סיפור הלידה של עפרי, ההריון והטיפולים בדרך אליו
שלח לחבראחריחודש של צירים, מדומים ואמיתיים, ימים שלמים בהם כבר לא הצלחתי לזוזולילותללא שינה.. הגיע הלילההמיוחל. כל הזמן אמרו לי, את כבר תדעי מתי זה באמת זה, כאביםכאלה לאמפספסים..
שנה אחרי החתונה קנינו בית והחלטתי שאולי הגיע הזמן לנסות.לא הרגשתי מוכנה לילד, אבל הרגשתי שאולי הגיע הזמן כיאנחנו נשואים כבר שנה..
עבר חודש, עברו חודשיים, שלושה... ארבעה.. בתמימותיחשבתי שפעם אחת מספיקה
ועד שלמדתי שזה לא כ"כ פשוט, לקח הרבה זמן ובכי.
בחודשהחמישי כבר נלחצתי מאד, פניתי לרופאת נשים והתחלתי בדיקות. מעקב ביוץ, בדיקותדם.
אז עוד לא הייתי פתוחה לעניין החיטוטים האינסופיים בגוף שלי, הייתי מתעלפתמבדיקות דם ושנאתי מאד כל מה שקשור ברפואה.
לכן, לא ייחסתי חשיבות לבדיקות והיתהלי הרגשה שהכל בסדר אצלי גם ככה, אז למה לי לבדוק.
הזמן ממשיך לעבור וכלום לאקורה. חודש אחרי חודש אכזבה, בכי, חוסר תפקוד שלי בלימודים, תחושה של לחץ תמידי. הבטן מתהפכת כל היום. היו לי ייסורי מצפון, למה חיכיתי שנה? הנה העונש שלי.
לאהרבה אחרי החתונה המחזור שלי איחר משמעותית חודש אחד. נתקפתי היסטריה מוחלטת, בכיתיאבל הבדיקת הריון יצאה שלילית.
הייתי בטוחה שאני נענשת על ההתנהגות שלי אז, אלוהים הקשיב לי שאני לא רוצה ילדים וכך הוא גומל לי על ההתנהגות שלי.
באותהתקופה נחתו עלינו משברים לא צפויים: הבית שקנינו הסתבר כאורווה שדורשת שיפוץ מסיבי, אויימנו בתביעה של 50,000 ש"ח ע"י האישה שמכרה לנו את הבית ובכלל היא ניסתה לסחוטמאיתנו כספים שלא הגיעו לה. בתור זוג צעיר וחסר ניסיון, הרגשנו חסרי אונים וגםהיחסים בינינו התחילו להתדרדר.
בחיים שלי לא הרגשתי כמו אז, לא יכולתי לישוןבלילה, הלחץ עלה לי בהרבה כאבים, הרגשתי שאני מתמוטטת.
פעם ראשונה בחיי אנינתקלת בכ"כ הרבה עו"ד ובאנשים כ"כ רעים ושפלים. אבל זו היתה רק ההתחלה..
קנינואת הבית עם דייר ששכר שם לעוד שנה והיינו צריכים להמתין עד שיתפנה מהבית כשתיגמרהשנה.
הדייר הזה הוא עבריין קטן שלא בוחל בלהשתמש באלימות "לטפל" במי שמפריע לו. הוא לא שילם שכ"ד בזמן והיינו צריכים לרדוף אחריו חודש אחרי חודש, ובינתיים שילמנואת המשכנתא כמובן..
איכשהו סחבנואת הזמן הזה עד שהגיע חודש הפינוי. היתה לי הרגשה רעה. אמרתי לבעלי שלא נראה לישהוא ייצא מהבית בזמן. צדקתי.
הבעיה היא שהוא הצהיר שהוא עוזב, ואנחנו, שגרנובשכירות, הודענו לבעל הבית שאנחנו עוזבים.
