סיפור הלידה של תמר - שבוע 33
שלח לחבר
הכל התחיל ביום חמישי, ה- 16 בנובמבר, כשהלכתי לרופא שלי עם הרגשה שמי השפיר מטפטפים. בסופו של יום הגעתי למיון נשים כדי לבדוק את העניין, שהתברר כאזעקת שווא. בדיוק שבוע אחרי, ביום שישי, ה- 24 בנובמבר, כבר לא היה לי ספק שאלה מי שפיר שמרטיבים לי את המכנסיים... מיד ארזתי תיק ועלינו, אופיר ואני, לחדר יולדות. אחרי בדיקה קצרה זה היה רשמי, יש ירידה של מי שפיר. המזל היה ששק מי השפיר לא פקע בבת אחת, אלא בכל פעם נשפכה כמות של כוס, יותר נכון – ספל. אחרי התייעצות עם דר' יובל הוחלט לא לפתוח את התפר הצווארי, אלא לחכות ולראות מה יקרה. השאיפה היתה למשוך את הזמן כמה שיותר, מכיוון שהייתי רק בשבוע 33 להריון. מיד שיכנו אותי בחדר צירים, חיברו אותי למוניטור, שמאותו רגע הפך לחבר צמוד במשך שבוע ותקעו לי זריקת צלסטון בתחת (להבשלת ריאות העובר). התחלתי לקבל אנטיביוטיקה לווריד ארבע פעמים ביום ועוד שני כדורים מסוג אחר של אנטיביוטיקה, על מנת למנוע זיהומים. כל אותו סוף – שבוע שהינו אופיר ואני בחדר הצירים. צוות האחיות והרופאים בחדרי הלידה היו פשוט מקסימים - הרגיעו והסבירו, דאגו לנו לפינוקים וטיפלו בי במסירות ומכל הלב. כמובן שאופיר היה לצידי יום ולילה, על כורסא חצי נוחה – חצי מיבשת את הישבן...
ביום ראשון דר' יובל השלים את המלאכה שהתחיל לפני מספר חודשים, כשהייתי בשבוע 14, והוציא את התפר, שליווה אותי כל ההריון כמעט. בשלב זה עברתי למחלקת יולדות לחדר high risk, לשמירת הריון. כבר לא היתה הפרטיות כמו בחדר צירים. שלוש בנות בחדר ואופיר עבר לישון על ספסל במסדרון, לא שמעו שלא חוקי להרע תנאים...?
ככה עברו להם עוד כמה ימים, עד שבבוקר יום רביעי התעוררתי בבוקר וגיליתי להפתעתי מים מקוניאלים. הרופא הראשון שבא בחמש בבוקר להחליף לי את העירוי ולקחת דם לא התרגש מזה, מה שנראה לי חשוד... הרופא השני שסיפרתי לו, בבדיקת האולטרא סאונד בבוקר, מיד הודיע על זירוז. באישור של דר' יובל הוחזרתי אחר כבוד לחדר צירים וחוברתי באינפוזיה לפיטוצין, לזירוז הלידה. באותו יום קיבלתי פיטוצין במשך 9 שעות, אבל הגוף לא פיתח צירים ללידה וברגע שהופסק הפיטוצין נפסקו גם הצירים. ביום המחרת, יום חמישי, חוברתי שוב לפיטוצין, הפעם הודיעו לי שאם זה לא יעבוד, לא תהיה ברירה, אלא ניתוח קיסרי. כבר הייתי מוכנה נפשית ללידה. דיברתי עם העוברית וביקשתי שתעזור לי, כי היא חייבת לצאת היום. הצירים התגברו ובהדרכת המיילדות, אופיר הקל עלי, קודם כל בנוכחות המרגיעה שלו, בעיסויים בגב התחתון ובשמירה על ההומור. כדור פיזיו מאוד עזר לי, כשלא הייתי מחוברת למוניטור טיילנו קצת במחלקה וכל ציר נשענתי על אופיר, נשמתי וסובבתי את האגן. מי שראה אותנו מהצד בטח נקרע מצחוק, זה נראה כאילו גם לאופיר היו צירים, הוא נשם וסובב את האגן יחד איתי... פתאום הרגשתי שהראש של העוברית נתקע למטה והיא עוד מעט בחוץ! רצנו לחדר לידה עם יד בין הרגליים, שלא תצא בדרך. הצירים התגברו והיו כבר ממש כואבים, עכשיו אני מבינה איך רואים כוכבים גם לא בלילה... הצירים החזקים נמשכו כחמש שעות. הודעתי שאני לא רוצה אפידורל והסכמתי לגז צחוק רק כשכבר היה ממש קשה. ככה הצלחתי לנוח בין הצירים, אך עדיין הרגשתי כל ציר ואת הראש נדחף למטה. כשקראנו למיילדת להכנס היתה כבר פתיחה של 9 אצבעות והלידה התחילה. אופיר היה איתי לאורך כל הדרך, למרות שבלידה ראיתי רק את המיילדת לפני, לא את אופיר, לא החדר, כלום חוץ ממנה. היא הייתה מדהימה ותוך 10 דקות נשמעה צווחה של תינוקת אדמונית במשקל 2.070 ק"ג. מיד אסתר המיילדת הניחה אותה על הבטן שלי וראיתי את היצור הכי מושלם בעולם. היא היתה עוד רטובה ממי השפיר והדם והיתה חמה כמו לחמניה שיצאה הרגע מהתנור. באותו רגע החלטתי על השם תמר – קטנה, מתוקה וחזקה כמו פרי התמר. אופיר גזר את חבל הטבור, צילם אותה ומיד היא הועברה לפגיה. אבל זה כבר סיפור אחר...
חוויית הלידה זכורה לי כחוויה מדהימה וגבוהה. היחס והטיפול של המיילדות חימם לי את הלב. אופיר היה מקסים, תומך, אוהב, לא עזב אותי לרגע, לא נבהל מכלום, עודד וחיזק אותי. לא הייתי עוברת את השבוע הזה בלעדיו באותה קלות יחסית.
תודה למיילדות, תודה לאופיר – אני אוהבת ומעריכה אותך מאוד ותודה לתמר שלי המתוקה, שבאת לעולם והארת את הבית ואת חיינו.
אגב, תמר יצאה מהפגיה ביום ראשון שעבר, נר שלישי של חנוכה, חזקה ויפה.
