהה... עברנו הכול בגבורה...והחשוב מכל בהצלחה....התבשרנו שיש לנו את מה שביקשתי.....בן בכור.....
משבוע 32 הזמן התחיל לזחול ואני הממתינה המסורבלת מדברת עם הפצפון שיצא כבר.. את כל שיטות הזירוז ניסיתי.. סקס, עיסוי פטמות,רפלקסולוגיה,הליכות,לנקות את הבית 7 פעמים בשבוע, ואפילו קישואים לא מבושלים.. שבוע 40 הגיע לידה עוד לא הייתה רק צירים לא סדירים הייתי בביקורת רופאת הנשים עשתה לי "סטריפינג" אמרה שזה מזרז לידה אמרנו "יאללה תעשי" כאב מאד.. ראיתי את הירח והכוכבים לאור יום, אבל מה לא עושים בשביל ללדת.. התאריך המשוער היה 02/02/06 ומכאן מתחיל סיפור הלידה...
ב 02/02/06 בשעות הבוקר התחילו להגיע צירים צפופים יותר שהתחילו 2 לילות קודם.. שחררתי את בעלי לעבודה כי עוד לא היה טעם להשאירו בבית.. יצאתי לי בנעלי ספורט לעשות הליכה בשכונה.. אמא שלי כמידי בוקר התקשרה ואמרה שהיא בדרך.. היא הגיעה.. ושוב הקפנו את השכונה(אני מכירה כבר כל עץ וסלע).. חזרנו הביתה היה כבר צהריים והצירים החלו להגיע כל 10 דקות , אז כבר לקחנו דף והתחלנו לעשות רישומים.. ניסיתי לישון אבל ללא הצלחה..
אחר הצהריים שוב טיול מסביב לשכונה.. חזרנו הביתה עכשיו הצירים היו כל 5-7 דקות.. הזמן חלף הגיע ערב הצירים כל 3-4 דקות והפעם הם גם התחילו הרבה יותר לכאוב , בעלי חזר מהעבודה , ישב לאכול, אני התקלחתי הוא התקלח ו ב- 22:00 יצאנו לתל השומר...
הגענו לבית החולים המוניטור אכן אישר שהצירים הם כל 3-4דקות , והפתיחה הייתה רק 2 ומחיקה 70% , אמרו לנו,יש לכם אפשרות ללכת הביתה או להישאר ולחכות לראות אם יש התקדמות.. אמרתי לבעלי אין הביתה!! היום אני יולדת ... אמא שלי הלכה להביא לי משהו לאכול ואני ובעלי התחלנו לעשות הליכה סביב כל בית החולים, כל שלוש דקות תפסתי אותו מהחולצה עצרנו ונשמתי עמוק!!!(ציר!).. הלכנו שעה וארבעים.. הוא כבר היה עייף אני רציתי פתיחה ועכשיו!!
חזרנו להיבדק פתיחה 3 מחיקה 80% אמרתי לו תראה איזה יופי ההליכה עוזרת.. שוב יצאנו להליכה השעה כבר הייתה 05:00 לפנות בוקר... הלכנו 40 דקות חזרנו להיבדק... שוב מוניטור... הוא היה לא סדיר הצירים החלו להתרחק ואני התחלתי להזיל דמעות תנין.. למה זה קורה לי... חדר הקבלה וחדר הלידה התחילו להתמלא כאילו כל נשות האזור קיבלו צירים והחליטו לבוא ללדת ביחד.. יצאתי מהמוניטור מיואשת לגמרי.. ופתאום קרן אור......משה המיילד מתל השומר חבר משפחה קרוב הגיע למשמרת, חיבוקים נשיקות ו"יאלה" לעבודה..הוא בדק אותי.... מצב תקוע. פתיחה 3 מחיקה 80%..
הוא רץ מחדר לחדר.. זוכרים, בלגאן בחדר לידה...אמר לי חכי תיכף נראה מה אני עושה איתך.. שמחתי כל כך שהוא שם.. יצאתי חזרה לשבת ליד בעלי ואמא שלי בהמתנה.. השעה הייתה כבר 07:30 בבוקר יום שישי.... קמתי לעשות פיפי, ובדרך הייתה "נזילה בשיבר הראשי"..
אכן כן ירידת מים..החיוך שב אליי.. מכאן אני לא זזה...אין הביתה...משה חזר הכניסו אותנו לחדר לידה חוקן ומקלחת... והחלוק היפיפה של בית החולים חזרתי לאזור הקבלה, כי הוא רצה שרופא יראה אותי בינתיים חוברתי לאינפוזיה, הכנה לאפידורל לא תכננתי להיות גיבורה גדולה...בגלל הלחץ בחדר לידה פינו אותי והכניסו מישהי שעמדה ללדת כל רגע.... חזרנו לחדרי ההמתנה.. ממתינים להתקדמות מנסים לנוח ולא מצליחים..התחילו לילד נשים בחדרי ההמתנה הסמוכים, כאלה שהגיעו עם הראש בין הרגליים....והצעקות ברקע גברת תדחפי....אני רוצה טישוטוש...גברת הראש בחוץ אין טישטוש עכשיו."אמאל'ה"...
