אטופיק דרמטיטיס
שלח לחבר
אטופיק דרמטיטיס- אסטמה של העור
הפינה של דר' אריה אבני
בקצרה, אני מצטט מספר לרפואה פנימית, מהדורה מעודכנת:
# תחושת גרד עם תגובה של גרוד
# תלונות של החמרה והקלה על ציר הזמן
# תמונה של אקזמה
# סיפור משפחתי של רגישות יתר (אסטמה, נזלת אלרגית, רגישויות מזון ואקזמה)
# סבל הנמשך יותר משישה שבועות.
מאת: ד"ר אריה אבני
אטופיק דרמטיטיס- אסטמה של העור
בקצרה, אני מצטט מספר לרפואה פנימית, מהדורה מעודכנת:
# תחושת גרד עם תגובה של גרוד
# תלונות של החמרה והקלה על ציר הזמן
# תמונה של אקזמה
# סיפור משפחתי של רגישות יתר (אסטמה, נזלת אלרגית, רגישויות מזון ואקזמה)
# סבל הנמשך יותר משישה שבועות.
זיהיתן את הנקודות הרשומות מעלה? יש לכן, או יש בפניכן- atopic dermatitis. נו, איך ההרגשה?
בעצם, מלבד הסיפוק העילאי שידוע לכם סוף סוף השם, אין לכם שום כלום ביד. אפילו אינכם יודעים מה זה האטופיק דרמטיטיס.
אם אפתח את המילון הרפואי הרי שכתוב שם כי atopy, ממנה נגזרת המילה atopic, פירושה רגישות יתר קלינית (יעני נצפה ליד מיטת החולה או בקליניקה) הקשורה למרכיב תורשתי. התמונה תלויה בגיל.
בינקות יש כתמים אדומים, מפרישים, עם קשקשת על הפנים, צוואר, באזורי כיפוף. בהתבגרות המיקום משתנה.
היא עשויה לחלוף אם כי היא מתנחלת קבועה בכמחצית מהחולים. יש סימנים נוספים, אבל זה הופך את העסק למסורבל גם לראש פתוח שאינו ראש דרמטולוגי. הטיפול הוא כמובן להמנע מחומרים מגרי עור, להשתמש במשחות להרטבת העור, סטרואידים בריכוז לא גבוה אחרי מקלחת (רק במצב בלתי נסבל).
איזו התחשבות!
הרפואה הדרמטולוגית אוהבת את החולה הדרמטולוגי. רק שיישאר שכזה.
המחבר מציין כי בילדות שינוי תזונתי יכול לעזור.
וגם שצריך סבון עדין.
כל מה שרשום בספר מציין בורות. אבל לומר בורות רפואית זה קצת מסוכן ואפילו לא נעים. ואני חוזר לאלוהים.
העור הוא איבר בריא בצורה מדהימה, כמו המוח, הלב וכולי. אם יש בו דלקת, סימן שמה שגורם לו דלקת הוא רע, והוא תמיד בא מבפנים. כמובן שמצב הרוח עלול להחמיר, מה שאמור לכוון מטפל לעודד הסרת מכשולים רגשיים בנתיב ההבראה.
אבל לגבי התינוק הסיבה היא תזונה, בין בחלב האם המכיל את מה שהיא אכלה, או בתזונתו. חלב, חיטה, ביצים, בוטנים, ואפילו תוספי מזון במאכלים שקונים מאהבה לילדים, ואף אחד לא יאמין כי הם מזיקים.
כך שקחו את התינוק/ת הסובלת מדרמטיטיס אטופית לסבתא, או שכנה טובה עם רעיונות טובים לא רפואיים, ואל תעשו את הטעות של הנמלה, הנופלת לחפירה של ארי נמלים. אל תלכו לדרמטולוג.
כל דרמטיטיס ניתנת לטיפול, רק שלעיתים היא דורשת סבלנות. דרמטיטיס היא זעקת העור שמשהו בגוף לא טוב.
אני תקווה שהייתי בהיר.
אני כמובן, מלבד השינוי הדיאטטי, הייתי מצרף גם תרופה או תרופות הומיאופטיות, כי זה מה למדתי.
מה הדרמטולוג למד, גם אני למדתי, אבל מה הוא עושה, אני בחיים לא אעשה.
אבקש לצרף משהו שכתבתי מזמן, מסיכומי השיחות שהיו לי עם דר יהוידע סאנשיין, ביחס לדרמטולוגיה בכלל. והנה זה:
ערכה של הדרמטולוגיה ( רפואת עור, וקצת מין ):
דרמטולוגיה, מה אתה אומר על המקצוע הזה, שאלתי את ד"ר יהוידע סאנשיין
באחד האמשים. זכרתי היטב את הציון "שואף לאפס" שהענקתי לרפואת העור
באחת הפגישות הקודמות.
גם ההומיאופטים, עוד מימיו של סמואל האנמן, האב המייסד, מתייחסים
לדרמטולוגיה כאל קללה בריאותית. הרגשתי שאני חייב לברר מעט לעומק
אם רפואה זו היא באמת כמו שהם טוענים. אני, כירורג בהשכלתי, לא עקבתי
אחרי חידושי המדע של רבע המאה האחרון בנושא רפואת העור.
