הנשיקה האדומה הגדולה, או איך להתגבר על חרדת הנטישה
שלח לחברבכל בוקר כאשר אני מתכוננת להשאיר את ילדי בגן , אני מורחת כמות נדיבה של אודם אדום על שפתי. אתם שואלים למה? כי אני עומדת לשמוע שוב את שלושת המילים שקורעות לבו של כל הורה "אמא, אל תלכי!" האודם הוא מושיעי ואני אספר לכם מדוע.
מאת: ניקול ישר, מנהלת ועורכת הפורטל
בכל בוקר כאשר אני מתכוננת להשאיר את ילדי בגן , אני מורחת כמות נדיבה של אודם אדום על שפתי. אתם שואלים למה? כי אני עומדת לשמוע שוב את שלושת המילים שקורעות לבו של כל הורה "אמא, אל תלכי!" האודם הוא מושיעי ואני אספר לכם מדוע.
בתי מאי, בת ארבע וחצי, אומרת את המילים האלו כל יום כאשר אני מביאה אותה לגן. לפעמים המילים מלוות בדמעות ולפעמים בחיוכים, אבל הן תמיד מלוות בתחושת חרדה שלה וגם שלי.
חרדת הנטישה מתחילה אצל ילדינו בעודם תינוקות, בדרך כלל בגיל ארבעה עד שישה חודשים. זהו שלב תקין בהתפתחותם. זהו הזמן בו התינוקות מתחילים להבין שהינם יישות נפרדת מהאם, כך שהיותם בלא נוכחות אמם יוצרת חרדה.
אם האב הינו המטפל העיקרי של התינוק, היותם בלעדיו יכולה להיות מדאיגה אף היא.
כאשר ילדים גדלים, ישנם שלבים בחייהם בהם הם עלולים לחוש חרדת נטישה. כמו למשל, כאשר אנו משאירים אותם עם בייביסיטר, כאשר אנו שאירים אותם במעון/בגן הילדים.
זה טבעי לחלוטין שהילד בוכה כאשר ההורה עוזב, אולם יש דרכים להקל על הפרידה גם להורה וגם לילד.
- הסבירו את המצב לילד. ספרו לאן אתם הולכים, ספרו לילד מה הוא יעשה בזמן שאתם לא נמצאים, מי ישמור עליו בזמן זה, מתי תחזרו. השתמשו בשפה ברורה וקונקרטית כמו למשל "אחזור אחרי שאתה תסיים את ארוחת הצהריים" עדיף על "אחזור בעוד ארבע שעות". ילד צעיר אינו יכול לתפוס את מושג הזמן.
- שחקו משחקים כמו מחבואים, כדי לפתח את תחושת קביעת האוביקט של ילדכם. ילדכם ילמדו שעצם זה שאינם רואים אתכם ברגע מסויים, אין זה אומר שאתם לא נמצאים או שלא תחזרו.
- קראו עם ילדכם סיפורים על הליכה למעון/לגן. שמיעת סיפורים והתבוננת בתמונות הנוגעים בסיטואציה, יעזרו לילדכם לעבד את מה שקורה. מוכנות לקראת הסיטואציה עוזרת להתמודד עמה כאשר היא מתרחשת.
- אפשרו לילדכם לקחת עמם צעצוע אהוב לגן. אם לילדכם בובה רכה או שמיכה שמנחמת אותו, הביאו אותם עמכם לגן. בנוסף, אם תתנו לילד משהו משלכם זה יכול להקל את המעבר ולעזור לילד להרגיש קרוב אליכם כל היום. עוד רעיון הוא להחביא פתקי הפתעה בתיק האוכל של הילד.
- עבדו בשיתוף עם הגננת וצוות הגן של ילדכם. אם ילדכם מתקשה במעבר בעקביות ולאורך היום, בקשו מצוות הגן תובנות שיעזרו לשפר את המצב. הם חברי הצוות שלכם והם האנשים הכי חשובים עבור ילדכם כאשר אתם עוזבים, גייסו את עזרתם.
- פתחו שיגרה. נסו להיצמד לאותו לוח זמנים כל יום כך שילדכם ידע למה לצפות. כאשר הגיע הזמן לעזוב, אמרו את אותן ברכות פרידה כך שהפרידה תהפוך לטקס קבוע.
- אולי תוכלו לשחק איזה משחק יחד לפני החיבוק והנשיקה, או תתנו לילדכם לבחור איזה סיפור קצר שתקריאו לו לפני שתאמרו שלום. בכל מקרה חזרו על התהליך כל פעם מחדש בזמן הפרידה.
- לעולם אל תעלמו לילד בלי לומר שלום. בעוד שנראה לכם שזה קל יותר עבורכם, זה קשה יותר עבור ילדכם כאשר הוא מבין שהלכתם. זה יכול להשפיע על האמון ותחושת הביטחון של הילד. עדיף להתמודד עם הדמעות מאשר עם תחושת הנטישה.
מה שמחזיר אותי לאודם שאני מורחת כל בוקר. רציתם לדעת למה?
כדי לעזור למאי להתמודד עם חרדת הנטישה, אני מספרת לה סיפור על דובון שהולך לגן, אמא דובה מנשקת את כף ידו של הדובון כאשר הוא מסרב ללכת לגן. היא אומרת לו שבכל רגע שירגיש בודד בגן, כל שעליו לעשות זה להצמיד את כף ידו ללחיו ואז ירגיש את הנשיקה של אמא.
בכל יום כאשר אני מתכוננת להפרד ממאי בגן, היא אומרת "אמא, אל תלכי!", אז אני מבקשת "תני לי את כף ידך". היא מחייכת, ביודעה מה עומד לקרות. אני מצמידה את שפתי למרכז כף ידה ונותנת לה נשיקה אדומה ומבהיקה. היא בקביעות נותנת בה מבט מאשר ומקפלת את אצבעותיה הקטנטנות מסביבה למשמר. אז, אנו מחליפות חיבוק ונשיקה ואני הולכת לדרכי. ברוב המקרים היא מביטה בי הולכת למרות שלעיתים היא רצה לשחק. בכל מקרה, שתינו מרגישות הרבה יותר טוב לאחר שעברנו את הטקס הקבוע שלנו.
