סיפור הלידה של תבל - mamy
  • מחשבון הריון
  • מחשבון ביוץ
  • מחשבון משקל

מחשבון לחישוב תאריך לידה

מחשבון הריון יסייע לך להיות מעודכנת בהתקדמות ההריון שלך. כל שעליך לעשות – הכניסי תאריך ווסת אחרון למחשבון הריון וגלי נתונים על ההריון שלך.

תאריך וסת אחרון

מחשבון לשיעור תאריך ביוץ

מחשבון ביוץ יסייע לך לאתר את מועד הביוץ המשוער בהנחה שהמחזור החודשי שלך סדיר.

תאריך וסת אחרון

משך המחזור החודשי (?)

מחשבון הוספת משקל בהריון

מחשבון זה יסייע לך להעריך האם העליה במשקלך במהלך ההריון תקינה וכמה עוד עלייך לעלות במשקל עד הלידה.
גובה (מטרים, לדוגמה - 64.1מטר)
משקל בתחילת ההריון (ק"ג)
משקל נוכחי (ק"ג)
שבוע הריון (בין שבועות 24-21)

  • שם לתינוק
  • מפגשי בוקר
  • mamymail
alt

פירוש נומרולוגי חינם

הקלידו שם פרטי ומיד תקבלו במייל את הניתוח הנומרולוגי של השם שבחרתם.

alt

מפגשי בוקר חינם

כולכן מוזמנות חינם לזמן איכות עם הבייבי בקניונים ברחבי הארץ.

alt

העובר שלך רוצה לדבר איתך

אמא, בואי הרשמי וקבלי ממני העובר שלך מכתב שבועי ובו מידע על ההתפתחות שלי ועוד...


כנסי לעמוד הפייסבוק שלנו לקבלת המלצות ועדכונים

סיפור הלידה של תבל

הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
פורסם ב: 15.06.2016
אני מתרוממת אליה באמצע ציר , היא מתחילה לדקלם את מהלך ההרדמה והסיכונים, אני כבר חצי לא בהכרה . בעלי מתרעם עליה ואומר לה את לא שמה לב שהיא לא מקשיבה?! אני לוחצת.. ורעיה מבקשת לבדוק אותי .. פתיחה 9 היא אומרת, את בלידה ושלחה החוצה את המרדימה.


