בפחות עצב תלדו
שלח לחברפרק מתוך הספר עקרות, התערבות, התעברות (שם זמני) שבכתיבתו עוסקים כעת ד"ר צביה בירמן ופרופ' אליעזר ויצטום.
פרק מתוך הספר עקרות, התערבות, התעברות (שם זמני) שבכתיבתו עוסקים כעת ד"ר צביה בירמן ופרופ' אליעזר ויצטום.
למה כל כך קשה כשקשה להרות?
כי זה לא כדרך הטבע.
כי תנאי השותפות בין בני הזוג משתנים והגבר הופך להיות "שותף שקט" בתהליך ההולדה.
כי לתוך החוויה האינטימית נכנסים שותפים חדשים – ופורטים את הרומנטיקה למטבעות קשים.
כי האשה והמערכת הרפואית יעשו הכל כדי להשיג הריון והגבר ירגיש דחוי וממודר.
כשהשותפות לא מאוזנת הזוגיות הופכת למאויימת ופגיעה.
איך הופכים את הטיפול לקל יותר?
הקדמה
במשך שנים אנשי מקצוע מנסים לאפיין את מצבם הנפשי של זוגות בטיפולי פוריות. בעולם כולו הנסיון להסביר את חלקם של גורמים פסיכולוגיים בעקרות לא מניב פירות כמצופה. הקושי למצוא גורמים פסיכולוגיים בפוריות נובע, בין היתר, מכך שהזוגות הנבדקים כבר נמצאים בטיפולי פוריות וקשה לדעת האם מצבם הנפשי הוא הסיבה לעקרות או שבעיית הפוריות, שמחייבת התמודדות קשה יוצרת את המצב הנפשי. המאמר המובא כאן מנסה לתאר למה קשה לעבור טיפולי פוריות מתוך הבנה שמי שלא מגיב לטיפולי פוריות במגוון תגובות ורגשות קשים הוא החריג. אף זוג לא חושב שהבאת ילדים תהפוך למסע ארוך שבמהלכו כל אחד מבני הזוג מרגיש בודד ודחוי דווקא בתקופה שכל אחד מהם זקוק לחום והבנה. שני בני הזוג חווים חיים השונים מאד ממה שציפו כשהתחתנו. שני בני הזוג יכולים להפיק תועלת רבה מהתערבות מקצועית. בארץ ובעולם יש הוכחות לכך שהשתתפות נשים בקבוצות תמיכה משפרות את ההתמודדות עם הטיפול הרפואי ואף מעלות את ההסתברות להצלחתו.
לא כדרך הטבע
הולדה בעידן בו הטכנולוגיות הרפואיות מאפשרות השגת הריון בדרכים שעד לפני שנים לא רבות נחשבו למדע בדיוני היא זכות יתר (פריבילגיה), שלא היתה לדורות הקודמים. כלומר, כיום זוגות יכולים להשיג הריון, באמצעות טיפול, במצבים רפואיים שעד לפני שנים אחדות לא היה להם טיפול. את הטיפול הרפואי המוצע כיום קשה לזוגות לראות רק כזכות יתר. המטופלים הם בדרך כלל אנשים צעירים ובריאים שרוצים מה שנראה להם טבעי ופשוט – הם רוצים לגדל יחד ילדים. לא קל להם לקבל את הצורך להשיג הריון וילד באמצעות טיפול רפואי. הם נחשפים למצבים שאינם מוכרים לאנשים צעירים ובריאים ונאלצים לדון בסוגיות שדוד הד מתאר כך: "בתחום הבעיות האתיות הנוגעות לטכנולוגיות הרפואיות החדשות, המסייעות באופן מלאכותי לתהליך ההולדה אנו ניצבים נבוכים. אין לנו ביחס אליהן אינטואיציות ברורות, השקפות מקובלות או "שכל ישר" מוסרי אלה הן "בעיות של אי בודד" שהפכו לקונקרטיות תוך פרק זמן קצר ביותר, מבלי שהיה סיפק בידי בני אדם לגבש איזו שהיא השקפה אינטואיטיבית, קדם –פילוסופית בעניינן" (הד,1989, עמ' 61). לדיון בסוגיות אלה נדרשים אנשי מקצוע מתחומים רבים. להשלכות של סוגיות אלה חשופים הזוגות המטופלים. עדיין אין "דרכים מקובלות" או "מנהגים" העוזרים לזוג לעבור את הטיפול הרפואי. גם הסביבה הקרובה סובלת מכך שאין "קוד התנהגות מוסכם" בהתייחסות אל הזוג הלא פורה ועובדה זו מהווה במקרים רבים קושי כבד מנשוא לזוג ולסובבים אותו. רוב הזוגות מוצאים עצמם כשחקנים בדרמה. דרמה שכל אחד מבני הזוג חווה אותה אחרת. הגברים נוטים לראות בטיפולים פתרון לבעיה ותוכן הדרמה שלהם שונה לחלוטין מהטרגדיה שבה משתתפת האשה. לשני בני הזוג צער גדול על כך שהם צריכים להרות שלא כדרך הטבע, בדם יזע ודמעות, ולא כפי שציפו להרות - באהבה. לחלקם ההזדקקות לטיפולי פוריות נראית גם כהתרסה כנגד צו הטבע או צו אלוהי שגזר עליהם לחיות בלי ילדים.