עוד שקית אינפוזיה ועברנו לחדר לידה.... המוניטור הראה על מרחק בין הצירים בגלל הנוזלים הרבים ,היה כבר 12:00-13:00 רופאים הולכים וחוזרים המרדים עם האפידורל שלי רץ בין היולדות... בשעה 17:00 קיבלתי אפידורל...הוא התחיל להשפיע... עמעמנו את האורות בחדר שמנו מוזיקה של מדיטציה והדלקנו נרות...אמא שלי מיילדת ואחות טיפת חלב בפרישה הייתה איתנו בחדר לידה..שוב בדיקה פתיחה 4 מחיקה 80% הראש עוד גבוה אין התקדמות.. החליטו לתת לי פיטוצין(זירוז) 3 שעות הייתי עם הפיטוצין ואין התקדמות..בחילופי משמרת נכנס גדוד מיילדות לחדר התחיל ללחוץ לי על הבטן...הערכת משקל 3.400 מה פתאום??, הוא גדול יותר לפחות 4, 4 וחצי בגלל זה הוא לא יורד......לחץ!!!!!!!!!! המיילדות מחליטות שממשיכים להמתין.. בעלי מעודד אותי ותומך בי שצריך סבלנות ואין מה לעשות בינתיים מכל חדרי הלידה הסמוכים שומעים, כן, יופי תדחפי עכשיו, חזק, כן בכל הכוח, יופי הראש בחוץ, ובכי.. ככה כל חמש דקות נולד פיצפונ/ת חדשים.. ואני ממתינה...
השעה הייתה 20:30 נכנס חילוף משמרות רופאים, שני רופאים בדקו אותי חיטטו ככה טוב, ואמרו את 14 שעות אחרי ירידת מיים אין התקדמות ראש גבוה לא מצליח להתבסס ולא ברור למה יש מעט האטות בדופק העובר??.. אז הרופא אמר יש 2 אופציות, או להמשיך לחכות שהפיטוצין יעשה את העבודה, אבל אז אם מצב העובר ימשיך להתדרדר את תובלי לניתוח חירום.אופציה שנייה היא להיכנס עכשיו לניתוח קיסרי...כמה ילדים את רוצה שאל אותי הרופא?, אמרתי לו 3 מינימום 4 מקסימום..הסתכלתי על בעלי, אמרתי לו מה ניתוח? איך ניתוח?...9 חודשים אנחנו מחכים לזה , חלמתי בלילות איך אתה לצידי תומך בי מלטף לי את הראש מעודד אותי וכשהבייבי שלנו יוצא אני רואה אותך מזיל דמעה וכל כך מתרגש יחד איתי, מניחים אותו עליי אני ישר מניקה אותו ואתה חותך את חבל הטבור....אלוהים איך קרה שפיספנו את החוויה הזאת, יכולתי לראות תחושת אכזבה אבל גם דאגה גדולה לשלומי ולשלומו של הבייבי שלנו..הוא עודד אותי ואמר שהכול מלמעלה, שאלנו את הרופא אם הוא יוכל להיכנס איתי לניתוח הוא אמר שצריך לבדוק אם המרדים כי יום שישי היום ויש מעט מאד צוות ובעלי לא עבר הדרכה ומאד עמוס וקשה לו להאמין שזה יהיה אפשרי כי אם חס וחלילה הוא יתעלף לא יהיה מי שיטפל בו..
הביאו את הטפסים לחתימה על ניתוח קיסרי, ברגע שהסתכלתי על הדפים התחילו לזוז לי כל השורות וראיתי שחור ממש...בבת אחת הרגשתי איך לחץ הדם יורד לי לגמרי, הרגשתי שאני לא נושמת, פתאום התמודדתי מול המציאות הזו, אני נכנסת לניתוח לבד ובעלי לא יהיה שם ליידי אמרתי לאמא שלי תביאי מהר כלי, יש לי בחילה.. הקאתי את נשמתי מלחץ היסטריה תסכול ומה לא.....
סיימתי להקיא והרופא אמר שטוב שזה קורה עכשיו ולא בניתוח...
הסתכלתי על בעלי והתחלתי לבכות בהיסטריה. מהרגע הזה אני רק זוכרת שפתאום התלבש עליי צוות והתחיל להריץ את המיטה שלי במסדרון לכיוון חדר הניתוח, בעלי ואמא שלי רצו אחרי המיטה בכניסה לחדר הניתוח בקושי נתנו לו לתת לי נשיקה הם נשארו בחוץ ואותי הכניסו לחדר ניתוח לבד (בדיעבד מסתבר כי בעקבות המצב הפיזי שלי התחילו האטות רציניות בדופק והניתוח בכל זאת הפך להיות ניתוח חירום).. בחדר ניתוח הכינו אותי קשרו לי את הידיים והרגליים הגבירו את האפידורל... שמו לי סדין מול הפרצוף.....ואני לא מפסיקה לבכות על מר גורלי......המיילדת בכלל לא הייתה ליידי רק המרדים היה מעל הראש שלי....והדמעות לא פוסקות...אורות פלורוסנט מסנוורים וחדר קר...כל הצוות עסוק בפעולה הטכנית...עבר זמן אני מרגישה כאילו מחטטים לי בבטן אבל לא מרגישה כאב.. ה 03/02/06 השעה 22:09 מוציאים את הפצפון אני לא רואה רק שומעת את הבכי.....אלוהים תנו לי לראות את הילד שלי....והדמעות...........................
