כיצד מתפתחת אישיותו של אדם? - חלק ב'
שלח לחבר
כיצד מתפתחת אישיותו של אדם הבחירה באוטונומיה מול בושה וספקנות עצמית
מאת: אילה יפתח m.a מחנכת ומטפלת באמנויות
בגיליון הקודם ( תחושת בטן 10) הזכרתי את הפסיכואנליטיקאי האמריקאי אריק אריקסון המדבר על התפתחות האישיות. לדבריו התפתחותם של בני אדם מתרחשת בשלבים מינקות ועד לזיקנה ולכל שלב המאפיינים שלו. בכל שלב מתעשרת האישיות בתכונות המשפיעות על יחסו של האדם לחיים, על יחסיו עם הזולת ועל התנהגותו. המעבר משלב אחד לשני מוגדר על ידי אריקסון כמשבר.
הבחירה באוטונומיה מול בושה וספקנות עצמית
אילה יפתח m.a מחנכת ומטפלת באמנויות.
בגיליון הקודם ( תחושת בטן 10) הזכרתי את הפסיכואנליטיקאי האמריקאי אריק אריקסון המדבר על התפתחות האישיות. לדבריו התפתחותם של בני אדם מתרחשת בשלבים מינקות ועד לזיקנה ולכל שלב המאפיינים שלו.
בכל שלב מתעשרת האישיות בתכונות המשפיעות על יחסו של האדם לחיים, על יחסיו עם הזולת ועל התנהגותו. המעבר משלב אחד לשני מוגדר על ידי אריקסון כמשבר.
על פי אריקסון ועוד פסיכולוגים, משבר אינו בהכרח "סוף העולם". כלומר אין זה מצב של שבר שאין חזרה ממנו. בעצם משבר הוא מצב מחויב המציאות.
הוא מתרחש בכל פעם שיש צורך בבחירה בין לפחות שתי ברירות. טוב, אולי מצוקתו של תינוק נראית לעתים כשטותית, ולא צריך לקרוא משבר לכל כאב בטן שהתינוק חש. וכי מה התינוק הזה מבין במשברים?
הרי אנחנו המבוגרים עוברים משברים ויורדים לתהומות ולוקח לנו זמן להתאושש. אולם עלינו לזכור שהכל בהתאם ליכולת והתינוק שרק נולד "נשבר" כאשר הוא רעב ואם הוא יודע לדרוש את שלו הרי הוא מקים סקנדל אמיתי. אבל תינוק שלא מצליח להשיג מענה לצרכיו עלול להגיע לאותם תהומות של פחד וחרדה, לחוש נעזב, חסר אונים וחסר תושייה.
אולם כאשר מקבל התינוק מענה לצרכיו הוא מרגיש עונג. ואל תחושת העונג הזו חותר יצור אנושי זעיר זה שוב ושוב. ומה מענג את התינוק הזעיר? מזון המדכא את תחושת הרעב וחום אנושי. החום והאהבה של אימא. (אגב,"משבר" – אם נחליף ש' בע', נקבל את המילה "מעבר") משבר הוא ביטוי למעבר ממצב אחד למשנהו כך טוענים מחנכים ופסיכולוגים.
יש לו התחלה, אמצע וסוף. כשהתינוקת שלנו, לדוגמא, הייתה כבת שישה חודשים היא עברה משבר שהיה קשור לצמיחת השן הראשונה. הימים והלילות שלה ושלנו ההורים היו "שבורים". הפה שלה היה מוצף ברוק, והילדה הייתה מכניסה כל דבר לפה ונושכת בזעם. יום אחד אף היה לה חום גבוה ואפילו שלשלה... והופ!!! הנה מציצה לה שן לבנה, קטנטנה והילדונת הופכת למתוקה ולידידותית וה"משבר" חלף עבר לו... עד למשבר הבא.
צמיחת שיניים היא רק דוגמה אחת של מצב מצוקה שהוא בלתי נמנע. אולם לתינוקת שלנו שלכאורה "לא עושה כלום" רק שוכבת כל היום במיטה יש תכנית לימודים עמוסה מאוד. עליה ללמוד להסתדר בעולם ובעיקר ללמוד איך להשיג דברים שיספקו את צרכיה.