תנאי השותפות בין בני הזוג משתנים
במהלך טיפולי הפוריות כל אחד מבני הזוג עובר שינויים בתחומים רבים: בתפישת העולם, בהתנהגות, בתדמית העצמית ובקשר עם הסביבה הקרובה. כלומר, כל אחד מהם שונה מאד ממה שהיה לפני גילוי בעיית הפוריות.
הקושי של נשים לחיות בלי ילדים מתואר כבר במקורות. ניתן להביא כדוגמא את דברי רחל ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל"א), כלומר, הקושי להרות הוא מקור למצוקה קשה עד מוות ואולי אף גורם לאשה לעסוק בתכנים המבטאים איום על החיים. בקבוצות התמיכה שאני מנהלת הנשים מתארות הרגשה שהטיפול "צובע" את כל החיים. כמו שמישהי אמרה: "עד לפני שלוש שנים הייתי פותחת את החלון והייתי רואה את ים המלח. היום אני פותחת את החלון ורואה שחור". טעם החיים משתנה.
ביטוי לעמדה הגברית ניתן למצוא בדברי אלקנה לחנה: "למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה יירע לבבך, הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א', א'). הגברים סובלים מכך שהולדה הופכת למשימה כה קשה אך גם מכך שהאשה הפסיקה להיות הבחורה הנחמדה איתה הם התחתנו. "התחתנתי עם בחורה נחמדה וקופצנית ועכשיו אני חי עם אשה מרירה וכועסת" אמר אחד מהם. סביב שתי עמדות שונות אלה מזדעזעת הזוגיות. הנשים, יותר מהגברים, מבטאות את המצוקה וחוות תקופה שמתוארת כקשה ביותר בחיים על ידי יותר ממחצית מהנשים (מהלסטדט, 1985). במרבית המקרים זמן קצר לאחר גילוי בעיית הפוריות הנשים מתמסרות לטיפול הרפואי התובעני והוא הופך לנושא מרכזי בחייהן, (כשליש מהנשים אף מפסיקות לעבוד כדי להיות פנויות לטיפולים. בירמן וסוסקולני, 1991), בעוד הגברים נוטים להמשיך באורח חייהם מבלי להיות שותפים ל"אובססיה" של הנשים סביב הבאת ילדים לעולם. הגברים מתקשים להבין מה כל כך קשה לנשים בטיפולי הפוריות, הם סובלים מהשינויים שחלים באשה ובזוגיות, מתקשים לבטא את רגשותיהם ולרוב מסתייגים, או אפילו נרתעים, מעמדת האשה הרואה בקושי להרות טרגדיה.
מה מאפיין את הנשים?
