עולם הילד- כלי לביטוי של הסיפור הפנימי
שלח לחבר
מאת: דרורית אמיתי-דרור, מומחית לגיל הרך, יועצת להורים ולאנשי חינוך
"עולם הילד" הוא אמצעי / כלי שאני מרבה להשתמש בו עם ילדים ומנחה גם גננות, מטפלות = caregivers והורים "לנצל" אותו.
בניתי את הכלי הזה מתוך צורך שהרגשתי בעבודתי עם ילדים ובעבודת מטפלות/גננות עם ילדים עוד לפני שנים. בעיני הוא ממלא איזה חסר – ולהערכתי עזר מאד למטפלות ולגננות "לקרוא" מעט יותר את עולמם הפנימי של הילדים שבטיפולן.
"עולם הילד" (בחירת השם היא שלי- ואיננה מחייבת, כמובן) הוא כלי שמטרתו לאפשר לילד לבטא את עולמו הפנימי, דמיונו, רגשותיו, משאלותיו, פחדיו והמציאות שלו.
בעוד שסיפור או הצגה מצריכים בדרך כלל גם שימוש בשפה וורבלית- האמצעי הזה איננו מצריך בהכרח שימוש בשפה וורבלית ומאפשר לילד לבטא את עולמו הפנימי גם באמצעות "העמדה", "כוריאוגרפיה" או "בימוי" בלבד של החפצים שברשותו. דבר זה מאפשר שימוש בכלי גם בגילאים צעירים (שנתיים ואילך) שבהם השפה הוורבלית עדיין איננה כלי ביטוי שוטף ועשיר מספיק לביטוי רגשות.
הכלי הזה הוא כלי השלכתי (פרוייקטיבי) ומאפשר לילד להביע תכנים וחוויות שייתכן ולא היה מביע אותם באופן ישיר. באמצעות ה"תיווך" של הדמויות הילד יכול לבטא מצוקות, פחדים, משאלות כמוסות.... שקשה לו רגשית לבטא ישירות. ההרחקה שמאפשרות הדמויות שב"עולם הילד" פותחת בפני הילד אופציות נוספות לביטוי ("זה לא קורה לי, זה סיפור של מישהו אחר. זה רחוק ממני. זה קורה לבובה... זה קורה לחתול... אני לא מאויים על ידי הסיפור הזה...").
במקביל: תצפית בילד הפועל ב"עולם הילד" נותן למבוגר שלידו כלי נוסף (ולעיתים אף כלי איבחון- כאשר מדובר באיש מקצוע מתאים) להיכרות עם עולמו הפנימי של הילד.
"מצרכים"...:
(זהו העניין היחיד שבו אני מרשה לעצמי לתת "רצפט" מצרכים מדויק - משום שחשוב שהכלי ישרת את מטרתו ויהיה יעיל, נגיש, נוח ומאפשר ושלא יהיו עיכובים או מעצורים טכניים שימנעו מן הילד לספר את סיפורו באמצעותו).
1. כלי בגודל של כ-60x40 ס"מ וגובה/עומק 15 ס"מ, לא עמוק מדי (מעין תבנית אפייה ענקית ועמוקה או קרטון ירקות די שטוח).
ממלאים את הכלי בחול רטוב מעט (כזה שלא יהיה בוצי- אבל יאפשר לילד "לתקוע" בו חפצים בביטחה). לאסטניסטים שלא רוצים ללכלך את הסביבה: אפשר להשתמש בכמות גדולה של פלסטלינה- אבל לדעתי זה מאפשר פחות (למשל: קשה "לקבור" משהו בתוך הפלסטלינה).
2. 5 דמויות סתמיות בגודל של בובות לגו או בובות קצת יותר גדולות. חשוב שלבובות לא יהיה תפקיד או זהות ברורים ובלתי מתפשרים. למשל: שלא יהיה תינוק שנראה ממש כמו תינוק ולא יכול להיות גם ילד או אישה, שלא תהיה סבתא סטריאוטיפית ולאו דווקא מטעמי סטיריאוטיפיות (אם כי גם זה חשוב)- אלא מן הטעם שאני רוצה שהילד יוכל להלביש על כל אביזר או בובה כל דמות וכל תפקיד ומאפיינים שעולים בדמיונו ושהוא "זקוק" להם באותו רגע. כלומר: חשוב לי שלא הדמות תכתיב את הסיפור ותכפה עצמה על הילד- אלא שהילד יכתיב לדמות את הסיפור ויהיה חופשי ליצור את הסיפור שלו ללא מגבלות. חשוב שלא תהיה הצפה של דמויות. חמש דמויות הן מספר מתאים ליצירת עולם עשיר. ואם חסרות לילד דמויות (חסרות מבחינת מספרן) הרי שיש לדאוג שתהיינה גם...