סיפור הלידה של תבל
18 לינואר קצת אחרי השעה 20:00 בערב, שבוע 40+5 מתהלכת כמו אמא פילה לאיטה שרוצה שגור הפילפילון (שלפי הערכת משקל אחרונה שוקל 3.400) יצא לעולם .
אחרי יום שלם של עבודה במרפאה , יום שני אנחנו אחרי העומס של תחילת השבוע בחורף, ינואר(!), הבוסית ד"ר שירה נותנת לי חיבוק, מנשקת על הלחי ואומרת: "עכשיו אני מרשה לך ללדת שיהיה בהצלחה והלוואי שאקבל ממך אס אם אס שאת בחדר לידה"...לידה ה"קולגה" והחברה, אחת המזכירות נותנת חיבוק ומאחלת "בהצלחה שיגיעו כבר הצירים בבקשה".
(אני כמו וורקוהוליק עד יומי האחרון במרפאה המקום שאני כל כך אוהבת,  מקבלת כאילו אישור לצאת לדרך ולהתחיל ללדת ).
לאחר שבעוד יומיים ב20.1 אני אמורה להכנס לזירוז אם אין צירים או כל התחלה של לידה.
17.1 יום קודם לכן הייתי במוניטור , בבדיקה ידנית פתיחה של חצי עד 1 ס"מ...
מאז אני מתפללת כמו נחמן מאומן שכעת חזר בתשובה שתתחיל לידה טבעית, משמע צירים, ללא כל כלי הזירוזים למינהם...
הרי הוצא להם שם כל כך רע.
מגיעה הביתה ככל יום רגיל אוכלת עם בעלי ביחד ארוחת ערב, הולכים למיטה וכמו בכל חודש תשיעי עושים סקס או כמו שהוא היה אומר : "אני עושה לך זירוז" שמא אולי יעבוד גל הקלישאות שכולם מספרים לך כדי שתלדי.. גם תשע קומות עליתי שבועיים קודם לכן.. תאכלי חרובים, תשתי אתרוג, תלכי ברגל, תעשי סקס על הראש על הבטן...זה לא נגמר כל האמונות .
נרדמת.. מתעוררת עם כאבי בטן, השעה קצת אחרי 2:00 בלילה... מתהפכת במיטה מצד לצד ואומרת לעצמי "תנסי לחזור לישון זה שום דבר עוד מעט יעבור".
הדקות חולפות להן וכל אחת נראית כמו שנה... 
יש לציין ששבוע קודם לכן קרה אותו הדבר ובבוקר קמתי, הגעתי לעבודה , ראיתי שה"צירים" שכנראה היו לי לא מתפתחים ולא מתגברים אז נשארתי לעבוד והם חלפו בצהרי היום.
מנסה לישון וזה לא עובד...מנסה לתזמן את הצירים בחושך מוחלט ובלי משקפיים לא רואה את השעה בממיר.. מנסה לספור בכאילו.. עד שעולה במוחי לשלוח יד לעבר השידה משמאלי שם נח לו הפלאפון.
שולחת יד ונכנסת לאתר כלשהו לתזמן צירים...זה לא עובד.. לא מצליחה להבין בשעת לילה כזו ולא לוחצת בזמן וכבר מאבדת את זה ומתעצבנת.
שוב מנסה לישון.. השעה כבר בערך 3:00 נאנחת מצד לצד..
חלילה לא להעיר את בעלי הדרמטי לפני שאני באמת מוכנה ללכת ללדת.. כי מרוב התרגשות כבר משבוע 36 שנכנסתי לחודש תשיעי מגיב לכל "איי" שלי ב-בואי הולכים למיון או בכל שיחת טלפון שאני מתקשרת שאל "נו כבר ירדו  לך המים?".
מחכה.. מה זה הכאבים האלה? דומה למחזור אבל מתחיל להיות גרוע יותר.. אומרת לעצמי מה יהיה בלידה, מסרבת להבין שאלד בימים הקרובים ובאמת אלוהים שמע לתפילותיי ותחנוניי ועשה כרצוני והתחילו הצירים.. שוב נאנחת..מצד לצד..
בעלי מתעורר בחצי עין ושואל לשלומי.. אני ממלמלת לו שכנראה יש לי צירים.. שואל כמה זמן ואני ככה אומרת  שעה וחצי בערך.
פוקח עיניים , קופץ מהמיטה "יאללה מאמי הולכים למיון ", כאילו החלום הוא המיון..מאד הצחיק אותי ( אף אחד לא באמת הכין אותו מה הוא הולך לעבור).
מדליק את האור בחדר, מתלבש תוך דקות ספורות, מצחצח שיניים , שם ג'ל ולא שוכח לקחת את כל מה שתכנן- כובעים למיניהם, חצוצרות קטנות, כמעט חשב שבא להופיע בקרקס. "אני מוכן".
 