אולי תספר לי אתה על הדרמטולוגיה, ידידי הצעיר, הציע בחיוך יהוידע שאיתי.
אולי תספר על ימיך כסטודנט במחלקה הדרמטולוגית, אי שם בהדסה עין כרם.
מה אתה, ד"ר אבני הצעיר, מה אתה חושב על הדרמטולוגיה? כך גלגל החלוץ יהוידע
את הכדור למחצית המגרש שלי.
אז ככה, התחלתי לענות, התמונה המרשימה ביותר שאני זוכר היא נשיפה של את כל האוויר שבריאותי כשהיה מבטו של הפרופסור לרפואת העור סורק את החדר בחיפוש הסטודנט שיענה על השאלה שעדיין ריחפה באוויר. נשיפת האוויר הייתה האמצעי ההגיוני היחיד להקטין את הנפח, את הגודל שלי, במטרה להגדיל את סיכוי לחמוק מעיניו תרות מענה של החלוק הלבן.
הכיסאות בחדר הישיבות הגדול במחלקה הדרמטולוגית היו מסודרים בחצי מעגל. כך שישבנו חשופים לכל עין, ללא אפשרות חמיקה.
החולה היה נכנס אל החדר, מלווה באחות, ומתיישב במרכז החדר.
הרופא, או אחד מאתנו הסטודנטים, היה מציג את החולה. סיכום קצר של הפרטים הכלליים ואחר כך הממצאים הרפואיים.
אז הייתה נשאלת השאלה של הפרופסור בעל מבטא גרמני כבד- מי מוכן לתאר את הממצאים? עברו שנים רבות, אך זיכרון הישיבות מול פני הדרמטולוג החקרן נותר חרוט על לוח לבי. איני זוכר עצמי אי פעם מתנדב, קם ומתאר את הממצאים.
כושר הביטוי הספרותי שלי היה דל. היכולת לקשור בין המראה הטרגי שעל עורו של החולה לבין השם הלטיני שהודבק לתופעה היה מעבר ליכולתי האנליטית.
כמו טירון חסר מזל הכרתי טוב את המשפט, שכוון אלי- שב, משהו אחר יוכל לתאר סופסוף את הנגע שלפנינו? היו המון מילות תיאור שם. בוגר מגמה ריאלית כמוני לא היה יכול להעביר את המסר.
היו לממצא בעור המון מילים, המון צבעים, אפילו אדום זועם וכועס היו ביטויים סוחטי הסכמה מהפרופסור. היו לגלדים המון תיאורים כמו קשקשת עדינה או גסה, עד כי הייתי שמח לרשום אותם למען הקורא של היום אבל הם פשוט סירבו, סירוב מוחלט, להתנחל בתאי מוחי.
למען האמת היו גם רגעי רגיעה באותם האירועים. יכלתי לנשום חופשי כאשר הדיון עבר לדרכי הטיפול בחולה.
אם לצורך תיאור הממצאים היו המון מילים, וגם שמות לטיניים רבים, והיינו חייבים לשנן את ההבדלים הבלתי נתפסים בעין אנוש בין מחלה זו לרעותה, הרי שהדיון על דרכי הטיפול איפשר לי להיות נינוח. לכל מגוון המחלות, ששמחתי למחוק את שמותיהן אחר הבחינה מהזיכרון הקצר של מוחי, בו הן אוחסנו עד המבחן, היו מעט מאד משחות, ומספר זעום של אנטיביוטיקות.
החולים הדרמטולוגים קיבלו ממרחים שונים, בהתאם לפיתוח חברות התרופות.
לא היית יכול להיחשב לחולה רציני אם לא היו סטרואידים במשחה שנמרחת בה.
לא זכור לי ששוחחנו אי פעם בסיכוייו של החולה להבריא ממחלות העור.
מלבד הגירוד והבעיה האסטטית היו החולים הדרמטולוגיים אנשים בריאים.
הדרמטולוג והחולה הדרמטולוגי נהנו מנישואים קתוליים, ואוירה טובה שררה ביניהם.
שני הצדדים חיכו משנה לשנה בתקווה לפיתוחים רפואיים חדשים, למשחה שתביא מזור.
מזור לא בא, אבל החולה המשיך לבוא. וגם הרופא המשיך לבוא כי החולים באו.
הוא מרח והם נמרחו. והכל היה באווירה טובה, של אנשים הממתינים לעתיד טוב יותר,
ללא המתח של מנותח או העומד למות.
חולים דרמטולוגים אינם מתים.
ד"ר יהוידע סאנשיין הקשיב, הקשיב וחייך.
כשסיימתי לדבר השתרר שקט, והוא נמשך ונמשך ונמשך,
עד שבחלל החדר נשמעו מילים, שהיו חומר הנפץ.
ד"ר יהוידע סאנשיין נשמע כאוייב של חלקים של הממסד הרפואי הקיים.
וכך הוא סיכם את השיחה שבאה בהמשך:
הדרמטולוגיה היא מקצוע שייעלם. נקודה.
מבט של אידיוט נמרח על פרצופי.
מה ייעלם, איפה ייעלם, איך ייעלם ?