שבוע לפני הפינוי, אני מתכוננת למבחןבסטטיסטיקה, הוא אומר לנו שהוא לא יוצא כי לא מצא דירה חלופית. אמרנו לו, מה ז"א??? אנחנו צריכים לפנות את הבית שלנו עוד כמה ימים!!!
הוא אמר תעשו מה שאתם רוצים, אני לא יוצא, אני לא אגור ברחוב.
לא יתואר מה שעברנו באותה תקופה, נאלצנו לארגןאת כל הארגזים שלנו במהירות והעברנו הכל לבית של ההורים שלי, שם נשארנו 8 חודשים!! 3 חודשים נוספים הוא נשאר שם בבית. בינתיים פנינו לעו"ד להוציא צו פינוי.
במשךכל הזמן הזה כמובן, אנחנו ממשיכים לנסות להיכנס להריון.. רק שלא ידעתי שבמצב נפשיכזה, לגוף המסכן שלי אין שום סיכוי, הוא מותש מדי.
בינתיים היחסים בינינו נהיובלתי נסבלים. רבנו המון וחשבתי שאני מתמוטטת. לא היה לי יותר כוח.
התחלתי לחשובאפילו על גירושים.
הרצון לנקמה בדייר היה הדבר היחידי שבער בי, והכעס העצום. בחיים שלי לא הרגשתי ככה. כ"כ כועסת. רותחת. מערכת העצבים שלי כבר צעקה הצילו. זהמאד מחליש, פיסית ונפשית.
אחרי חודש של שיפוצים, נכנסנו לבית. הייתי בטוחה שהנה, עכשיו נגמר הבלגן, אפשר להירגע, וההיריון כבר יגיע לבד, לא?
במשך הזמן הזה הייתיבמעקב של רופאי נשים. לא נחתי לרגע בעניין הזה. שוב מעקבי ביוץ, בדיקות דם מקיפות. התחלתי להשלים עם העובדה שאני חייבת להיבדק. לאט לאט נפתחתי לעוד ועודבדיקות.
כולן בסדר, ההורמונים בסדר, רמות החומרים בסדר, ספירת דם... הכלבסדר!
אז מה קורה פה, למה אין הריון??
שמעתי כל הזמן שלחץ לא עוזר, שלחץמפריע. לא הבנתי בכלל שאני בלחץ. כן, כל הזמן הזה אני בלחץ.
רק עכשיו אני מבינהמה הרגשתי אז. התחושה התמידית של בטן מתהפכת. זה לחץ!!
ניסיתי שיטות שונות שלהירגעות, רפלקסולוגיה, פרחי באך, אני כבר לא זוכרת מה עוד.
עברה שנה, עברושנתיים, אין הריון.
היו לי תקופות של שברון גדול והיו תקופות שהצלחתי להחזיק אתעצמי בחיים.
לאט לאט התחלתי לצמוח מהמשבר. התחזקתי, השתניתי. הבנתי שהכל קורהמסיבה מסויימת, רק שלא ידעתי מה הסיבה.
וכעסתי. המון. למה זה מגיע לי? למה אני? למה לכולם הולך בקלות ורק לנו שום דבר לא מסתדר??
בכולם אני מתכוונת לסביבהשלנו, כל החברים, אנחנו היחידים שהסתבכו עם בית והריון בצורה כזאת.
החלטתי שאנינכנסת במטרה הזאת עד הסוף.
הפסקתי לפחד מבדיקות דם עם הזמן, וראיתי רק דבר אחדמול העיניים: השנה אני נכנסת להריון ויהי מה!!
הופניתי לצילום רחם, פחדתי פחדמוות מכל מה ששמעתי על זה, אבל לא היה נורא בכלל. דקה של כאב וזה נגמר. קטן עליידקה של כאב פיסי לעומת הכאב הנפשי.
הצילום יצא לא כ"כ טוב. היה חשש לחסימתחצוצרות. רציתי למות.
אז זו הסיבה ואני מבזבזת כ"כ הרבה זמן???