זה לא פשוט לעשות ללא יכולת לדבר ולהתנועע. מזל שאפשר לבכות, לצרוח ולהשמיע קולות ובכך להודיע לעולם על המחסור. ומזל גדול יותר יש כאשר יש אימא קשובה לצרכים השונים של ילדתה. אגב, אימא: האם את משוחחת עם תינוקך? נכון הוא עדיין לא מבין כל מילה אבל אני מכירה אימהות חכמות שקשובות לצורכי תינוקותיהן והן מדברות אליהם, ממש במילים, מספרות להם מה הולכים לעשות, למה וכמה ועוד.
התינוקות לומדים להקשיב לנימת הקול ואימא מתחילה ללמד אותם דברים כמו "הנה זה אור" ו"הנה זאת ציפור" ותוך זמן קצר התינוקות מתחילים להתבטא בקולות שהופכים להברות ולמילים. חשוב מאוד לדבר ולשוחח עם תינוקות. זו גם הדרך ליצירת קשר ראשוני בסיסי חם ותומך. במאמר הקודם דיברנו על כך שבשנת החיים הראשונה מתפתחת תחושת האמון בסביבה הקרובה.
אימא היא האדם הקרוב ביותר בשנת החיים הראשונה. אימא נתפסת כעולם כולו. ואימא היא זו שמעוררת בהם תקווה שהיא תהיה זו שתסלק כל מכשול מהדרך, תיתן הגנה ותשובה לכול מצוקה. תחושה בסיסית זו עשויה לפתח בתינוקה את תחושת האמון בעולם הסובב אותו. כמובן שיש מספר לא מבוטל של ילדים וילדות שמפתחים תחושת חוסר אמון בסביבתם ואלה עלולים להתפתח לבני אדם חסרי תקווה.
האם אפשר ללמוד וללמד אמון מהו? כמובן. חשוב ביותר לפתח התנהגות פסיכו- חברתית הבנויה על הדדיות של נתינה בין אימא לתינוק. אימא מחייכת והילדה מחזירה חיוך. אימא משמיעה קולות שונים והילדה מחזירה לה קולות כאלה.
אימא נותנת צעצוע לילדתה והילדה נותנת לאימא בחזרה. אימא נותנת לילדתה צעצוע ומושיטה את היד מצפה שהתינוקת תחזיר לה ועושה זאת עם הרבה מילות חיבה ועידוד או להיפך. אימא היא כמו ראי לתינוקת שלה. ובהתנהגותה היא מלמדת את ילדתה על ידי תרגילי ראי כאלה של "לתת ולקבל" או "לקחת ולהחזיר". אלה הם תרגילים היוצרים את המסד ליחסי אנוש והאישיות המתפתחת, בעודה בחיתוליה (תרתי משמע ). לומדת לתת ולקבל או לקחת ולהחזיר.
לתת ולקבל או לקחת ולהחזיר הופך לאופנה התנהגותית המופנמת בנפשה של התינוקת ויש סיכוי שהתנהגות כזו תמשיך להתקיים ותתפתח מתינוקת זעירה זו נערה המוכנה לתת ולקבל ותהפוך לאישה מבוגרת שכזו ואף תהיה כך בזקנתה, ולתת ולקבל תהיה התנהגות שתהפוך לערך מקודש בחייה.
האם אימא יכולה להיות זמינה תמיד לתינוקה? לא צריך להיות פסיכולוג או מומחה לגידול תינוקות כדי לענות על שאלה זו. הרי ברור שיש רגעים שאימא שמה את תינוקה בסל מתנדנד והתינוק נשאר לו שם לעיסוקיו הלימודיים.