יש מחלקות דרמטולוגיות, ויש כינוסים דרמטולוגיים, ויש עיתונים רפואיים
דרמטולוגיים ויש המון רופאים שחיים טוב ויש הרבה חולים שמתגרדים
טוב ויש בתי חרושת שמפתחים משחות חדשות.
וד"ר יהוידע, מומחה לרפואה פנימית, בעל שם עולמי, שבגיל 87 עוד בקשו ממנו להשאר
אבל הוא החליט כי חשוב לו יותר לסיים את עבודת הדוקטורט בנושא "אי ההשלמה
מצד ההנהגה הערבית לבנית הבית הלאומי בשנים 1936-9 בארץ ישראל",
חותם במילים חדות כתער את הגולל על הדרמטולוגיה.
ז"ל הוא קרא לה בעתיד הקרוב.
ישבתי המום.
לא הרגשתי כלום.
אחר כך נשמתי עמוק והבטתי שותק.
שתיקה והקשבה מתניעים את מוחו של יהוידע. ידעתי.
צא וחשוב- החל ד"ר יהוידע סאנשיין את דרשתו, כשעיני לכודות בעיניו הכחולות אפורות- מתי מרחו אותך פעם?
איני חושב שמרחו אותי פעם, אולי כתינוק, כשעכוזי הסמיקו, עניתי בחיוך.
לא, לא- אמר ד"ר סאנשיין- מתי לאחרונה סידרו אותך, מה שקרוי מרחו אותך.
ואז נזכרתי איך באחד מימי אחד באפריל, ימים בהם אני בכוננות ספיגה מפני מתיחות,
הצליח אחד הבנים שלי לפרוץ את המגננה ולמרוח אותי כהוגן.
ובכן- פסק ד"ר סאנשיין- אתה יכול למרוח הרבה אנשים הרבה שנים בהרבה משחות,
אבל כמו בכל מריחה, המריחה תתגלה.
צא וחשוב, האם מחלת העור היא באמת מחלת עור?
האם drematolog זכה באמת באותיות "לוג" בגלל שהוא מפעיל לוגיקה, הגיון, בעבודתו?
אולי dermato יותר יתאים לו?
אם במחלת העור היה החולה חולה, הרי הסרת החיידקים, הפטריות, הוירוסים,
הפריאונים או הקרציות למיניהן היה מרפא את העור.
ולא היא.
גם קרצוף יומי של העור לא יסייע לחולה. וגם קוטלי חיידקים ווירוסים.
גם טבילה במעיינות מרפא, כולל הבוץ של ים המלח, לא הבריאו אף חולה.
ולא יבריאו.
נכון. אחרי המנוחה, והפינוקים, ומרחק מהעבודה או האשה/ הגבר שבבית,
חוזרים כל נכי עור מרוצים ושבעי רצון.
ההגיון הבריא קובע- המנוחה ומרחק מאזור הגורם מתחים, כלומר מנוחה נפשית, הם הבסיס לשיפור הזמני.
ועתה הקשב, אמר ד"ר סאנשיין ועיניו בורקות, את ההסבר הבא יבינו כולם,
מלבד אולי רופאי עור:
העור הוא המגן שלנו. מגן מפני החוץ ומגן מפני הפנים.
ומדוע מפני הפנים? כי בתוך הגוף נוצרים עודפים של רעלים, שמקורם תזונה
שאינה הולמת אדם וכעסים שאינם מנותבים החוצה, וסתם עודפי ייצור,
וביניהם הרדיקלים החופשיים. מה קורה באדם בריא?
הרעלים הנ"ל מסולקים החוצה במנגנונים שהטבע ברא- הכליות והריאות,
המעי והעור, הצעקה והצחוק. הכליות מסננות מהגוף חומרים שהגוף אינו מעונין
בהם, או מעונין שיהיו בשתן. אין חיים ללא כליות (או הדיאליזה)
הריאות נחוצות לייבוא חמצן, אך גם היכולת לסלק גזים מאפשרת חיים.
המעי הוא אתר הפסולת. ריבוי רעלים בצואה והפרעה בתפקוד המעי
הם הסיבה העיקרית למרבית המחלות. אומר שנית- הסיבה העיקרית.
זוכר את הסיפור על הילד בסין, שצבעו אותו בצבעי זהב לרגל חג והוא מת
תוך שעות? קשה להאמין, אך העור הוא איבר חיוני ביותר, וכלי רב עוצמה
לנשימה וסילוק רעלים.
על אותו משקל, הצחוק והצעקה, וגם הבכי, הם מנגנונים נפלאים להקלת לחצים וסילוק רעלים רגשיים. מלאך המוות שונא צחוק, כי הוא המקשה עליו לקחת.
מנגנוני ניקוי אלו דורשים תחזוקה טובה. כאשר כמות הרעלים בגוף עולה,
לרוב בגלל תזונה שאינה מתאימה, מנגנוני הסילוק לא עומדים בעומס ומתחילות הצרות.
הגנטיקה מכתיבה לנו אילו איברים שלנו חזקים ואילו עמידים פחות.
התזונה היא יותר מסתם קש ששובר את גב מנגנון סילוק הפסולת הלא עמיד.
לכל פסולת יש אתר סילוק משלה, והאתר הוא האיבר שידאג לפנויה לטובת הגוף.