הנשים בדרך כלל הן המובילות לכוון טיפול רפואי, לפעמים זמן קצר אחרי הנישואין. הן משתוקקות להגשים את חלומן להרות בכל מחיר. במהלך הטיפולים הנשים נוטות לסבול ממצבי רוח, שחלקם נובע מתגובה לטיפול התרופתי, הן מתארות את הרגשות השליליים שמתפתחים עם הזמן כלפי חברות שנכנסות להריון, כלפי חברים שלא יודעים סבל מהו. הן סובלות מאבדן התמימות, הן הופכות לפגיעות ובכל מגע, עם כל אדם ובכל מקום, יש פוטנציאל לכאב (לפעמים אפילו כשבעל המכולת שואל אשה מה שלומה היא יכולה להפגע כי תחשוב שהוא רוצה לדעת אם היא בהריון). נשים מתארות פגיעה קשה בספונטאניות בכל תחומי החיים. בתהליך הדרגתי הן מעדיפות שלא להימצא בחברה שעד לגילוי בעיית הפוריות היתה הסביבה הטבעית התומכת שלהן. הנשים נוטות לעתים לאבד את שמחת החיים עד כדי כך שלחלק מהן יחסי מין אינם מקור לעונג ואינטימיות אלא "תפקיד" שגורם לתסכול. נשים אומרות לפעמים: "אם לא ייצא מזה ילד אז למה להתאמץ?". במהלך הטיפולים גוף האשה עובר שינויים ובעקבותיהם משתנה היחס של הנשים לגופן. הן לא מכירות את גופן, לא אוהבות את הגוף שלהן והאגן הופך להיות מקור לסבל ולא להנאות. ואף על פי כן הן ימשיכו ויעשו הכל כדי להרות. ככל שמתמשכת תקופת הטיפולים הנשים יבטאו יותר דיכאון, חרדה ועויינות ויחושו יותר רגשות שליליים כלפי עצמן, בני זוגם ואפילו כלפי העולם.
מה מאפיין את הגברים?
הם רוצים ילדים אך לא "ישתגעו" כמו הנשים כדי להשיגם. "אם הדבר היה תלוי בי לא היינו מגיעים לטיפולים" זו אמירה אופיינית לגברים. הם סובלים מהטיפולים אך נוטים לא לדבר על בעיית הפוריות. הם רואים בטיפול הרפואי פתרון ולא בעיה. חלקם לא מבינים מה כל כך קשה לנשים. קשה להם לעמוד מן הצד ולראות את סבלה של האשה, הם רוצים להכיל אותה, והיו רוצים לעזור אך לא יודעים איך. לכן הם לרוב עומדים מן הצד ומרגישים דחויים ומודרים מן הטיפול הרפואי. רוב הגברים חושבים שאם טיפול יעזור להשיג הריון שיחזיר את האשה להיות הבחורה הנחמדה אתה התחתנו הם מוכנים להיות שותפים שקטים בתהליך (שותף שקט בתחום העסקים הוא שותף שלא לוקח חלק בעסקים אך נהנה או סובל מתוצאותיהם). חלקם רואים בדחיית ההורות הזדמנות להתקדם, ללמוד, לפתח קריירה.
לשני בני הזוג התמודדות עם טיפולי פוריות היא עימות עם הרגשת פגימות, חוסר אונים וכאב שכל אחד מהם מגיב אליהם אחרת. הגברים אומרים "אם אני לא מביא לה ילד אני לא שווה"? רוב הגברים מחפשים לעצמם עיסוקים מספקים ונצמדים למטרות חייהם האחרות. הם, בדרך כלל, מסכימים לטיפול רפואי כי הם רוצים לספק את ציפיות האשה.
הנשים חוברות אל הטיפול הרפואי שהוא שותף פוטנטי יותר ומבטיח להן תיקון לפגם שהתגלה בפוריות שלהן עם בני זוגן. נשים והצוות הרפואי כשותפים אמביציוזיים במאמץ להוליד ילדים, ישקיעו במציאת דרך ובהליכה בה עד השגת המטרה (ילד) כל מאמץ.
האינטימיות מופרעת על ידי השותפים המבטיחים פוריות
כשהשותפות בין בני הזוג איננה מולידה הריון באופן ספונטאני רוב הזוגות פונים לטיפול רפואי שיש בו פוטנציאל להשיג הריון.