הרי אמרנו קודם שהתינוק או התינוקת עסוקים בלימודי הסביבה בה הם חיים ועושים זאת כל אחד מהם על-פי דרכו. בתרבות שבה אימא גולשת באינטרנט, צופה בטלוויזיה ויוצאת לעבודה או לסתם סידורים בבית ברור שאין היא אם זמינה כל העת. ובכל זאת? יש תרבויות שבהן התינוק נשאר צמוד אל גוף האם במנשא ולא רק בטיול קניות במדרחוב, אלא בשדה ובאחו בחברות חקלאיות בדרום אמריקה או באפריקה. הילד במצב של סימביוזה נצחית עם אמו שחולצת לו שד בכל פעם שהוא חש רעב וכך נמנעים אולי ממשברים. האומנם? והאם מועיל הדבר להימנע כך ממשברי התפתחות?
יש גם היום בחברה הפוסט מודרנית האורבנית, הורים שמקבלים אידיאולוגית את הגישה הזאת ומגדלים את ילדיהם בצמידות מתמדת אליהם. הם אומרים שהתינוק זקוק לחום הגוף של הוריו ולא רק גם לחום הגוף אלא בעיקר לחום הנפש.
נחזור לאריקסון על שמונת המשברים ההתפתחותיים, המדבר על "יש אמון" לעומת "אין אמון" שמתפתח בשלב הראשון. ונאזכר את ויניקוט שהיה גם הוא פסיכואנליטיקאי של ילדים. הוא היה ריאליסטן אמיתי בחברה התעשייתית במחצית המאה ה-20. שדיבר על "אובייקט מעבר" ( זוכרים מה שנכתב לעיל על הקשר בין משבר למעבר?) הוא אמר כך: כיוון שאי אפשר שאימא תהיה צמודה אל התינוק שלה כל הזמן, וכדי שהתינוק לא יישאר לבדו עם האימה והבדידות ניתן לו דובי צעצוע שיחזיק בו וילטף אותו ויפנטז עליו שזהו השד של אימא או הבקבוק. זה יהיה החפץ שבמקום אימא. הדובי שאפשר לחבק אותו. (זוכרים את פו הדב?) הדובי הזה וצעצועים אחרים הם ראשיתה של יצירה, של מחקר ושל המצאה. וכל כך למה? משום שהדובי המסמורטט שהתינוק הולך עמו לישון ומחבק אותו חזק הוא גם הגשר הנפשי שעובר עליו הילד, בשלב ההתפתחות הבא, שעל פי אריקסון הוא מתרחש בגיל שנתיים עד שלוש.
שם מעמיד אריקסון שני מדדים התנהגותיים זה מול זה: המשבר שעובר הילד אז כאשר אימא לא ממש על ידו הוא בבחירה שהוא עושה בין אוטנומיה ל"בושה או ספקנות עצמית". אובייקט המעבר הזה מצד אחד משמש כנחמה למשבר שבאי זמינותה של אימא מאידך הוא נותן את החופש, החירות והעצמאות ללא כפיה שכל יוצר או ממציא נזקק לה.
בשנות החיים האלה (שנתיים עד שלוש) מתרחב המעגל הסביבתי התומך והוא כולל את אימא ואבא. והמדד להתנהגות היא עד כמה הילדה עצמאית במעשיה והתנהגותה. עד כמה היא עושה מעשים על פי רצונה והחלטית במעשיה מול עד כמה היא עצורה ומלאת ספקות לגבי יכולתה. והשאלה שהורים לילדים בגיל זה יחזרו וישאלו שוב ושוב.
היא זו: האם הילדה שלנו יודעת להתמודד עם קושי ולפתור אותו בכוחות עצמה או היא תלותית ומחכה לפתרון שיבוא מבחוץ? אולי היא תבכה ולא תפסיק עד שאימא תיגש אליה? זו אפשרות אחת. או תבחר לפתור את הבעיה בעצמה או תיעזר בצעצוע האהוב עליה להתייעץ אתו מה לעשות. אם היא תחזור ותבכה בחוסר אונים ותתבע שאימא ורק אימא ושום דבר פרט לאימא, הרי שהקטנה לא למדה עדיין ליהנות מעצמאות יצירתית. עדיין לא פיתחה תחושה אוטונומית. ואימא מה עליה לעשות? להתמודד יחד עם בתה ולסייע לה לפתח את חוסר התלות היצירתית הרצויה. להתרחק מהבושה לעשות מעשים חדשים ומהספק שהיא מטילה ביכולתה.