פניתי לרופאנשים והייתי בטוחה שהוא יגיד לי שהצילום בסדר. החוורתי ממה שהוא המשיך להגיד לי :צריך לפרוסקופיה.
מה זה לפרוסקופיה? (אני מוכנה להכל, רק תגיד)...
עושים חתךבטבור בהרדמה מלאה, ועוד חתך בבטן התחתונה. מכניסים מצלמה בצינורית ובודקים אתהרחם. אם יש סתימות, משחררים.
אני לא חושבת שהיה לי צבע בפנים. הוא אמר את זהבכזו אדישות.. מה? אני צריכה לעבור ניתוח??
אמא שלי חיכתה לי בחוץ. בכיתי כמומטורפת. אני מתה מפחד! בי"ח, אשפוז, אלה דברים שרחוקים ממני. לא אני, לא יכוללהיות.
היא עלתה אתי הביתה. ואז היא סיפרה לי שגם היא עברה את זה והראתה לי אתהצלקת בטבור. בקושי רואים משהו אחרי 20 שנה.
משום מה התעודדתי. היא אמרה לי אוליישחררו אותך עוד באותו היום.
לקח לי יומיים לעכל את זה אבל הבנתי שאין ליברירה, אם אני לא עושה את זה אני לא יכולה להמשיך. לא יהיה טיפול ולאהריון.
החלטתי ללכת על זה בלית ברירה.
ניסיתי לקבוע תור כמה שיותר מהר בהדסההר הצופים, אח"כ שערי צדק. אין תורים בזמן הקרוב.
התאכזבתי כ"כ.. כמה זמן שייקחלי רק לקבוע תור, זה הזמן שאני דוחה את ההריון.
נסתרות הדרכים, היינו בשבת חתןעם שכנה לשעבר, אחות בביקור חולים.
המלאכית הזאת הציעה לי לעשות את הניתוחבביקור חולים וקבעה לי תור לשבוע אחרי!
הגעתי לניתוח עם מצב רוח שעד היום מפליאאותי, איך הייתי ככה אני לא מבינה.
בהמתנה לניתוח אני יושבת וצוחקת עם כולם, כשבעלי מתפוצץ מפחד ולחץ, אמא שלי עצובה אבל מנסה לעודד אותי ואני מעודדת את כולם. שטויות, אני יוצאת מהניתוח והולכים לבורגר קינג, אני רעבה.
באיחור של שעה נכנסתילחדר ניתוח. המלאכית אתי, מחזיקה לי את היד. נישקתי את המזוזה בכניסה ולא חשבתי עלכלום יותר מדי.
המיטה שלי נכנסת לחדר, ואני רואה את הפנים של בעלי היקר. נשברתי. זה היה הרגע היחיד שבו בכיתי. לא עמדתי במה שעובר עליו עכשיו. ריחמתי עליו כ"כ. הואנראה יותר רע ממני, ואני נכנסתי לחיתוך..
ב"ה הכל היה בסדר, אין סתימות, איןחסימות וכפי שתיארה זאת המלאכית: רחם יפהפיה!
אחרי התאוששות של יום וחצי בבי"חהשתחררתי הביתה לעוד שבועיים החלמה בבית. בעלי היה מקסים, טיפל בי בכזו מסירות. התחלנו לחזור למסלול האהבה שלנו. התאהבתי בו מחדש באותם ימים.
גילית בו צד אחר, שלא ראיתי עד אותו היום כי לא הייתי צריכה אותו ברמה כזו של לקלח אותי, להלבישאותי, להכין לי הכל ולהביא עד אליי.
הייתי כמו תינוקת. לא יכולה לקום מהמיטה לבדכי התפרים בבטן.
התאוששתי והחלטנו ללכת על טיפולים. התחלנו איקקלומין חודש, חודשיים, שלושה... הציפיות שלי היו בשמיים, אבל כלום לא קרה.
שוב נשברתי. מהקורה לי?? למה זה לא עובד?? הרי קיבלתי הוכחה חותכת לכך שהכל בסדר אצלי, חתכו לי אתהגוף בשביל זה, אז מה זה שווה?