נוסעים ליולדות - אזעקת שווא 

בעודי שוכבת עוד על המיטה, עדיין לא החלטתי אם בכלל אני רוצה כבר ללכת...
מצד אחד רוצה להגיע ושיגידו שאני בלידה (הרי לזה חיכיתי 9 חודשים) ויאללה נוציא את הפילפילון הקטן, מצד שני הפחד מהלא נודע הורג ומצד שלישי כמו שאמא אמרה צריך לחכות לרגע האחרון, אין מה להגיע קודם ועוד בלידה ראשונה.
אחרי כל הלבטים  שלי עם עצמי בראש ובעלי מהצד משכנע ללכת, מתחיל להלביש אותי ולנעול לי נעליים.. נוסעים למיון יולדות .
בדרך ההתרגשות שלו בשיאה .. אני כמו תמיד מנמיכה ציפיות כדי לא להתבאס " בטח סתם באנו ואני עוד לא בלידה ואין פתיחה".. הצירים קיימים, כואבים, סדירים אבל עדיין נסבלים.
מתפללת שיעלו על ציפיותיי והפלא ופלא יגידו שאני בפתיחה 3-5 והגעתי בזמן ללידה ואוכל לטפוח לעצמי על השכם.
מגיעים למיון יולדות שוב קבלה, בדיקת שתן ובדיקת רופא ידנית.
עולה על המיטה ללא חלק תחתון, הרופא מגיע ובודק בחצי עין תורנית שהרגע פתח כי התעורר משנת התורנות שלו ..ואומר פתיחה 1-1 וחצי .. 
תלכי הביתה  הוא אומר אולי עד מחר יתפתח משהו זו לידה ראשונה זה יכול לקחת זמן.
עם כל הציפיות הנמוכות שהיו לי עדיין התבאסתי ויאללה הביתה, הגענו בערך ב6 בבוקר..
בדלת הכניסה לבית פוגשים את ההורים של בעלי בדרכם לעבודה.. מנסים לנחם ואומרים שעוד קצת, לא נורא הפילפילון בסוף יצא.. תלכו לנוח, תחזרו לישון.
יש לציין שאני אמורה ללכת לעבודה ב7 וחצי ולפתוח את המרפאה ובעלי ב9 וחצי לצאת מהבית למשמרת במסעדה.
מהדרך אני כבר הודעתי שאני עם צירים וכבר לא אגיע .
מתה מעייפות, הרי מ2 בלילה אני ערה.. השעה 6 וקצת.
נכנסים למיטה, בעלי נרדם אחרי דקות ואני מנסה לעצום עיניים ולהתעלם מהכאב שממשיך וללא הצלחה.. ברקע נחירות קשות ומרעישות שלו (אומרת לעצמי שלפחות הוא ישן קצת אם נלך ללדת) העיניים רוצות להיסגר אך נלחמות בכאב הלא מוסבר הזה.
השעה 9.. השעון של בעלי מצלצל לקום לעבודה.. שואל לשלומי.. אומרת שלא הצלחתי לישון  ועדיין כואבת.. יש מעט עליה בתדירות.
הוא קם, נכנס לשירותים כמדי בוקר, מצחצח שיניים, לובש את מדי העבודה של "רק בשר" והולך להכין קפה.. אני שכבר לא מסוגלת לשכב מתחילה להתהלך בבית ונאנחת בכל ציר .. מבינה שזה מתקרב אבל עדיין כהרגלי לא לחוצה ולא חרדה.. 
זה צריך לקרות, זה יצא בסופו של דבר וכולן עושות את זה, מעודדת את עצמי.
בנתיים בעלי מתקשר  לאמא שלי..
מומחית הלידות, הדולה... יש לציין שמגיעה לה אות גבורה על כל לידה ובכלל על גידול חמשת הילדים .
כבר לא מסוגלת לדבר אז בעלי מדבר..
היא שואלת אותי שאלות ממוקדות דרכו כדי להבין את מצבי ועד כמה כואב..
מחכה כדי לקבל ממנה את האוקיי כדי ללכת שוב ליולדות, שמישהו כבר יקח את הכאב, שמישהו יגיד שזה קורה ואני לא מדמיינת!
היא אומרת מצידו השני של הטלפון לפי התשובות של בעלי שזה עדיין לא הזמן.. שאחכה עוד אם בשעה 5 בבוקר כמעט ולא הייתה פתיחה .. אני נאנחת ומתבאסת ואומרת לעצמי לאזור את כל הכוחות ולחכות עוד.
בנתיים בעלי מתקשר ל"בוס" שהוא גם אחד החברים הטובים .
מספר לו שהיינו במיון יולדות וחזרנו וכרגע "אין כלום".. אני מתעצבנת בתוכי, מתרגזת.. מה זה אין כלום?!!? הכאבים האלו הם לא כלום !!
מתוסכלת ממשיכה להתהלך בבית ונותנת לו להמשיך בשיחה ואני שומעת אותו אומר שהוא מגיע לעבודה כרגיל ואם יהיה משהו יחזור.
מסיים את השיחה עם כוס קפה בידו האחת ובשניה המפתחות של האוטו והפלאפון, אני בפתח האמבטיה באמצע הרונדלים הלוך ושוב במסדרון של שני מטר אצל ההורים שלו בבית ואני אומרת לו: "לאן אתה חושב שאתה הולך??"
הוא בתמימותו עונה לי .. לעבודה, אם יהיה משהו תקראי לי ואבוא.
משהו בי לא נתן לו ללכת כי ידעתי שזה מגיע.
התקשר שוב לחבר שלו .. "טוב היא לא נותנת לי ללכת אנחנו כנראה שוב נוסעים לבית החולים.." אעדכן אותך.
מחליטה שהולכים שוב, אני כבר לא יכולה לסבול , מחכה שמישהו יגאל אותי מיסוריי.