צא וחשוב. לא יתכן שאלוהים היה כה רע שברא מחלות עור ליצירתו האחרונה. אלא שאם לאותה יצירה, הקרויה האדם, יש היסטוריה של אבות שסבלו מבעיות עור (ומורחי עור היו תמיד) ולא זכו לטיפול הגיוני, אותה נטייה לבעיות עור תמשיך לעבור לדורות הבאים. אלא שהנטייה אינה אומרת שחייבת להיות מחלת עור כלשהי. בתחזוקה נכונה אפשר ליהנות מעור כמו של תינוק גם בגיל שבעים.
תחזוקה, ד"ר אבני הסקרן, תחזוקה. אין מחלת עור שלא הצלחתי להבריא, בתנאי שזכיתי לשיתוף פעולה מלא, מלא, מצד החולה. סבלנות ותחזוקה, תזונתית ורגשית.
יכולה להיות בעיה ריאתית או בעיית כליות ובאותה המידה, על פי מבנהו הגנטי של החולה, עודף הרעלים המנותבים על ידי הגוף לכיוון העור גורמים לשינוי בתפקודו ובצורתו, מה שקרוי מחלת עור כרונית.
ומה היה שואל החכם?
מהו הרעל המצוי בגוף הגורם לעור לסבול ? הבה ננקה את הגוף וישוב העור לצחותו.
ומה עושה הבור ? מורח את העור בשלל צבעים טכניקולור, כמאמר הגשש,
מתוך אמונה אווילית שהסבל מקורו בעור ולא ממקור אחר.
אוי לו למסכן הנותן לבור למרוח עורו.
ברוך המשפר את התזונה, את מערכות הניקוי ואת המצב הרגשי.
רק שינוי אורח חיים יבריא כל מחלת עור.
סמואל האנמן, אבי ההומיאופטיה, וממשיכי דרכו, טוענים מזה 200 שנה כי אותה מריחה
על העור החולה (כשכל רצונו של העור היה להפטר מהרעלים המצויים בגוף), הגורמת לו
להראות "בריא יותר", שוללת כל אפשרות להבריא. אז מה הפלא שאחרי טיפול "מוצלח" בפריחות עור בילד, שאכן חולפות, מופיעות בעיות בדרכי נשימה אצל ילדים רכים, דוגמת אסטמה. הפריחה בעור הייתה הרמז הגס שלילד לא טוב. במקום לשפר מערך תזונתי ורגשי של הילד, מרח אותו הדרמטולוג. כעת עור הילד יפה, אך מחלתו העמיקה. כעת יש לו אסטמה. מאסטמה אפשר למות. מפריחה בעור לא!
ומדוע המצב תקוע, ועדיין יש לימודי דרמטולוגיה, ועיתונות מקצועית, וכינוסים,
ובתי חרושת לייצור ממרחי עור ?
כי החולים לא מאמינים שתתכן דרך אחרת.
הם התרגלו למשחות ולגירוד.
בו ביום שיבינו את הבסיס למחלתם, הם ולא הרופא, ויפנו למטפל המתאים בדרישה להבראה ולא לרופא שמורח אותם שנים, תתחיל הדרמטוליה להעלם.
והיא תעלם.
כי מחלת עור אינה מחלתו של העור אלא ביטוי להפרעה פנימית, לריבוי רעלים או לחסר אבץ, למשל !
רק איש כבד הבנה או זה שיכולת חשיבתו סוממה על ידי בעלי עינין, דוגמת מפעלים ליצור משחות ותרופות, לא יבין אמת בסיסית זו.
השקט ירד על שולחננו. פתאום שמתי לב שעיני כל באי בית הקפה היו נעוצות בשפתיו
של ד"ר יהוידע סאנשיין, ושמעתי את הדממה שרבצה על שולחנות כל הנוכחים.
איש לא שתה. איש לא אכל.
ידידי סיים את כוס המים הרביעית שלו.
לא טעמת אף עוגיה, רטנתי לנו בשקט.
אתה הרי יודע, ידידי הצעיר, שאיני אוכל מוצרי קמח חיטה וסוכר לבן.
באמת שכחתי. מי מסוגל לזכור פרט שכזה כשאתה יושב ומאזין לאדם המאשים את
הדרמטולוגיה ברמאות, קרוב לודאי ברמאות שלא מדעת?
ועוד הוא חוזה היעלמות הדרמטולוגיה בשנים הקרובות!
אין ספק שהיה בלבול ושרידי מהומה רגשית על פני, כי ד"ר יהוידע חייך ואמר לי
להעביר את כפות ידי על פני כדי לישר את קמטי התמיהה שנותרו במקום.
דרמטולוגיה ז"ל?
לא היה לי חבל.
שאלתי את ידידי יהוידע אם הלו"ז שלו פנוי בשעה דומה בעוד שבוע.
חשתי שיש לי הזדמנות פז לשמוע דברי תבונה, דברים שהם נדירים
במקצועות הרפואה.
פנוי בשבילך, ידידי, אמר החכם שלי.
ואל תשכח. בלי עוגיות. צמוקים ושקדים זה ברוך הבא.
הוא הושיט ידו לשלום ופסע בהלוך מהיר אל הדלת, תוך שהוא משאיר אותי
ואת חיוכו במקומם.
באותה שעה, באותו מקום, בשבוע הבא.