הגוף שליהגיב זוועה לאיקקלומין. סבלתי מאד מכלרגע, כאבים ונפיחות בגוף.
עשינו הזרעה אחת עם האיקקלומין. ושוב, כלום.
עברנולזריקות. בשלב הזה כבר השלמתי עם הטיפולים. לא היה אכפת לי לעשות עוד ניתוח, העיקרשמשהו יעזור כבר
ואז הגיע החודש הקשה בחיי. כן, יש יותר קשה מכל מה שהיה עדעכשיו.
בוקר אחד, יצאתי מהבית בדרכי לקופ"ח לקבל זריקה. סיימתי את הבוקר שליבתוך הקיר שמול החניה.
האוטו פשוט קיבל חיים משל עצמו ונכנסתי בקיר. חוץ מהכאבלב והאשמה הנוראית שהרגשתי על החרבת האוטו, הייתי בדרך לקבל זריקה, איך אני יוצאתמהברוך הזה?
כל היום בכיתי, אבל זה לא היה הסוף.
בינתיים בעלי התחיל להזריקלי כל יום, במשך עוד שבוע.
שבוע לאחר מכן, בדיוק שבוע, היינו בחתונה של הבת שלהבוס שלי. נהנינו, הכל היה טוב, האוכל, המוסיקה. תענוג.
אבל היתה לי הרגשה רעהכשיצאנו משם. דמיינתי תאונה משום מה. פחדתי ששוב יקרה לי מה שקרה לי לפני שבוע. בבוקר למחרת היינו אמורים לסיים את סבב הטיפולים הנוכחי בהזרעה נוספת.
אמרתילבוס שלי בדרך החוצה שאני מאחרת מחר בבוקר. הוא איחל לי בהצלחה ויצאנו.
חצי שעהמהבית, בכביש 443, נכנס בנו מישהו מהצד. את עוצמת החבטה אני זוכרת עד עכשיו. הצליליהנוראי הזה.
ראיתי אור חזק והרגשתי שהאוטו פשוט מסתחרר. הסתבבנו ככה כמה פעמים, עד שנעצרנו במעקה הבטיחות. הדקה הכי נוראית שהיתה לי בחיים.
לא האמנתי שזה באמתקרה. שבוע קודם חוויתי משהו כזה, שוב? למה??
הדבר היחיד שחשבתי עליו כל הסופ"ששאחרי הוא כמה טוב שנשארנו בחיים, ולא קרה לנו שום דבר קשה מדי. קצתכאבים.
חטפתי מכה בבטן ובאוזן. עד היום יש לי צלקת (עוד אחת לאוסף) הבטן שלינראית מוכה לגמרי.. 2 צלקות של ניתוח ועוד אחת תאונה.
להזרעה לא הגענו, מיותרלציין. לא ישנו כל הלילה כמעט, רק הסתכלנו אחד על השני, לא מאמינים.
מאושריםשנשארנו ביחד, שאנחנו עוד פה בכלל.
עד 4 בבוקר היינו בבי"ח, בדיקות ובדיקות. ב"השום נזק משמעותי. פחדו מהבטן שלי כי קצת דיממתי.
בשבוע שאחרי, הרגשתי מאד עייפה. לא היתה לי מוטיבציה לכלום ולא כוח לנסות להתאושש. הייתי שבורה ומדוכאת. לא הבנתילמה חטפתי שתי מכות ברצף. ידעתי שיש סיבה, אבל עדיין, הייתי גמורה נפשית.
לאהפסקתי לשמוע את החבטה, לדמיין את הסחרור. הרגשתי נורא.
התחלתי להילחץ מהעייפותהזאת, מה אני עד כדי כך תשושה נפשית??
יומיים אחרי התאונה הייתי בדיקור סיניוהמדקרת אמרה לי שיש לי דופק של ביוץ, לכי על זה, היום זה היום.