מאת: אילה יפתח m.a מחנכת ומטפלת באמנויות
בגיליון הקודם ( תחושת בטן 10) הזכרתי את הפסיכואנליטיקאי האמריקאי אריק אריקסון המדבר על התפתחות האישיות. לדבריו התפתחותם של בני אדם מתרחשת בשלבים מינקות ועד לזיקנה ולכל שלב המאפיינים שלו. בכל שלב מתעשרת האישיות בתכונות המשפיעות על יחסו של האדם לחיים, על יחסיו עם הזולת ועל התנהגותו. המעבר משלב אחד לשני מוגדר על ידי אריקסון כמשבר.
הבחירה באוטונומיה מול בושה וספקנות עצמית אילה יפתח m.a מחנכת ומטפלת באמנויות.
בגיליון הקודם ( תחושת בטן 10) הזכרתי את הפסיכואנליטיקאי האמריקאי אריק אריקסון המדבר על התפתחות האישיות. לדבריו התפתחותם של בני אדם מתרחשת בשלבים מינקות ועד לזיקנה ולכל שלב המאפיינים שלו.
בכל שלב מתעשרת האישיות בתכונות המשפיעות על יחסו של האדם לחיים, על יחסיו עם הזולת ועל התנהגותו. המעבר משלב אחד לשני מוגדר על ידי אריקסון כמשבר.
על פי אריקסון ועוד פסיכולוגים, משבר אינו בהכרח "סוף העולם". כלומר אין זה מצב של שבר שאין חזרה ממנו. בעצם משבר הוא מצב מחויב המציאות.
הוא מתרחש בכל פעם שיש צורך בבחירה בין לפחות שתי ברירות. טוב, אולי מצוקתו של תינוק נראית לעתים כשטותית, ולא צריך לקרוא משבר לכל כאב בטן שהתינוק חש. וכי מה התינוק הזה מבין במשברים?
הרי אנחנו המבוגרים עוברים משברים ויורדים לתהומות ולוקח לנו זמן להתאושש. אולם עלינו לזכור שהכל בהתאם ליכולת והתינוק שרק נולד "נשבר" כאשר הוא רעב ואם הוא יודע לדרוש את שלו הרי הוא מקים סקנדל אמיתי. אבל תינוק שלא מצליח להשיג מענה לצרכיו עלול להגיע לאותם תהומות של פחד וחרדה, לחוש נעזב, חסר אונים וחסר תושייה.
אולם כאשר מקבל התינוק מענה לצרכיו הוא מרגיש עונג. ואל תחושת העונג הזו חותר יצור אנושי זעיר זה שוב ושוב. ומה מענג את התינוק הזעיר? מזון המדכא את תחושת הרעב וחום אנושי. החום והאהבה של אימא. (אגב,"משבר" – אם נחליף ש' בע', נקבל את המילה "מעבר") משבר הוא ביטוי למעבר ממצב אחד למשנהו כך טוענים מחנכים ופסיכולוגים.
יש לו התחלה, אמצע וסוף. כשהתינוקת שלנו, לדוגמא, הייתה כבת שישה חודשים היא עברה משבר שהיה קשור לצמיחת השן הראשונה. הימים והלילות שלה ושלנו ההורים היו "שבורים". הפה שלה היה מוצף ברוק, והילדה הייתה מכניסה כל דבר לפה ונושכת בזעם. יום אחד אף היה לה חום גבוה ואפילו שלשלה... והופ!!! הנה מציצה לה שן לבנה, קטנטנה והילדונת הופכת למתוקה ולידידותית וה"משבר" חלף עבר לו... עד למשבר הבא.
צמיחת שיניים היא רק דוגמה אחת של מצב מצוקה שהוא בלתי נמנע. אולם לתינוקת שלנו שלכאורה "לא עושה כלום" רק שוכבת כל היום במיטה יש תכנית לימודים עמוסה מאוד. עליה ללמוד להסתדר בעולם ובעיקר ללמוד איך להשיג דברים שיספקו את צרכיה.
