אמא, אני שונא ערבים
שלח לחברבכל תהליך חינוכי אתה יודע שישנם מספר נושאים, שבלי קשר לרצונך לעסוק בהם או לא, תהיה חייב! חינוך מיני, הפעם הראשונה, האהבה הנכזבת הראשונה והשקפה פוליטית.
בכל תהליך חינוכי אתה יודע שישנם מספר נושאים, שבלי קשר לרצונך לעסוק בהם או לא, תהיה חייב! חינוך מיני, הפעם הראשונה, האהבה הנכזבת הראשונה והשקפה פוליטית.
אני מבחינתי תנו לי לדבר שעות על מין ולא על פוליטיקה. טוב אולי לא בהתחשב בעובדה שזה יהיה עם הילדים שלי.
בואו נסכם את העניין המיני- מי שייגע בנעמי בלי רשות (ממני) ימות!
לגבי נרי ונבו מי שיגע בנעמי ללא רשות ממני הם יהרגו אותו.
עכשיו אפשר לעבור לפוליטיקה.
חשבתי שלפניי עוד שנים רבות טרם אצטרך לעסוק בנושאים כערבים יהודים ושאר מיקרובים. היי! אפילו אני עוד לא סגרתי עם עצמי לאיזה צד של המפה אני משתייכת. ימין, שמאל- אפשר בכלל להבדיל היום?
כל כך הרבה שנים חשבתי שאני שמאלנית, האמנתי בדרך ונשאתי בגאון את הדגל האדום של הפועלים בצעדת ה- 1 במאי בתל-אביב – רק כדי להבין שנים אחר-כך שלא באמת הבנתי משהו והשרוך האדום של החולצה הכחולה בתוספת המדריך החתיך די בלבלו אותי.
מה כבר ידעתי? כמה מגובשת הייתי? ממש לא! לא ידעתי ולא גובשתי.
שנים לאחר מכן כבר אחזתי נשק ושירתי בשטחים- הוויה ומציאות שמשנים אותך לעיתים מן הקצה אל הקצה, ובתוך כך גם את עמדותיך הפוליטיות. לא זזתי מן הקצה אל הקצה, אף לא אל המרכז- זזתי אל התחום האפור זה שלא ממש יודע להכריע זה שמבין שהכל פה הרבה יותר מורכב אפילו מן המילה פוליטיקה, או אמנציפציה.
שאין פה באמת שחור ולבן, צודק וטועה, חכם וטיפש. יש מציאות בה כולם צודקים ברמה זו או אחרת, וכולם טועים, כולם מנצחים מתישהו אך ממשיכים לסבול כל הזמן, יש פה כל כך הרבה שנים שהפכו את כל הכדור הזה למשהו ממש בלתי נסבל אך כנראה גם ממש קשה לפתרון.
יש פה הוויה שבתוכה אנו חיים מנסים ליצור מציאות משפחתית שפויה- ככל הניתן.
ובתוך כל האפור/אזור הדמדומים הזה בו באחת אני שונאת ובשנייה אני מבינה, שואל אותי בני בכורי תוך כדי נסיעה במכונית "אמא, למה על השלטים בדרכים כתוב גם בערבית?".
הסברתי לו שמרבית מאזרחי ישראל הינם יהודים דוברי עברית ולכן כתוב בעברית, אבל שגם חלק גדול מאזרחיה הינם ערבים דוברי ערבית ולכן כתוב גם בערבית. והאנגלית...הוספתי למרות שלא נשאלתי הינה שפה בינלאומית- שכמעט כולם מבינים וזה לאנשים שלא מכאן שיידעו גם כן להתמצא בדרכים.
"אני שונא ערבים" הוא מפטיר באחת.
לילד שלי, שאך אתמול סיים כיתה א' יש עמדה פוליטית. מוצהרת. נחרצת.
התעשתי מהר-
ניסיתי להבין מה עומד מאחורי העמדה הפוליטית הנחרצת. אם יאמר לי שדיבר עם ליברמן –אולי אבין, בכל זאת אם לילד יש מקורבים יודעי דבר שאינני יודעת על הקשר עימם אני מוכנה לנסות להבליג, אבל ככה סתם לשנוא?
מסתבר שלא ליברמן ולא מיכאלי, אלא י.פ. הילד מהכיתה ששטח את משנתו הסדורה בפני שאר ילדי הכיתה ומאז נפל דבר- כיתה א'2 שונאת ערבים.
יופי ! ככה מתחילות מהפיכות. אם כבר שנאה אני אומרת, אז שיהיה בחינם.
המשכתי בקושיות.
- "למה אתה שונא אותם נבו?".
- "כי הם האויב שלנו" הוא השיב.
לפחות ניסיון למשנה סדורה והקניית רציונל לסיפור היה.
המשכתי בהסברי. הסברתי לנבו כי סתם ככה אנחנו לא שונאים אנשים, לפחות לא על סמך השתייכותם לקבוצה מסוימת.
הסברתי לו שכן, יש לנו אויבים ערבים- אך בתוכנו גרים אף ערבים שאינם האויב שלנו שהם חיים במדינה הזו בדיוק כמונו.
על מנת לחדד את הנושא הכולל בתוכו סובלנות וערכים אחרים שהס מלהזכיר, החלטנו היום ללכת לטיול לדלית-אל-כרמל. נכון יש בזה משהו מטריד- לפחות אותי כסוציולוגית.
הלכנו להסתכל על ערבים- לראות שהם באמת בני אדם. . . הרגשתי קצת כמו הערס המככב בסטנד-אפ הראשוני של נאור ציון. אך המטרה הייתה חשובה מעין כמוה.
למרות שאף אני אינני מגובשת עדיין מבחינה פוליטית, למרות שפעמים רבות אני מרגישה צורך לפצות על תחושות ה'כבדהו וחשדהו' המתעוררות בי למשמע ערבית ליד אוזניי בקרן רחוב, הרגשתי שכאם ומחנכת אני חייבת לעשות את שעשיתי.
הסברנו לנבו בדרך שיש אנשים טובים ורעים בכל מקום וכל מגזר, זה לא שייך לקבוצה אליה אתה משתייך – הזכרנו לו קודם כל להיות בן אדם.
את הסיור הלימודי חתמנו באנדרטת אסון הכרמל – מעניין... האש לא פסחה על לאומים ועדות, על מגזרים, דרגות וגילאים. פשוט כילתה הכל.
בניגוד לשכול המחבר בדרך כלל בין כל אלו ויוצר תחושת אחדות, גם אם רגעית, הייתי מאחלת לכולנו ללמוד את שיעור הסובלנות והקבלה בעודנו בחיים ולא רק לאחריהם כשמאוחר מדי.
אשר להורי י.פ. ותלמידי א'2 באשר הם כעת בחופש הגדול. לעיתים, עד כמה שהמבוגרים חכמים צריך לדעת לסנן את שהם אומרים. הורים יקרים- אין זה משנה מהי עמדתכם הפוליטית, האם אתם באמת חושבים כי דרך הטפה תלמדו את ילדיכם סובלנות, אחריות וגיבוש עמדה עצמית בוגרת ואחראית? סבורני שלא.
אני מאמינה כי גם אם הייתי מגובשת בעמדותיי הפוליטיות הייתי מעבירה היום את בני בדיוק אותו השיעור- קוראים לזה פיתוח חירות מחשבתית, קוראים לזה דרך ארץ, חינוך ערכי. כדאי שתנסו את זה פעם- זה עובד.
אחרת, באמת לא ירחק היום בה האש שייצרו ילדינו, בדמותנו חסרת הסבלנות והסובלנות, תכלה את כולנו.