אשרי וטוב לי.
הפינה של דר' אריה אבני
בקצרה, אני מצטט מספר לרפואה פנימית, מהדורה מעודכנת:
# תחושת גרד עם תגובה של גרוד
# תלונות של החמרה והקלה על ציר הזמן
# תמונה של אקזמה
# סיפור משפחתי של רגישות יתר (אסטמה, נזלת אלרגית, רגישויות מזון ואקזמה)
# סבל הנמשך יותר משישה שבועות.
מאת: ד"ר אריה אבניאטופיק דרמטיטיס- אסטמה של העור
בקצרה, אני מצטט מספר לרפואה פנימית, מהדורה מעודכנת:# תחושת גרד עם תגובה של גרוד
# תלונות של החמרה והקלה על ציר הזמן
# תמונה של אקזמה
# סיפור משפחתי של רגישות יתר (אסטמה, נזלת אלרגית, רגישויות מזון ואקזמה)
# סבל הנמשך יותר משישה שבועות.
זיהיתן את הנקודות הרשומות מעלה? יש לכן, או יש בפניכן- atopic dermatitis. נו, איך ההרגשה?
בעצם, מלבד הסיפוק העילאי שידוע לכם סוף סוף השם, אין לכם שום כלום ביד. אפילו אינכם יודעים מה זה האטופיק דרמטיטיס.
אם אפתח את המילון הרפואי הרי שכתוב שם כי atopy, ממנה נגזרת המילה atopic, פירושה רגישות יתר קלינית (יעני נצפה ליד מיטת החולה או בקליניקה) הקשורה למרכיב תורשתי. התמונה תלויה בגיל.
בינקות יש כתמים אדומים, מפרישים, עם קשקשת על הפנים, צוואר, באזורי כיפוף. בהתבגרות המיקום משתנה.
היא עשויה לחלוף אם כי היא מתנחלת קבועה בכמחצית מהחולים. יש סימנים נוספים, אבל זה הופך את העסק למסורבל גם לראש פתוח שאינו ראש דרמטולוגי. הטיפול הוא כמובן להמנע מחומרים מגרי עור, להשתמש במשחות להרטבת העור, סטרואידים בריכוז לא גבוה אחרי מקלחת (רק במצב בלתי נסבל).
איזו התחשבות!
הרפואה הדרמטולוגית אוהבת את החולה הדרמטולוגי. רק שיישאר שכזה.
המחבר מציין כי בילדות שינוי תזונתי יכול לעזור.
וגם שצריך סבון עדין.
כל מה שרשום בספר מציין בורות. אבל לומר בורות רפואית זה קצת מסוכן ואפילו לא נעים. ואני חוזר לאלוהים.
העור הוא איבר בריא בצורה מדהימה, כמו המוח, הלב וכולי. אם יש בו דלקת, סימן שמה שגורם לו דלקת הוא רע, והוא תמיד בא מבפנים. כמובן שמצב הרוח עלול להחמיר, מה שאמור לכוון מטפל לעודד הסרת מכשולים רגשיים בנתיב ההבראה.
אבל לגבי התינוק הסיבה היא תזונה, בין בחלב האם המכיל את מה שהיא אכלה, או בתזונתו. חלב, חיטה, ביצים, בוטנים, ואפילו תוספי מזון במאכלים שקונים מאהבה לילדים, ואף אחד לא יאמין כי הם מזיקים.
כך שקחו את התינוק/ת הסובלת מדרמטיטיס אטופית לסבתא, או שכנה טובה עם רעיונות טובים לא רפואיים, ואל תעשו את הטעות של הנמלה, הנופלת לחפירה של ארי נמלים. אל תלכו לדרמטולוג.
כל דרמטיטיס ניתנת לטיפול, רק שלעיתים היא דורשת סבלנות. דרמטיטיס היא זעקת העור שמשהו בגוף לא טוב.
אני תקווה שהייתי בהיר.
אני כמובן, מלבד השינוי הדיאטטי, הייתי מצרף גם תרופה או תרופות הומיאופטיות, כי זה מה למדתי.
מה הדרמטולוג למד, גם אני למדתי, אבל מה הוא עושה, אני בחיים לא אעשה.
אבקש לצרף משהו שכתבתי מזמן, מסיכומי השיחות שהיו לי עם דר יהוידע סאנשיין, ביחס לדרמטולוגיה בכלל. והנה זה:
ערכה של הדרמטולוגיה ( רפואת עור, וקצת מין ):
דרמטולוגיה, מה אתה אומר על המקצוע הזה, שאלתי את ד"ר יהוידע סאנשיין
באחד האמשים. זכרתי היטב את הציון "שואף לאפס" שהענקתי לרפואת העור
באחת הפגישות הקודמות.
גם ההומיאופטים, עוד מימיו של סמואל האנמן, האב המייסד, מתייחסים
לדרמטולוגיה כאל קללה בריאותית. הרגשתי שאני חייב לברר מעט לעומק
אם רפואה זו היא באמת כמו שהם טוענים. אני, כירורג בהשכלתי, לא עקבתי
אחרי חידושי המדע של רבע המאה האחרון בנושא רפואת העור.