ה"צלע השלישית" שלוקחת חלק פעיל בחיי הזוג העקר הוא הטיפול הרפואי. הטיפול נתפס בעיני הגבר, כמתחרה על המסירות של האשה, כחכם יותר, פוטנטי יותר, מדעי יותר ולוחם יחד עם האשה להשגת הריון. במובנים רבים, המערכת הרפואית עונה על צרכי האשה שלא מסופקים על ידי המערכת הזוגית ובהגדרה זו היא, כמו האשה, מהווה איום על ההגמוניה של הגבר. גם על המערכת הרפואית משליך הגבר את הרגשות חוסר האונים, הדחיה והאכזבה ואומר ש"אילו המערכת הרפואית היתה ממלאת את תפקידה "במקצועיות" כבר היו לי ילדים". הגברים, ברוב המקרים, מרגישים שאין להם מקום במהלך הטיפול הרפואי, הם מדברים על כך שהם מיותרים וחלקם אפילו מרגישים נבגדים, ואומרים: "מה שהם רוצים ממני זה רק כוסית של זרע". ("הם", במשמעות האשה והמערכת הרפואית כקואליציה. משפט זה חוזר בוריאציות שונות בשיחות עם גברים). חשוב לציין שגברים מתקשים מאד לדבר על רגשותיהם ומה שמצוטט פה הוא פרי עמל מקצועי עקשני וארוך. בין בני הזוג כמעט ואין שיחות מסוג זה. הנשים נושאות בעול הכבד של הטיפול הרפואי, מקבלות זריקות, עוברות בדיקות כואבות ותכופות ולרוב גם הן מרגישות עזובות ובודדות בסבלן. המשימה של הבאת ילד לעולם הופכת לתפקיד כמעט בלעדי של האשה שחייבת לשם כך להכניס לחייה את הטיפול הרפואי. באופן פרדוקסאלי גם האשה מתלוננת על כך שמה שהגבר תורם הוא רק כוסית הזרע. כשבני הזוג נמצאים בטיפול שניהם סובלים, שניהם מרגישים חסרי אונים, שניהם כועסים על כך שלמערכת הרפואית יש יותר מקום בחיי האשה מאשר לבן זוגה. לשני בני הזוג קשה לחיות עם הצורך להחשף ולהכניס לתהליך ההולדה מערכת כה מסובכת של טיפול רפואי. האשה מוחה, בוכה ומבטאת את הקשייים הגבר מסתתר מאחוריה.
כשהשותפות הזוגית לא מאוזנת והופכת לפגיעה – צריך ארגון מחדש
המצב בו כל אחד מבני הזוג מרגיש בודד, לא מובן ודחוי הופך את החיים לקשים וכואבים. כדאי לכן למצוא דרך להגיע לארגון מחדש של תנאי השותפות, תנאים שיאפשרו להגיע לשווי משקל חדש בין בני הזוג. אמרתי קודם שהאשה סובלת ומבטאת זאת בשלל דרכים. האשה פעילה, יוזמת, נושאת בעול הטיפולים ומתבודדת. הגבר סובל, שותק, לא מבטא רגשות ומרגיש חסר אונים מול סבלה של האשה וחסר תפקיד במהלך הטיפולים. אז מה כדאי לעשות? לאשה שכה זקוקה לתמיכה ושיחה יש להציע מסגרת המאפשרת זאת, בקבוצה או בטיפול אישי. אלה יאפשרו לה לקבל את ההערכה לה היא ראויה על המאמץ הכביר שהיא משקיעה כדי להרות וללדת, יתנו לה כלים חדשים להתמודדות עם קשיי הטיפול, יפגישו אתה עם גישות חדשות ויעילות יותר שיעזרו לה לעמוד בדרישות התובעניות של הטיפולים. לגבר שרוצה להיות שותף יש להציע מה שהוא טוב בו והוא לקחת חלק בארגון הטיפול, בהשגת האישורים, המרשמים והתרופות ואף בהזרקת הזריקות, אם אפשר.
כשכל אחד מבני הזוג תורם את כוחותיו להתמודדות עם הטיפול הרפואי, כשהאשה מתחזקת ולומדת לעבור מעמדת קורבן לעמידת קרב, כשלגבר ניתן מקום ומרחב פעולה במהלך הטיפולים הרפואיים, כשבני הזוג מגיעים להסכמות על חלוקת תפקידים שונה, נוצרת שותפות חדשה ולרוב גם יותר פוריה.
כותבי המאמר: ד"ר צביה בירמן, (עבודת הדוקטוראט אושרה, בהצטיינות, באוניברסיטה העברית בנושא: גברים בטיפולי פוריות).
עובדת סוציאלית, בעבר ראש יחידת ילדים נשים ויולדות בשרות הסוציאלי בבי"ח "הדסה" עין-כרם. משנת 1984 מעורבת בטיפול, במחקר ובעזרה בחקיקה בתחום הבאת ילדים לעולם (טיפולי פוריות ואימוץ). בעלת קליניקה פרטית, מטפלת בזוגות, נשים וקבוצות בירושלים ובמודיעין.
פרופ' אליעזר ויצטום, פרופסור לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן - גוריון בנגב.