 

שוב נוסעים ליולדות

מנסה למשוך קצת זמן ונכנסת להתקלח, אומרים שזה יותר טוב במים.. 
נכון ..זה מקל על הכאב במקצת.
כמובן שעושה רק גוף.. מי יתחיל לחפוף  את השיער בשלב הזה.
יוצאת החוצה, מתנגבת, מתלבשת ושוב יוצאים .
התיק מוכן באוטו כבר חודש לפני . 
נכנסים לאוטו, באור יום, כבר לא חשוך והכל פתאום נראה אחרת . למרות שינואר ומזג אויר אפור ואפילו מעט גשום האור נותן קצת תקווה שהיום יקרה משהו . 
אני כבר בקושי יושבת. מתפתלת מכאבים.
מתחילים לנסוע כמעט מגיעים לקצה הרחוב ואני.. שחלמתי על לידה טבעית , ללא התערבות כלי הזירוז וללא המחט שיתקעו לי בגב עם החומר המרדים ה-אפידורל הידוע בכינויו ..שמשתק חצי גוף מכאב אך בו בזמן אין באפשרותך לשלוט על שום דבר שקורה שם.. ואיך בכלל לוחצים שלא מרגישים ? אף פעם לא הבנתי את זה.
אני אומרת לבעלי ומצחקקת שאם אמרתי דבר כזה אני חוזרת בי מיד ורוצה כל דבר שישכך את הכאב הבלתי נסבל הזה. 
משהו לוריד, חזק וטוב .
איזה סם פילים כזה שירדים אותי ולא ארגיש דבר. 
והוא מתחיל לצחוק ויוצא באמירה של "אמרתי לך".
יש משהו בלקיחת אפידורל שנתפס ככישלון בשבילי (ואני חושבת שבשביל עוד כמה נשים).. למרות שבאותו הרגע זה לא ממש מעניין .. רק אחרי.
ממשיכים לסוע..5 דקות אחרי שיצאנו... מה קרה?
שכחנו את ריבת האתרוגים שבן הדוד שלו הביא לי ללידה קלה. שבגדול אני לא מאמינה אבל מה אכפת לי לאכול ריבת אתרוגים.. מה שבטוח זה לא יזיק.
מסתכלים אחד על השניה בשאלה האם לחזור עכשיו את כל 5 הדקות האלו שנראו כמו 5 שעות עם צירים בשביל ריבת אתרוגים? שנינו החלטנו פה אחד שלא והמשכנו הלאה.
עוד כואבת, הצירים ממשיכים להם.. נאחזת עם יד אחת בידית מעל החלון באוטו, חושבת לעצמי שבשביל רגעים כאלה נועדה.. הרי למה היא עוד משמשת חוץ מזה ולתליית חולצות מכופתרות לאחר גיהוץ ?!
בעלי אומר שבטוח יש לי פתיחה של 4-5 ס"מ כבר עם הכאבים האלה..
אני והפסימיות שלי מאד רוצות להאמין שזה המצב ומצד שני אני מאד על הקרקע ועד שלא יוכיחו אחרת אני עם פתיחה של 1 וחצי !
מגיעים לוולפסון , היעד הקסום אז..
מנופפים לשלום לשומר בכניסה שכבר זיהה אותנו מלפנות בוקר ונכנסים לחפש חניה .
. כמובן שאין .
בעלי עוצר מול המיון להוריד אותי ויוצא למסע לחפש חניה ואני יוצאת למסע עליה לרגל למיון יולדות.
בקושי נכנסת למיון ומגיעה למעליות מתחננת שאחת מהן כבר תפתח , עולה למעלה, המעלית נעצרת והבחורה ברקמול כורזת : "מיון יולדות".
הדלת נפתחת ואני אומרת לעצמי הללויה הגעתי! זה היה כמו מסע כומתה שלא נגמר .
יוצאת מהמעלית אל הלובי המוכר שמלא בנשים לבושות חלוקים פרחוניים.. שנים שלא שינו את בית החולים הזה , מאז שבאתי לבקר את אמא שלי לאחר הלידות של אחיי.
נכנסת בדלת ומגיעה לדלפק הקבלה , שם אני פוגשת את המזכירה ששואלת למה הגעתי ? 
ואני עונה.. צירים.. בעודי נשענת על הדלפק שלה ונאנחת.. מסבירה ששוחררתי לפני שעות ספורות.
האם צריך שוב בדיקת שתן?? בוודאי היא עונה, את נקלטת מחדש הרי כבר שוחררת.
שוב בדיקת שתן, נכנסת לחדר קליטה  שם מקבלת אותי המיילדת , בחורה בשם מורן – צעירה בשנות ה30 לחייה , לא ברור אם סבלה פעם צירי לידה.
שואלת לשלומי, פותחת תיק, לוקחת מדדים .
ואני כואבת, בקושי יושבת.. בנתיים בעלי משיג אותי נכנס לחדר עם כל הפקלאות, סווטשרטים , פלאפונים ומה לא.
מורן שואלת  כמה כואב לי מ1-10 לדעתי, אז אני אומרת 8 .. והיא משיבה לי שאשמור משהו ללידה..התעצבנתי עליה מאד.. היא לא הייתה כל כך נחמדה ובדיעבד פשוט הגיונית.
אני עוברת לחדר בדיקת הרופא מתוסכלת , כואבת ומתחננת שבעלי צדק ואני בפתיחה של 5 כבר.
מורן בודקת.. אומרת שבערך 1 וחצי וקוראת לרופאה שתבדוק גם היא.. 
ממש כמו דוכן של פלאפלים שכל אחד רוצה לקחת אחד.
היא בודקת..גם היא אומרת אותו הדבר.
אני מתלבשת עם דמעות בעיניים , איך זה לא מתקדם ורק הכאבים הולכים ומתגברים??
אומרת לבעלי שאין סיכוי שאני חוזרת הביתה ככה ומתחננת שיתנו לי משהו לכאבים.
כאילו עושים לי "טובה" והרופאה אומרת טוב אני אאשפז אותך.

