אני לבד...?!
שלח לחברמתקופת הטיפולים האישים שלי אני בעיקר זוכרת בדידות. יש לי בעל מקסים שתומך היום וכמובן שתמך גם אז, אך כאשר באמת הייתי צריכה את המילה הנכונה או החיבוק הרצוי, משום מה זה בדיוק לא הסתדר בעיקר בגלל שהוא לא ידע איך לנהוג.
מאת: איריס נאור, היד שמלווה אתכם להריון
מתקופת הטיפולים האישים שלי אני בעיקר זוכרת בדידות. יש לי בעל מקסים שתומך היום וכמובן שתמך גם אז, אך כאשר באמת הייתי צריכה את המילה הנכונה או החיבוק הרצוי, משום מה זה בדיוק לא הסתדר בעיקר בגלל שהוא לא ידע איך לנהוג. הוא היה מתעניין בפרטים ותוצאות ואני הייתי בוחרת אם להרחיב או לשתף אותו בכל מה שהיה תלוי בתחושות האישיות שלי לאחר כל בדיקה ודקירה אבל בעיקר אני זוכרת שהיה לי קשה לתמלל את מה שהרגשתי ולא תמיד היו לי כוחות לדבר על מה שהסתובב לי בראש שנייה אחרי שנייה של כל יום.
כשהקמתי את מפעל חיי לפני שש שנים חשבתי לעומק עם עצמי למה בעצם הרגשתי כל כך לבד ולמה נשים שעוברות טיפולי פוריות מרגישות בדידות קשה בלי שום קשר למהות וטיב הזוגיות שלהן או לכמות האנשים שנמצאים בחייהן.
המסקנה העיקרית שהגעתי אליה הייתה שאנחנו לא באמת יודעות לתמלל מה חסר לנו או בכלל לבקש תמיכה מהסובבים אותנו ובעיקר מבן הזוג.
בפרדוקס, תחשבו שנייה על ילדים צעירים, ברגע שהם לומדים משהו חדש הם כבר לא רוצים עזרה. ילד שלומד ללכת, לא רוצה לשבת בעגלה יותר. ילד שלומד להתלבש לבד כבר לא רוצה שילבישו אותו, ילד ששורך שרוכים לא רוצה שישרכו לו וכן הלאה.
אבל מה קורה ברגע שאותו ילד רוצה ידיים במקום ללכת, אנחנו מייד אומרים לו שהוא יכול לבד.
כשאותו ילד מבקש שילבישו אותו במקום להתלבש, אנחנו מייד מזכירים לו שהוא מספיק גדול להתלבש לבד, וכמובן גם לגבי שריכת השרוכים – תסתדר לבד.
המסר העיקרי שעובר לילד בכל שלבי הגדילה שלו וכמובן לאחר מכן גם כנערים ומבוגרים הוא, אתה יכול לבד!!!
מה קורה כשאנחנו נכנסים לעולם הפוריות לראשונה, כל התיאוריות שאנחנו יכולים לבד לא מתממשים ואז מתחיל תסכול וכעס רב על הסובבים אותנו. משפטים רבים כמו "אף אחד לא באמת מבין אותי" או "אף אחד לא באמת רואה מה שאני עוברת" מתחילים לצוץ ואיתם הרבה מאוד אמוציות שלא תמיד יש להם בסיס.
כשנכנסים לטיפולי פוריות שונים, לרוב אנחנו לא יודעים מה עלינו להגיד ולמי. בן הזוג שעובר לצידינו את התהליך, לרוב עסוק ברגשות האשם שלו אם הבעיה היא זכרית או לחילופין מרגיש שהוא צריך להיות תומך אבל מבחוץ – לפי הנחיות, "מה שהיא מבקשת אני עושה".
המשפחה והחברים אם הם יודעים, לא תמיד יודעים להתנהל במינונים נכונים, מה לשאול, איך לשאול, אולי שואלים ומלחצים יותר מדי – הכל לא טוב!
אני ממליצה להתבונן מסביב, קודם בבית עצמו ואז קצת החוצה.
מה קורה לתקשורת שלכם מאז תחילת הטיפולים? כמה את מספרת לו על התחושות שלך, הרגשות שלך, הכאבים שלך, החששות שלך, הכעסים שלך? מה התגובה שלו אם וכאשר את מספרת? כמה הוא מודע למה שקורה בתוכך במהלך יום "סטנדרטי"? האם את מעמידה לפעמים פנים שהכל קשורה על מנת לא "להכביד" עליו, על יומו, על התחושות שלו? כמה אנרגיות את צריכה על מנת להתמודד עם התהליכים שלך ובמקביל על התהליכים שלו? כמה את מגנה עליו? האם הוא נותן לך להרגיש שהכל בראש שלך ושהכל יסתדר ברגע שתירגעי?
אם להתבונן שנייה על המשפחה והחברים, האם הכעס שמופנה אליהם באמת מוצדק? אם הם שואלים יותר מדי או לא מספיק אפשר לכוון את הדברים. להסביר מה אתם מצפים, רוצים, צריכים ולהבין אם זה משהו שהם יכולים לתת בכלל.
מערכות יחסים במיוחד במהלך טיפולי פוריות הם דבר קשה, מאוד! אנחנו לא רגילים לבקש עזרה ותמיכה אבל זה הדבר העיקרי שיכול לעזור לנו להתנהל כל יום עד ההצלחה.
אני מאחלת לכם המון דברים טובים וכמובן תקשורת j