אולי תספר לי אתה על הדרמטולוגיה, ידידי הצעיר, הציע בחיוך יהוידע שאיתי.
אולי תספר על ימיך כסטודנט במחלקה הדרמטולוגית, אי שם בהדסה עין כרם.
מה אתה, ד"ר אבני הצעיר, מה אתה חושב על הדרמטולוגיה? כך גלגל החלוץ יהוידע
את הכדור למחצית המגרש שלי.
אז ככה, התחלתי לענות, התמונה המרשימה ביותר שאני זוכר היא נשיפה של את כל האוויר שבריאותי כשהיה מבטו של הפרופסור לרפואת העור סורק את החדר בחיפוש הסטודנט שיענה על השאלה שעדיין ריחפה באוויר. נשיפת האוויר הייתה האמצעי ההגיוני היחיד להקטין את הנפח, את הגודל שלי, במטרה להגדיל את סיכוי לחמוק מעיניו תרות מענה של החלוק הלבן.
הכיסאות בחדר הישיבות הגדול במחלקה הדרמטולוגית היו מסודרים בחצי מעגל. כך שישבנו חשופים לכל עין, ללא אפשרות חמיקה.
החולה היה נכנס אל החדר, מלווה באחות, ומתיישב במרכז החדר.
הרופא, או אחד מאתנו הסטודנטים, היה מציג את החולה. סיכום קצר של הפרטים הכלליים ואחר כך הממצאים הרפואיים.
אז הייתה נשאלת השאלה של הפרופסור בעל מבטא גרמני כבד- מי מוכן לתאר את הממצאים? עברו שנים רבות, אך זיכרון הישיבות מול פני הדרמטולוג החקרן נותר חרוט על לוח לבי. איני זוכר עצמי אי פעם מתנדב, קם ומתאר את הממצאים.
כושר הביטוי הספרותי שלי היה דל. היכולת לקשור בין המראה הטרגי שעל עורו של החולה לבין השם הלטיני שהודבק לתופעה היה מעבר ליכולתי האנליטית.
כמו טירון חסר מזל הכרתי טוב את המשפט, שכוון אלי- שב, משהו אחר יוכל לתאר סופסוף את הנגע שלפנינו? היו המון מילות תיאור שם. בוגר מגמה ריאלית כמוני לא היה יכול להעביר את המסר.
היו לממצא בעור המון מילים, המון צבעים, אפילו אדום זועם וכועס היו ביטויים סוחטי הסכמה מהפרופסור. היו לגלדים המון תיאורים כמו קשקשת עדינה או גסה, עד כי הייתי שמח לרשום אותם למען הקורא של היום אבל הם פשוט סירבו, סירוב מוחלט, להתנחל בתאי מוחי.
למען האמת היו גם רגעי רגיעה באותם האירועים. יכלתי לנשום חופשי כאשר הדיון עבר לדרכי הטיפול בחולה.
אם לצורך תיאור הממצאים היו המון מילים, וגם שמות לטיניים רבים, והיינו חייבים לשנן את ההבדלים הבלתי נתפסים בעין אנוש בין מחלה זו לרעותה, הרי שהדיון על דרכי הטיפול איפשר לי להיות נינוח. לכל מגוון המחלות, ששמחתי למחוק את שמותיהן אחר הבחינה מהזיכרון הקצר של מוחי, בו הן אוחסנו עד המבחן, היו מעט מאד משחות, ומספר זעום של אנטיביוטיקות.
החולים הדרמטולוגים קיבלו ממרחים שונים, בהתאם לפיתוח חברות התרופות.
לא היית יכול להיחשב לחולה רציני אם לא היו סטרואידים במשחה שנמרחת בה.
לא זכור לי ששוחחנו אי פעם בסיכוייו של החולה להבריא ממחלות העור.
מלבד הגירוד והבעיה האסטטית היו החולים הדרמטולוגיים אנשים בריאים.
הדרמטולוג והחולה הדרמטולוגי נהנו מנישואים קתוליים, ואוירה טובה שררה ביניהם.
שני הצדדים חיכו משנה לשנה בתקווה לפיתוחים רפואיים חדשים, למשחה שתביא מזור.
מזור לא בא, אבל החולה המשיך לבוא. וגם הרופא המשיך לבוא כי החולים באו.
הוא מרח והם נמרחו. והכל היה באווירה טובה, של אנשים הממתינים לעתיד טוב יותר,
ללא המתח של מנותח או העומד למות.
חולים דרמטולוגים אינם מתים.
ד"ר יהוידע סאנשיין הקשיב, הקשיב וחייך.
כשסיימתי לדבר השתרר שקט, והוא נמשך ונמשך ונמשך,
עד שבחלל החדר נשמעו מילים, שהיו חומר הנפץ.
ד"ר יהוידע סאנשיין נשמע כאוייב של חלקים של הממסד הרפואי הקיים.
וכך הוא סיכם את השיחה שבאה בהמשך:
הדרמטולוגיה היא מקצוע שייעלם. נקודה.
מבט של אידיוט נמרח על פרצופי.
מה ייעלם, איפה ייעלם, איך ייעלם ?
יש מחלקות דרמטולוגיות, ויש כינוסים דרמטולוגיים, ויש עיתונים רפואיים
דרמטולוגיים ויש המון רופאים שחיים טוב ויש הרבה חולים שמתגרדים
טוב ויש בתי חרושת שמפתחים משחות חדשות.