עברו אני חושבת 10 דקות בינתיים הלבישו את הילד רופאת ילדים בדקה אותו וניגשה אליי מאחורי הפרגוד, מזל טוב יש לך ילד בריא ויפה.. אחרי 2 דקות הגיעה המיילדת הראתה לי אותו ואני בקושי יכולתי לסובב את הראש פזלתי לכיוונו ובכיתי בטירוף!!!! היא חיככה את הלחי שלו בלחי שלי (כי הידיים היו קשורות ) ואמרה אני מוציאה אותו לבעלך....הילד שלי, רגע, לאן את לוקחת לי אותו?????......
הפרוצדורה של השליה וניקוי הרחם והתפירה לקחה עוד דקות שנראו לי כמו נצח רציתי כבר לראות את בעלי ואת הילד........ולהרגיש חום אהבה ותמיכה גדולה.... והייתי כל כך לבד.......ברגע כזה של אושר הייתי כל כך זקוקה להם ליידי רציתי לחלוק את זה איתם.. סיימו לנקות אותי והועברתי להתאוששות לשעתיים, כולי רעדתי מהאפידורל... בעלי נכנס ופרצתי בבכי בלתי נשלט...נדמה לי ששמעו אותי עד אילת....הוא חיבק נישק וליטף אותי אמר מילות אהבה.. סיפר לי כמה הוא התפלל מחוץ לחדר הניתוח לשלומנו .. וחיזק אותי, כמה מבחן התוצאה הוא החשוב שאני והילד בריאים.. הוא היה כל כך מאושר, הוא אמר שלקח את הילד לילודים שקלו אותו (3.470) ועבר את כל הפרוצדורה של הקבלה.."הוא כל כך יפה אמר- הוא שילוב מנצח של שנינו"....
הוא הוציא את המצלמה הדיגיטאלית והראה לי תמונות שלו.....
אחרי שעתיים עברתי למחלקה, היה כבר 12 בלילה קיבלה אותי האחות ואמרה לי שאת הילד אוכל לראות רק ב 5 בבוקר!@!@!@
חמש בבוקר?@?@?, מה עובר עליכם אנשים .. הלו זה הילד שלי ראיתי אותו פחות מדקה!!! בעלי נישאר ליידי נרדם על הכיסא (מסכן הוא קם בצורת סימן שאלה) ואני לא עצמתי עין עד 5 בבוקר.. אחות מהתינוקייה הביאה לי אותו, הניחה אותו עליי..חיבקתי אותו נישקתי אותו ורעדתי מרוב אושר ושמחה. ושוב הדמעות.. שלפתי את הציצי והנקתי אותו....ותחושה של אושר שאין שני לו מילאה לי את הלב.....
סוף סוף התמונה המושלמת אני בעלי והפצפון שלנו בייחד!!!!!!!!!
48 שעות של סיוט במחלקה, המון מבקרים, 5 יולדות אחרי קיסרי בחדר, קושי עצום לשבת לקום לעשות פיפי ושלא נדבר על מקלחת..
אבל יש דבר אחד שהוא פשוט לא יאמן הכוחות שנותנת לך הידיעה שהבאת יצור כל כך רך ומקסים לעולם מחזקת אותך.. החלטתי שההחלמה היא בראש בלבד וזה נתן לי כוח... אחרי 2 מקלחות את השלישית כבר עשיתי לבד!!" ממש נינג'ה"..עברנו למלונית לעוד 3 לילות... והרגע המיוחל הגיע....הביתה בשמחה...
לחדר הלידה יצאנו כזוג .. הביתה חזרנו כמשפחה......
בעלי הכין את הבית והחדר של הפצפון, מילא את הבית בבלונים וכתב לי ברכה מרגשת ששוב פתחה לי את ברז הדמעות..
הגענו הביתה שמחים ומאושרים חובקים את עידו בנינו הבכור...
מלאים נתינה,רצון,הבנה,אכפתיות,דאגה ואהבה.........
להעניק לו מעתה ועד עולם את כל מה שיהיה אי פעם זקוק לו....
ובעתיד ב"ה עוד אחים ואחיות......
תהליך ההיריון והלידה הסתיים והאתגר האמיתי התחיל...
התהליך לא הסתיים כפי שחלמתי אותו כל ההיריון, אבל החיים לימדו אותי שהחשוב מכל הוא מבחן התוצאה........................