שבוע אחרי באתילטיפול ושאלתי, נו, את מרגישה משהו? היא אמרה שעוד מוקדם לדעת.
שבוע אחרי, שבועיים מהתאונה, חזרתי אליה, היא בדקה. היו לי כאבי מחזור כל הטיפול. עלו לי דמעותבעיניים. אוף.. שוב מחזור.. היא שמה לי מחטים במצח והכאבים עברו תוך 5דקות.
אמרתי לה, נו את כבר מרגישה משהו??? היא אמרה שלא... לכי אחרי הלב שלך, אםאת רוצה לבדוק, תבדקי..
זה היה היום שבו הייתי אמורה לקבל. כל כמה זמן אניבשירותים, בודקת.. שוב , אין כלום, אפילו לא זכר למחזור.
טוב, הוא בטח שוב עושהקונצים, יבוא מחר.
בבוקר למחרת, יום שישי, קמתי בבוקר והייתי בטוחה שאני אראהמחזור. אבל לא.
ב-11 בבוקר נשברתי, אני עושה בדיקה, לא משנה מה. היתה לי הרגשהטובה. אולי זה התגמול יהיה על כל הקשיים?
שמתי את המקלון ויצאתי מהאמבטיה. לאהעזתי להסתכל. כ"כ הרבה פעמים ראיתי שהפס הבודד נשאר שם לבד, לא רציתילהתאכזב.
חזרתי אחרי כמה דקות. יש שם משהו שנראה כמו פס, בהיר וחלש. אולי אני לארואה טוב, רגע, אני הולכת למרפסת, לבדוק באור השמש. הפס עדיין שם. הלכתי למטבח, יששם פלורוסנט, זה אור חזק.
כן, הוא שם. התחלתי לרעוד, אני לא מאמינה! מה? אני....? טוב, אני עושה עוד בדיקה, אין ספק.
יצא אותו דבר. עכשיו כבר התחלתילבכות. התקשרתי לבעלי, אמרתי לו לשבת. הקול שלו רעד.
הוא חזר הביתה עם פרחים.. בבוקר למחרת עשיתי עוד בדיקה, אולי הפס הספיק לברוח...
כן, כן, לפי הבדיקות אניבהריון. אני!!
יום ראשון, בדיקת דם. יצא חיובי. חודשיים לקח לי להאמין בכלל שזהאמיתי. חודשיים, אני הולכת לא.ס רואה שם משהו שונה, לא זקיקים, לא ציסטות. עובר!! ועדיין לא מאמינה שזה שלי, שזה בתוכי, שזה נשאר לתמיד, ועוד מעט ניפגש.
סיפור הלידה של עפרי
אחרי חודש של צירים, מדומים ואמיתיים, ימים שלמים בהם כבר לא הצלחתי לזוז ולילות ללא שינה.. הגיע הלילה המיוחל. כל הזמן אמרו לי, את כבר תדעי מתי זה באמת זה, כאבים כאלה לא מפספסים..
הפסקתי לעבוד כבר שבוע לפני הלידה כי לא יכולתי יותר לשבת מול מחשב ובטח שלא לעמוד יותר מדי על הרגליים.
בבוקר יום שני, ה-24.11.08 הרגשתי צירים חזקים והחלטנו לנסוע להיבדק אם יש התקדמות משמעותית לקראת לידה.
חיברו אותי למוניטור והיתה לי פתיחה של 2 ס"מ.
הרופא נתן לי שני ימי מחלה ואמר שאם לא אלד ביומיים הקרובים, שאחזור אליו.
חזרנו הביתה, אני מאושרת, עוד מעט זה קורה, סוף סוף!! כבר אין לי כוח לסחוב ואין לי סבלנות, אני רוצה לראות כבר את הבת שלי!
כל היום חיכיתי לצירים. כל ציר שהרגשתי חשבתי לי אם זה ילך ויתגבר או שיש עוד זמן.
ב-1:30 בלילה התעוררתי מכאבים. אני מתחילה לחשוד שזה אכן מה שסיפרו לי... הכאבים הולכים ומתגברים, הזמן בין הצירים מתקצר...