זה לא פשוט לעשות ללא יכולת לדבר ולהתנועע. מזל שאפשר לבכות, לצרוח ולהשמיע קולות ובכך להודיע לעולם על המחסור. ומזל גדול יותר יש כאשר יש אימא קשובה לצרכים השונים של ילדתה. אגב, אימא: האם את משוחחת עם תינוקך? נכון הוא עדיין לא מבין כל מילה אבל אני מכירה אימהות חכמות שקשובות לצורכי תינוקותיהן והן מדברות אליהם, ממש במילים, מספרות להם מה הולכים לעשות, למה וכמה ועוד.
התינוקות לומדים להקשיב לנימת הקול ואימא מתחילה ללמד אותם דברים כמו "הנה זה אור" ו"הנה זאת ציפור" ותוך זמן קצר התינוקות מתחילים להתבטא בקולות שהופכים להברות ולמילים. חשוב מאוד לדבר ולשוחח עם תינוקות. זו גם הדרך ליצירת קשר ראשוני בסיסי חם ותומך. במאמר הקודם דיברנו על כך שבשנת החיים הראשונה מתפתחת תחושת האמון בסביבה הקרובה.
אימא היא האדם הקרוב ביותר בשנת החיים הראשונה. אימא נתפסת כעולם כולו. ואימא היא זו שמעוררת בהם תקווה שהיא תהיה זו שתסלק כל מכשול מהדרך, תיתן הגנה ותשובה לכול מצוקה. תחושה בסיסית זו עשויה לפתח בתינוקה את תחושת האמון בעולם הסובב אותו. כמובן שיש מספר לא מבוטל של ילדים וילדות שמפתחים תחושת חוסר אמון בסביבתם ואלה עלולים להתפתח לבני אדם חסרי תקווה.
האם אפשר ללמוד וללמד אמון מהו? כמובן. חשוב ביותר לפתח התנהגות פסיכו- חברתית הבנויה על הדדיות של נתינה בין אימא לתינוק. אימא מחייכת והילדה מחזירה חיוך. אימא משמיעה קולות שונים והילדה מחזירה לה קולות כאלה.
אימא נותנת צעצוע לילדתה והילדה נותנת לאימא בחזרה. אימא נותנת לילדתה צעצוע ומושיטה את היד מצפה שהתינוקת תחזיר לה ועושה זאת עם הרבה מילות חיבה ועידוד או להיפך. אימא היא כמו ראי לתינוקת שלה. ובהתנהגותה היא מלמדת את ילדתה על ידי תרגילי ראי כאלה של "לתת ולקבל" או "לקחת ולהחזיר". אלה הם תרגילים היוצרים את המסד ליחסי אנוש והאישיות המתפתחת, בעודה בחיתוליה (תרתי משמע ). לומדת לתת ולקבל או לקחת ולהחזיר.
לתת ולקבל או לקחת ולהחזיר הופך לאופנה התנהגותית המופנמת בנפשה של התינוקת ויש סיכוי שהתנהגות כזו תמשיך להתקיים ותתפתח מתינוקת זעירה זו נערה המוכנה לתת ולקבל ותהפוך לאישה מבוגרת שכזו ואף תהיה כך בזקנתה, ולתת ולקבל תהיה התנהגות שתהפוך לערך מקודש בחייה.
האם אימא יכולה להיות זמינה תמיד לתינוקה? לא צריך להיות פסיכולוג או מומחה לגידול תינוקות כדי לענות על שאלה זו. הרי ברור שיש רגעים שאימא שמה את תינוקה בסל מתנדנד והתינוק נשאר לו שם לעיסוקיו הלימודיים.
הרי אמרנו קודם שהתינוק או התינוקת עסוקים בלימודי הסביבה בה הם חיים ועושים זאת כל אחד מהם על-פי דרכו. בתרבות שבה אימא גולשת באינטרנט, צופה בטלוויזיה ויוצאת לעבודה או לסתם סידורים בבית ברור שאין היא אם זמינה כל העת. ובכל זאת? יש תרבויות שבהן התינוק נשאר צמוד אל גוף האם במנשא ולא רק בטיול קניות במדרחוב, אלא בשדה ובאחו בחברות חקלאיות בדרום אמריקה או באפריקה. הילד במצב של סימביוזה נצחית עם אמו שחולצת לו שד בכל פעם שהוא חש רעב וכך נמנעים אולי ממשברים. האומנם? והאם מועיל הדבר להימנע כך ממשברי התפתחות?