 

יש מתאשפזים!!

מבקשת שאשב על הכסא ולא אזוז כדי שתיקח לי דם.. אז זה נראה כמו לשחזר את טיפוס ההר המושלג, הויאריקה שעשיתי כמה שנים קודם לכן בצ'ילה.
בעלי אוחז ביד ימין, אני מתנועעת מצד לצד כדי לנסות להקל על הכאב ומצד שמאל היא  מנסה לקחת לי דם . עבר בהצלחה.
עכשיו בואי נלך לעשות מוניטור , לקחה אותי מורן.
מחברת אותי כמובן בשכיבה.. אני מתחננת לבעלי שמישהו ייתן לי משהו לכאב שאני לא יכולה יותר.. נאנחת מצד לצד.
חדר המוניטורים מלא. משמאלי, בחורה בשבוע 38 ומימיני עוד 2 בנות.. אחת לקראת לידה עם צירים במוניטור ולא מורגשים ועוד אחת שלא שמעו אותה בכלל בתחילת החדר.
רק אני נאנחת וזועקת למורן כאילו המושיעה שלי עם מחט הקסם.. ושוב היא באה לבדוק ואומרת לי שהתקדמתי קצת ואני בפתיחה 2..
וואו זה ממש הישג אני אומרת לעצמי בציניות..
ואז אני אומרת למורן שעכשיו מ 1-10 כואב לי 20.. והיא אומרת לי בשיא חוצפתה..
אין 20 , אמרנו מ1 עד 10 .
ושוב.. מתחננת למשכך כאבים.. אי אפשר עדיין .. והיא הולכת.
עובר הזמן ואני מתחילה להיאנח בקול בלתי ניתן לשליטה, מבקשת מבעלי שוב שיקרא למורן , כבר לא יכולתי לשבת ועומדת, מתנועעת מצד לצד ונשענת עליו.
היא מגיעה ואני שואלת מה קורה..? היא מסבירה שיש האטות בדופק העובר וצריך להיות עוד חצי שעה במוניטור לפחות.. אני לוקחת נשימה עמוקה. זה נראה כאילו לא הולך להיגמר.
מחכים.. בעלי בנתיים מעדכן את הסבים העתידיים מה מצבנו ושואל אותי אם אני רוצה שאמא שלי כבר תבוא . ואני אומרת : "לא יודעת".. לא רציתי שתגיע לפני שיש משהו באמת .
אחרי זמן מה שוב זועקת למורן, היא בודקת ואומרת שיש פתיחה 2.80 כמעט צחקתי, בחיים לא שמעתי דבר כזה.. ושמעתי הרבה סיפורי לידה, קראתי וראיתי בייבי בום וכ'ו , אבל 2.80?? 
מה זה פיצה מטר?!