3. 2-3 חיות מוכרות ובלתי מזוהות עם תכונה מסוימת דווקא (למשל: לא אריה או נמר) אלא חיות די סתמיות עבור הילד כמו תרנגול, כלב, חתול.... (כאן צריך להפעיל גם שיקול דעת מתוך היכרות עם הילד הספציפי. אם יודעים שהוא מאד מפחד מכלב- ייתכן שלא כדאי להכניס אותו לרפרטואר מתוך מחשבה על "משתתף סתמי" – ואם מכניסים אותו- לקחת בחשבון את המשמעות. יתכן שתעשי במקרה מסויים שיקול דעת שכדאי להכניס חיה מפחידה / אלימה / פחדנית / חסרת אונים / איטית....- אבל אז תעשי זאת באופן מודע מבחינתך). גודל החיות אמור להיות מתאים יחסית לגודל הבובות האחרות (מסעיף 2). הכנסת החיות חשובה גם מפני שלעיתים לילד נוח יותר לספר את הסיפור הפנימי שלו באמצעות משהו יותר מרוחק אפילו מדמות אנושית של בובה. חיה היא עוד שלב בריחוק שהילד יכול לעשות בינו ובין הדמות שבסיפור.
4. משהו שיכול לשמש כ"בית" שאפשר להכניס אליו ולהוציא ממנו את המשתתפים. אפשר להשתמש בקופסת גבינה ריקה שפותחים בה פתח וכו'. אין צורך שתהיה לחפץ הזה צורה מדוייקת של בית.
5. מכונית או כלי מתנייע (על גלגלים...) שניתן להעביר איתו את גיבורי הדרמה ממקום למקום. מניסיוני זה עוזר לילד אם הם "נתקעים" (לא ריגשית דווקא- אלא נתקעים בגלל מגבלות היכולת שלהם למצוא פתרונות טכניים-יצירתיים להנעת הדרמה קדימה).
6. "גדר" שיכולה להיות פיסת קרטון בגודל מתאים. העיקר שהיא תהיה משהו שניתן ליצור איתו גבולות, חציצות, לחבר ביחד דמויות מסוימות ולהרחיק אחרות... (למשל: לשים את האח הקטן מן העבר השני של הגדר ולהרחיק אותו מהמשפחה).
7. כלי / קופסא קטנה שבה יהיו כל האביזרים בסמוך לארגז / תיבה עם החול- כך שהילד יוכל לבחור באופן עצמאי איזה דמויות ואביזרים משתתפים בסיפור שלו ואיזה הוא בוחר להשאיר מחוץ לסיפור ולדרמה (אגב, עשוייה להיות משמעות גדולה מאד למה שהוא משאיר בחוץ- ואם הוא תמיד משאיר מחוץ לסיפור דבר מסוים- כדאי לשאול את עצמנו מה זה אומר).
"אופן ההכנה"....:
הילד אמור לשחק באופן חופשי, לבחור באופן חופשי וספונטני את הדמויות והחפצים שמתאימים לו, לנוע איתם, לספר בקול או לא לדבר כלל, לעשות ככל העולה על רוחו.
חשוב מאד לא להתערב, לא להביע דיעה, לא לשאול, לא להעיר הערות, לא לעודד ובמיוחד לא להיות שיפוטיים.
זהו מקום שבו לילד מותר הכל. זהו "חדר הטיפולים" האישי שלו במובן הדינמי ביותר: מותר לו להביע את כל קשת הרגשות (כולל רגשות "שליליים" או "מכוערים"), מותר לו לעשות דברים מזעזעים כמו לקבור את אמא, להרביץ לדמות, לקלל, לכעוס, לחנוק, לחבק, ליצור קשר מעוות בין דמויות... מותר לצאת מן המציאות ולבטא הכל. בסיטואציה הזו אין לו שום מחוייבות להיות "בסדר", מוסרי או נחמד.
המבוגר אמור לשבת באופן הפאסיבי ביותר האפשרי ולתעד את מה שקורה (מצלמת וידיאו, רישום...). התיעוד נעשה על פי כל הכללים של תצפית כללית בלתי מעורבת.
חשוב שמבוגר יתעד את מה שקורה בזירת החול- אבל גם את תגובות הילד, אמירות, תנועות גוף, שפת גוף... הכל!!!
חשוב לחזור יותר מפעם אחת על העבודה עם הכלי הזה ולא להסתפק בפעם מקרית אחת.
מה שקורה ומתועד עלול לפעמים להביא למסקנות דרמטיות ופזיזות- ואם את מדריכה אחרים בכלי הזה חשוב להזהיר אותם ולסייג מאד את הדברים: אם ילד מכה עם בובת האב את בובת האם- אין זאת אומרת שאבא מכה את אמא בבית. זה רק אומר שהנושא הזה מעסיק את הילד ברגע נתון זה, שזהו חלק מהחוויה שלו. ייתכן שזהו פחד שלו, חלום, הקשר מתוך סיפור או משאלה כמוסה. ייתכן גם שלא הבנו נכון את הסיטואציה עצמה.
אני מאד מזהירה את המודרכים שלי שלא למהר ולהגיע למסקנות. יחד עם זאת- אם סצינה או חוויה מסוימת חוזרת שוב ושוב- ולהערכתנו יש לה משמעות אפשרית וחשובה- כדאי שנקדיש לכך מחשבה.