יש גם היום בחברה הפוסט מודרנית האורבנית, הורים שמקבלים אידיאולוגית את הגישה הזאת ומגדלים את ילדיהם בצמידות מתמדת אליהם. הם אומרים שהתינוק זקוק לחום הגוף של הוריו ולא רק גם לחום הגוף אלא בעיקר לחום הנפש.
נחזור לאריקסון על שמונת המשברים ההתפתחותיים, המדבר על "יש אמון" לעומת "אין אמון" שמתפתח בשלב הראשון. ונאזכר את ויניקוט שהיה גם הוא פסיכואנליטיקאי של ילדים. הוא היה ריאליסטן אמיתי בחברה התעשייתית במחצית המאה ה-20. שדיבר על "אובייקט מעבר" ( זוכרים מה שנכתב לעיל על הקשר בין משבר למעבר?) הוא אמר כך: כיוון שאי אפשר שאימא תהיה צמודה אל התינוק שלה כל הזמן, וכדי שהתינוק לא יישאר לבדו עם האימה והבדידות ניתן לו דובי צעצוע שיחזיק בו וילטף אותו ויפנטז עליו שזהו השד של אימא או הבקבוק. זה יהיה החפץ שבמקום אימא. הדובי שאפשר לחבק אותו. (זוכרים את פו הדב?) הדובי הזה וצעצועים אחרים הם ראשיתה של יצירה, של מחקר ושל המצאה. וכל כך למה? משום שהדובי המסמורטט שהתינוק הולך עמו לישון ומחבק אותו חזק הוא גם הגשר הנפשי שעובר עליו הילד, בשלב ההתפתחות הבא, שעל פי אריקסון הוא מתרחש בגיל שנתיים עד שלוש.
שם מעמיד אריקסון שני מדדים התנהגותיים זה מול זה: המשבר שעובר הילד אז כאשר אימא לא ממש על ידו הוא בבחירה שהוא עושה בין אוטנומיה ל"בושה או ספקנות עצמית". אובייקט המעבר הזה מצד אחד משמש כנחמה למשבר שבאי זמינותה של אימא מאידך הוא נותן את החופש, החירות והעצמאות ללא כפיה שכל יוצר או ממציא נזקק לה.
בשנות החיים האלה (שנתיים עד שלוש) מתרחב המעגל הסביבתי התומך והוא כולל את אימא ואבא. והמדד להתנהגות היא עד כמה הילדה עצמאית במעשיה והתנהגותה. עד כמה היא עושה מעשים על פי רצונה והחלטית במעשיה מול עד כמה היא עצורה ומלאת ספקות לגבי יכולתה. והשאלה שהורים לילדים בגיל זה יחזרו וישאלו שוב ושוב.
היא זו: האם הילדה שלנו יודעת להתמודד עם קושי ולפתור אותו בכוחות עצמה או היא תלותית ומחכה לפתרון שיבוא מבחוץ? אולי היא תבכה ולא תפסיק עד שאימא תיגש אליה? זו אפשרות אחת. או תבחר לפתור את הבעיה בעצמה או תיעזר בצעצוע האהוב עליה להתייעץ אתו מה לעשות. אם היא תחזור ותבכה בחוסר אונים ותתבע שאימא ורק אימא ושום דבר פרט לאימא, הרי שהקטנה לא למדה עדיין ליהנות מעצמאות יצירתית. עדיין לא פיתחה תחושה אוטונומית. ואימא מה עליה לעשות? להתמודד יחד עם בתה ולסייע לה לפתח את חוסר התלות היצירתית הרצויה. להתרחק מהבושה לעשות מעשים חדשים ומהספק שהיא מטילה ביכולתה.