 

סוף סוף בחדר לידה

מתחננת לשיכוך הכאב ואז היא אומרת לי טוב נכניס אותך לחדר לידה.
ואני בתוכי שמחה עד לב השמים , כאילו זכיתי בפייס ואראלה התקשרה הבוקר.
נכנסת לחדר לידה ומקבלת את החלוק הפרחוני האגדי, מחליפה בגדים, הצירים מתגברים, עולה למיטה ושוב בודקים.. מבקשת כבר אפידורל .. נכנעתי .. מבינה שנכשלתי, שזה לא יהיה כמו שרציתי. 
מחברים אותי למוניטור ושוב האטות, אומרים שנחכה קצת עם האפידורל . את מורן כבר לא ראיתי בחדר.
שוכבת על צד שמאל ומחזיקה את בעלי בשתי ידיים במותניים מתחננת לאלוהים שיעזור לי, נאנקת  מכאבים ומבקשת שיעסה את הגב בזמן ציר.. מעסה.. מקל מעט על הכאב ושוב מתגבר.
כאב שלא ניתן לדמיין .. המילה כאב קטנה ליד העינוי הזה.
עבר זמן ושוב מבקשת שיקרא למישהו שיתן לי למען השם אפידורל.
מסתכלים על המוניטור ועדיין האטות.. אומרים שנחכה.. נותנים תקווה.
הרי כולם יודעים שכשיש האטות בדופק אף רופא שפוי לא יתן אפידורל . 
הגיעה מיילדת אחרת , רעיה (אי אפשר לומר על אף אחת שנחמדה באותה סיטואציה).
מתלמדת נוספת קטנה ושברירית שעמדה בצד והסתכלה עליי ברחמים ובכל זעקה היה נדמה שהיא נקרעת מבפנים ואת ההתמחות שלה היא כבר לא תעשה ביולדות .
מנהלת חדר לידה. רופאה בכירה. פוקעים לי את המים, אני מתחילה ללחוץ בכל ציר.
רעיה בודקת ואני בפתיחה 5.. חצי הדרך כבר עברתי חושבת לעצמי.
בנתיים בעלי מתמרן בין הטלפון , מעדכן את אמא שלי וביני. 
"בא לי להקיא" , לא עוברות 5 שניות והכל בחוץ.. על המכנסיים שלו.. מנגב את פי ואומר שהכל בסדר . מבקשת ממנו אפידורל בפעם ה50 בערך והולך לקרוא למישהו.... עדיין האטות.
עוד 10 דקות הן אומרות לי .
אני בערפול חושים מהכאב , תשושה אחרי הקאה ובו בזמן כל כמה דקות מישהו בא לקחת פלאפל מהדוכן ודוחף את היד לבדוק מה המצב. 
יש צירים סדירים מאד וכמעט ללא הפוגה ביניהם, לוחצת ומרגישה את כל מעיי יוצאים החוצה , מקדימה ומאחור .. בתחילה אני אומרת לעצמי איזה בושות ולאחר מכן זה כבר לא אישיו, זה לא בשליטתך.
אני מעורפלת, מרגישה כאילו נשמתי יצאה מהגוף ומתבוננת מהצד.
כל הזמן הזה אני זועקת לאפידורל כמו ילד שזועק לאמא.. אך הוא עדיין לא הגיע.
בעלי שואל אם להגיד לאמא שלי לבוא כבר.. ואני עדיין לא יודעת (מאד רציתי שתהיי איתי בחדר לידה, מי אם לא היא ובעלי אבל במחשבה שניה כשהייתי במצב הנתון כנראה שלא רציתי שתראה אותי במצב הזה , חסרת אונים וחלשה כדי שלא תכאב בעצמה).
 עדיין כואב, כאב איום ונורא שלא ניתן להשוות לשום דבר, כאבים סדירים. אין הפוגה.
בכל לחיצה חושבת שהמשיח בא.
מגיעה המרדימה בשעה טובה עם כובע רחצה על ראשה. שואלת אם קראתי את דפי ההדרכה 
(?) את ראית באיזה מצב אני?! בקושי לדבר אז לקרוא את דפי ההדרכה?!! משוגעת.
אני מתרוממת אליה באמצע ציר , היא מתחילה לדקלם את מהלך ההרדמה והסיכונים , אני כבר חצי לא בהכרה .
בעלי מתרעם עליה ואומר לה את לא שמה לב שהיא לא מקשיבה?!
אני לוחצת.. ורעיה מבקשת לבדוק אותי .. פתיחה 9 היא אומרת, את בלידה ושלחה החוצה את המרדימה.