הערתי את בעלי, וכמו בכל פעם שהרגשתי כאבים בחודש האחרון, גם עכשיו הציע לי ללכת לביה"ח. רק שהפעם אני מסכימה. זהו, התיק כבר מוכן שלושה שבועות, המסמכים, כל מה שצריך כבר סימנתי בווי, בכל הרשימות (...) שנינו מתרגשים מאד נוסעים לביה"ח.
השעה 3 בלילה, קיבלה את פנינו מיילדת מקסימה בשם טל. רק מלראות את פניה המחייכות, נרגעתי – אני בידיים טובות, עוד כמה שעות אנחנו הופכים למשפחה.
טל בדקה אותי, חיברה אותי למוניטור, הפתיחה כבר 4.5 ואני מאושרת. הלידה מתקדמת!
עם זאת, הכאבים מתגברים ונהיה לי קשה יותר ויותר לתפקד. לא הצלחתי כבר לעמוד ישר, ממש כל רגע יש ציר. חשבתי לתומי שעוד דקה אני יולדת... אבל לא.
אחרי שעה בערך, הפתיחה כבר 5.5. הכאבים בלתי נסבלים ואני מתחילה לשאול על משככי כאבים. לא רציתי לקחת אפידורל כ"כ מהר אבל הכאבים הכניעו אותי.
קיבלתי אפידורל, השמש כבר זרחה בחוץ, הייתי בטוחה שבשלב הזה כבר אהיה אחרי הכל. בחדרים הסמוכים כבר שמעתי שני תינוקות בוכים ולא הבנתי למה אצלי זה לא קורה כבר. חילופי משמרות, טל עוזבת ומגיעה משלחת של מיילדות אחרות. עברתי לידיים של דרורה, שממהרת לקבוע שאין התקדמות בלידה וחייבים זירוז. היא פקעה לי את המים, שמה לי קטטר. השעות חולפות, אני נהיית רעבה... המוניטור כל הזמן עובד, אני מותשת משכיבה על הצד, מתחילים להירדם האיברים.
פעמיים היתה לי "נפילת מתח", הרגשתי שאני מתעלפת ובא לי להקיא. התחלתי להרגיש זוועה. מה קורה?? המיילדת לא היתה אתי בחדר, רק לביקורת פה ושם.
בצהריים, סופסוף הגיעה הבשורה לה חיכיתי: פתיחה מלאה, הלידה מתחילה!
שמחה ומאושרת התחלתי ללחוץ. לא הרגשתי כלום, אפילו לא אם אני לוחצת. המיילדת מחזיקה לי רגל אחת, בעלי את השנייה, ואני דוחפת. היא קוראת לבעלי לבוא לראות את הראש. ראש? איזה יופי!! ואני אפילו לא מרגישה כלום!! פתאום היא יוצאת מהחדר. אח"כ באה הרופאה, הרימה לי רגל אחת ושוב ניסיתי לדחוף. לא הבנתי מה קורה פה.
לקראת השעה שתיים בצהריים, התחילה תנועה בחדר שלי. רופאים, מיילדות, אחיות... כל רגע מישהו בא לבדוק אותי. אני כבר שלוש שעות בפתיחה מלאה ואין התקדמות.
בשלב הזה, אני כ"כ מותשת שאני כבר בקושי שומעת משהו. רק התייעצויות: צריך ואקום?, לא ואקום לא יעזור כאן...
מה? חשבתי שהולכת להיות לי לידה קלה ומהירה... ואקום? תפרים? כל מה שחשבתי שלא יקרה, קרה בלידה הזאת...
דרורה ניגשת אליי ומסבירה לי שאין ברירה, צריך ניתוח קיסרי. אי אפשר לתאר את רמת האכזבה שלי באותו רגע. מצד אחד, רציתי ללדת כבר ומצד שני, שוב ניתוח?