וד"ר יהוידע, מומחה לרפואה פנימית, בעל שם עולמי, שבגיל 87 עוד בקשו ממנו להשאר
אבל הוא החליט כי חשוב לו יותר לסיים את עבודת הדוקטורט בנושא "אי ההשלמה
מצד ההנהגה הערבית לבנית הבית הלאומי בשנים 1936-9 בארץ ישראל",
חותם במילים חדות כתער את הגולל על הדרמטולוגיה.
ז"ל הוא קרא לה בעתיד הקרוב.
ישבתי המום.
לא הרגשתי כלום.
אחר כך נשמתי עמוק והבטתי שותק.
שתיקה והקשבה מתניעים את מוחו של יהוידע. ידעתי.
צא וחשוב- החל ד"ר יהוידע סאנשיין את דרשתו, כשעיני לכודות בעיניו הכחולות אפורות- מתי מרחו אותך פעם?
איני חושב שמרחו אותי פעם, אולי כתינוק, כשעכוזי הסמיקו, עניתי בחיוך.
לא, לא- אמר ד"ר סאנשיין- מתי לאחרונה סידרו אותך, מה שקרוי מרחו אותך.
ואז נזכרתי איך באחד מימי אחד באפריל, ימים בהם אני בכוננות ספיגה מפני מתיחות,
הצליח אחד הבנים שלי לפרוץ את המגננה ולמרוח אותי כהוגן.
ובכן- פסק ד"ר סאנשיין- אתה יכול למרוח הרבה אנשים הרבה שנים בהרבה משחות,
אבל כמו בכל מריחה, המריחה תתגלה.
צא וחשוב, האם מחלת העור היא באמת מחלת עור?
האם drematolog זכה באמת באותיות "לוג" בגלל שהוא מפעיל לוגיקה, הגיון, בעבודתו?
אולי dermato יותר יתאים לו?
אם במחלת העור היה החולה חולה, הרי הסרת החיידקים, הפטריות, הוירוסים,
הפריאונים או הקרציות למיניהן היה מרפא את העור.
ולא היא.
גם קרצוף יומי של העור לא יסייע לחולה. וגם קוטלי חיידקים ווירוסים.
גם טבילה במעיינות מרפא, כולל הבוץ של ים המלח, לא הבריאו אף חולה.
ולא יבריאו.
נכון. אחרי המנוחה, והפינוקים, ומרחק מהעבודה או האשה/ הגבר שבבית,
חוזרים כל נכי עור מרוצים ושבעי רצון.
ההגיון הבריא קובע- המנוחה ומרחק מאזור הגורם מתחים, כלומר מנוחה נפשית, הם הבסיס לשיפור הזמני.
ועתה הקשב, אמר ד"ר סאנשיין ועיניו בורקות, את ההסבר הבא יבינו כולם,
מלבד אולי רופאי עור:
העור הוא המגן שלנו. מגן מפני החוץ ומגן מפני הפנים.
ומדוע מפני הפנים? כי בתוך הגוף נוצרים עודפים של רעלים, שמקורם תזונה
שאינה הולמת אדם וכעסים שאינם מנותבים החוצה, וסתם עודפי ייצור,
וביניהם הרדיקלים החופשיים. מה קורה באדם בריא?
הרעלים הנ"ל מסולקים החוצה במנגנונים שהטבע ברא- הכליות והריאות,
המעי והעור, הצעקה והצחוק. הכליות מסננות מהגוף חומרים שהגוף אינו מעונין
בהם, או מעונין שיהיו בשתן. אין חיים ללא כליות (או הדיאליזה)
הריאות נחוצות לייבוא חמצן, אך גם היכולת לסלק גזים מאפשרת חיים.
המעי הוא אתר הפסולת. ריבוי רעלים בצואה והפרעה בתפקוד המעי
הם הסיבה העיקרית למרבית המחלות. אומר שנית- הסיבה העיקרית.
זוכר את הסיפור על הילד בסין, שצבעו אותו בצבעי זהב לרגל חג והוא מת
תוך שעות? קשה להאמין, אך העור הוא איבר חיוני ביותר, וכלי רב עוצמה
לנשימה וסילוק רעלים.
על אותו משקל, הצחוק והצעקה, וגם הבכי, הם מנגנונים נפלאים להקלת לחצים וסילוק רעלים רגשיים. מלאך המוות שונא צחוק, כי הוא המקשה עליו לקחת.
מנגנוני ניקוי אלו דורשים תחזוקה טובה. כאשר כמות הרעלים בגוף עולה,
לרוב בגלל תזונה שאינה מתאימה, מנגנוני הסילוק לא עומדים בעומס ומתחילות הצרות.
הגנטיקה מכתיבה לנו אילו איברים שלנו חזקים ואילו עמידים פחות.
התזונה היא יותר מסתם קש ששובר את גב מנגנון סילוק הפסולת הלא עמיד.
לכל פסולת יש אתר סילוק משלה, והאתר הוא האיבר שידאג לפנויה לטובת הגוף.