 

פתיחה 9!!!

אני ובעלי ורעיה בחדר מתכוננת ללידה.
אני שכובה לגמרי, בעלי מחזיק את ידי השמאלית, מלטף את פני ואומר: 
"את בסוף , את עושה את זה, את מלכה!"
אני לוקחת נשימה עמוקה ומבינה שהמרדימה עם כובע הרחצה נעלמת מהאופק והחלום שלי מתגשם! לידה טבעית בלי זירוז ובלי אפידורל !
הרגליים למעלה, כל אחת על סד עינויים משלה.. רעיה מבקשת שאלחץ בכל ציר שמגיע .
התחלנו, זה קורה ממש ברגעים אלו..
החלום מתגשם , אני רק צריכה לעזור לו ולתת פוש קטן.
אני לוחצת  ולוחצת . .
לאט לאט החדר מתמלא בנשים, בעלי מודיע שאמא שלי הגיעה והיא בחוץ, רעיה אומרת שהיא לא יכולה היכנס כי כבר התחילה לידה.. התבאסתי מאד אבל הייתי עסוקה בכאב.
ותלחצי הן אומרות , חזק, יותר ומנוחה לרגע.. שוב ציר , הן עוזרות לי עם הרגליים, אני דוחפת ומרגישה שאני נותנת כיף לאלוהים בשמים ויורדת חזרה..
המוח עוד רגע מתפרץ החוצה מרוב הלחיצות.
אני לוחצת בערך כבר חצי שעה ואין כל כך התקדמות .. הן מדברות על ואקום ואני מבינה שזה או עכשיו או לעולם ..
מימיני עומדת בחורה גדולת מימדים ממד"א ואומרת לי: "תחשבי שיש לך קקי גדול ואת חייבת להוציא אותו".. לוחצת שוב, מותשת לחלוטין , מבקשת מבעלי שירטיב לי את השפתיים (מיותר לציין שעמד באמת בגבורה בלידה ואפילו הסתכל , תמך והיה עמוד התווך שלי , הפתיע אותי לטובה) ויאללה עוד לחיצה ועוד לחיצה ואני מרגישה איך רעיה הנחמדת גוזרת אותי שחלילה לא אקרע באופן ספונטני..אבל זה לא מורגש עד כדי כך כי הכל כל כך כואב אז מזה לחתוך אותך על חי.
ושוב לחיצה ושוב לחיצה ורעיה אומרת שהראש כבר יוצא בלחיצה הבאה.. לוחצת ומרגישה את הראש יוצא.. פשוט לא יאומן .. כולן מריעות מסביב ומעודדות "כל הכבוד עוד לחיצה והיא בחוץ".
משמאלי בעלי כבר בוכה מאושר, התרגשות ופלא הבריאה, לחיצה הבאה והיא עליי.
בעלי מחבק ומנשק, בוכה ומברך אותי שעשיתי את הבלתי יאומן .
אני בהלם, עוד לא בוכה אבל מחזיקה אותה, מסתכלים עליה בעיניים בוהות, מסתכלים אחד על השניה ומבינים שזה הפך אותנו להורים .. אני בת 27 והוא 29.. הפלא הזה לא ניתן לתיאור.
אמא שלי נכנסת ומחבקת, מנשקת ומברכת על שאני מדהימה וגדולה שעשיתי זאת ואז אני בוכה ומבינה שזה קרה.
אחרי שעתיים שלמות בחדר לידה שנראו כמו יומיים אני מברכת שנולדה לנו תבל, כשמה כל עולמנו 2.300 ק"ג שמשבוע 6 ידעתי שכך אקרא לה!
גאה בעצמי שעשיתי את זה בדרך הטבעית כמו שחלמתי ובבעלי שהיה שם לכל אורך הדרך והשלים את המשימה בהצלחה יתרה.



למעלה alt
הדפסה altשלח לחבר
מאת
דוא"ל של החבר
קבלי טיפים והמלצות למייל

עקבי אחרינו