הורידו אותי לחדר הניתוח, בלי בעלי, כי זה ניתוח חירום. מתתי מפחד. אף אחד לא מדבר אתי, אף אחד לא מסביר לי מה עושים לי עכשיו. אני שוב רוצה להקיא, מרגישה רע מאד, עייפה, כואבת וחלשה.
ראיתי מעליי אחות שליטפה לי את הפנים, בינתיים הרופא המרדים שם לי טשטוש ועוד אפידורל. שאלתי אותה איך הם יודעים שהבטן רדומה כבר, היא ענתה לי שיש להם שיטות. הרגשתי שנוגעים לי בבטן, בתנועות של עיסוי, נבהלתי נורא כי הרגשתי הכל... פתאום הרגשתי את החיתוך, ממש כמו מסור דיסק, רק שזה לא כאב. אני נרדמת מהטשטוש, שומעת את הרופאים והאחיות מתבדחים. הרופא המרדים היה נוראי, ציני ברמה אכזרית.
הרגשתי לבד, רק רוצה חיבוק, שמישהו ידבר אתי לפחות, שיגיד לי מה קורה מעבר לווילון.
אני מרגישה שמוציאים אותה, שממש מתאמצים שם, שנוגעות בי כמה ידיים ואני לא יכולה אפילו לדבר.
פתאום אני שומעת קול מוכר, בעלי האהוב עומד מעל לראשי. השעה 14:22, אני שומעת בכי.. התינוקת שלי בחוץ! הוא אומר לי, תשמעי, זה שלנו...
הקול מעבר לווילון שואל אם האבא פה. בעלי הולך אליו ומצלם את אוצר שלנו.
אחרי שעטפו אותה הביאו לי אותה ליד הפנים.
תגידי לה שלום!
אני אומרת בלחש, שלום ומנשקת את העור הכי רך שהרגשתי בחיים.
איזה מלאך!!
אני מטושטשת כ"כ שאני אפילו לא מצליחה להתרגש.
אח"כ לקחו אותה עם בעלי לבדיקות ושקילה ושוב נשארתי לבד.
הזמן שתפרו אותי נראה כמו נצח, הזמן לא זז. אני שואלת מה קורה. "כבר מסיימים". והסיוט הזה לא נגמר. הגוף שלי מתחיל לרעוד בצורה לא רצונית וזה כואב...!!!
אני בחדר התאוששות, רועדת, מחכה שמישהו כבר יבוא לדבר אתי, כולם מסביב עסוקים ואף אחד לא אומר לי למה אני רועדת כ"כ. לבסוף אמרו לי שזה מחומרי ההרדמה ותיכף יתנו לי משהו לזה.
אמא שלי מגיעה.. כמה שמחתי לראות אותה, ואבא.. כבר 16:00 ואני רוצה לראות את התינוקת שלי!! העבירו אותי למחלקת יולדות, שם התאוששתי עד הערב. מחכה לראות את התינוקת שלי, כבר כואב לי בגוף מרוב הרצון לראות אותה.
ב-18:30 בערך, זה קרה. בעלי הביא אותה מהתינוקייה, שוכבת לה בתוך ערסה שקופה. אני לא יכולה לקום עדיין ואני מנסה להרים את הראש. אני מסתכלת על הנשמה הקטנה ששוכבת בעריסה ולא מאמינה למראה עיניי.
התגובה הראשונה שלי היתה: איזה מלאך!! הדמעות מציפות אותי, אני לא מאמינה שהיא שלי.. היא מושלמת! ישנה כמו מלאך, עטופה בשמיכה, כ"כ עדינה ויפה. 3470 גרם של אושר.
באותו רגע אמרתי בלבי שאני לא עוזבת אותה, בחיים. וגם שהכל היה שווה, הכל. כל הסבל של הלידה, כל הכאבים.
היא נולדה יומיים לפני יום ההולדת שלי, 25/11/08, וזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי, תודה לאל.
אחרי שבוע בלי שם, החלטנו לקרוא לה עפרי.