צא וחשוב. לא יתכן שאלוהים היה כה רע שברא מחלות עור ליצירתו האחרונה. אלא שאם לאותה יצירה, הקרויה האדם, יש היסטוריה של אבות שסבלו מבעיות עור (ומורחי עור היו תמיד) ולא זכו לטיפול הגיוני, אותה נטייה לבעיות עור תמשיך לעבור לדורות הבאים. אלא שהנטייה אינה אומרת שחייבת להיות מחלת עור כלשהי. בתחזוקה נכונה אפשר ליהנות מעור כמו של תינוק גם בגיל שבעים.
תחזוקה, ד"ר אבני הסקרן, תחזוקה. אין מחלת עור שלא הצלחתי להבריא, בתנאי שזכיתי לשיתוף פעולה מלא, מלא, מצד החולה. סבלנות ותחזוקה, תזונתית ורגשית.
יכולה להיות בעיה ריאתית או בעיית כליות ובאותה המידה, על פי מבנהו הגנטי של החולה, עודף הרעלים המנותבים על ידי הגוף לכיוון העור גורמים לשינוי בתפקודו ובצורתו, מה שקרוי מחלת עור כרונית.
ומה היה שואל החכם?
מהו הרעל המצוי בגוף הגורם לעור לסבול ? הבה ננקה את הגוף וישוב העור לצחותו.
ומה עושה הבור ? מורח את העור בשלל צבעים טכניקולור, כמאמר הגשש,
מתוך אמונה אווילית שהסבל מקורו בעור ולא ממקור אחר.
אוי לו למסכן הנותן לבור למרוח עורו.
ברוך המשפר את התזונה, את מערכות הניקוי ואת המצב הרגשי.
רק שינוי אורח חיים יבריא כל מחלת עור.
סמואל האנמן, אבי ההומיאופטיה, וממשיכי דרכו, טוענים מזה 200 שנה כי אותה מריחה
על העור החולה (כשכל רצונו של העור היה להפטר מהרעלים המצויים בגוף), הגורמת לו
להראות "בריא יותר", שוללת כל אפשרות להבריא. אז מה הפלא שאחרי טיפול "מוצלח" בפריחות עור בילד, שאכן חולפות, מופיעות בעיות בדרכי נשימה אצל ילדים רכים, דוגמת אסטמה. הפריחה בעור הייתה הרמז הגס שלילד לא טוב. במקום לשפר מערך תזונתי ורגשי של הילד, מרח אותו הדרמטולוג. כעת עור הילד יפה, אך מחלתו העמיקה. כעת יש לו אסטמה. מאסטמה אפשר למות. מפריחה בעור לא!
ומדוע המצב תקוע, ועדיין יש לימודי דרמטולוגיה, ועיתונות מקצועית, וכינוסים,
ובתי חרושת לייצור ממרחי עור ?
כי החולים לא מאמינים שתתכן דרך אחרת.
הם התרגלו למשחות ולגירוד.
בו ביום שיבינו את הבסיס למחלתם, הם ולא הרופא, ויפנו למטפל המתאים בדרישה להבראה ולא לרופא שמורח אותם שנים, תתחיל הדרמטוליה להעלם.
והיא תעלם.
כי מחלת עור אינה מחלתו של העור אלא ביטוי להפרעה פנימית, לריבוי רעלים או לחסר אבץ, למשל !
רק איש כבד הבנה או זה שיכולת חשיבתו סוממה על ידי בעלי עינין, דוגמת מפעלים ליצור משחות ותרופות, לא יבין אמת בסיסית זו.
השקט ירד על שולחננו. פתאום שמתי לב שעיני כל באי בית הקפה היו נעוצות בשפתיו
של ד"ר יהוידע סאנשיין, ושמעתי את הדממה שרבצה על שולחנות כל הנוכחים.
איש לא שתה. איש לא אכל.
ידידי סיים את כוס המים הרביעית שלו.
לא טעמת אף עוגיה, רטנתי לנו בשקט.
אתה הרי יודע, ידידי הצעיר, שאיני אוכל מוצרי קמח חיטה וסוכר לבן.
באמת שכחתי. מי מסוגל לזכור פרט שכזה כשאתה יושב ומאזין לאדם המאשים את
הדרמטולוגיה ברמאות, קרוב לודאי ברמאות שלא מדעת?
ועוד הוא חוזה היעלמות הדרמטולוגיה בשנים הקרובות!
אין ספק שהיה בלבול ושרידי מהומה רגשית על פני, כי ד"ר יהוידע חייך ואמר לי
להעביר את כפות ידי על פני כדי לישר את קמטי התמיהה שנותרו במקום.
דרמטולוגיה ז"ל?
לא היה לי חבל.
שאלתי את ידידי יהוידע אם הלו"ז שלו פנוי בשעה דומה בעוד שבוע.
חשתי שיש לי הזדמנות פז לשמוע דברי תבונה, דברים שהם נדירים
במקצועות הרפואה.
פנוי בשבילך, ידידי, אמר החכם שלי.
ואל תשכח. בלי עוגיות. צמוקים ושקדים זה ברוך הבא.
הוא הושיט ידו לשלום ופסע בהלוך מהיר אל הדלת, תוך שהוא משאיר אותי
ואת חיוכו במקומם.
באותה שעה, באותו מקום, בשבוע הבא.
אשרי וטוב לי.
