אני בננה
שלח לחברבנות תמיד אהבו לשחק, עוד טרם משחקי הבנים, נולדו משחקי הבנות. כך זה היה אנחנו התחלנו עם הקלאס, התופסת שתופסת בשיער, עם המחבואים, ולהכל בדרכנו וזמננו הזמנו את הבנים. מי שלא מאמין לכך, הרי שגבר הוא.
בנות תמיד אהבו לשחק, עוד טרם משחקי הבנים נולדו משחקי הבנות. כך זה היה אנחנו התחלנו עם הקלאס, התופסת שתופסת בשיער, עם המחבואים, ולהכל בדרכנו וזמננו הזמנו את הבנים. מי שלא מאמין לכך, הרי שגבר הוא, ומי שכן הרי שאישה. אין זה משנה על מה הדיון האמת, אקסיומה פשוטה היא שאנחנו התחלנו! בכל. לפחות בדברים הטובים, ברעים ברור שנאשים את הגברים.
וכפי שבעלי כבר השכיל להבין מזמן – "אשתי החלטנו", אז פשוט קבלו את שאני כותבת כאן וזהו..
משחקי ילדות
בגיל הילדות נהגנו לשחק בבובות. אחר כך לבשו הבובות פנים אנושיות ואהבנו להלביש ולסרק את כל מי שבסביבתנו. בסוף כל יום יכולת למצוא בבית לפחות אבא אחד עם קוקו קצר ומתוח מתנוסס מפדחתו כמו אנטנה שקולטת ירדן, בן אחד עם אודם מרוח על פניו ותינוק צורח לבוש וורוד תחוב אל מיטת הבובות התורנית.
על כל אלו פיקחה שדה משחת אחת העוטה על עצמה את כלל מכחולי האיפור והסמקים שיכלה לנכס לעצמה משידת האיפור של האם. האם כמובן סיימה את יומה באנחות אבוי! על כל הכסף שירד לטמיון בקניית האיפור היקר ביותר בסל.
אחרי שאפרנו את כל מה שזז הגיעה שעת ההפשטה (עד היום אני לא מבינה למה מציינים את הגבר כיצור המיני יותר – אנחנו התערטלנו הרבה לפניהם). בשעת ההפשטה נהגנו אנו להתהדר בשמלותינו תוך הנפתן אל-על, ו/או להפשיט כל בר דעת אחר היות והוא היה החולה ואנחנו האחות. ותמיד...אבל, תמיד מקשיבים לאחות!
מאוחר יותר הגיעו הקלאס, התופסת, הגומי ושלל משחקים אחרים שמטרת כולם אחת היא – לגרום לנו לפסק את הרגלים.
סליחה על הבוטות אבל איך שלא נסתכל על זה, היינו שם...מפוסקות. בין אם מבחירה ובין אם שלא (ועוד לא התחלתי לדבר על משחקי הבגרות).
* קלאס – בין אם קלאס מכשפה, או קלאס רגיל של מספרים הרי שהקפיצה ממשבצת אחת לשנייה, או עמידה על אחת מהן היא בפיסוק.
* גומי – אין צורך להסביר. שלא לדבר על הגלגלון שנדרש לרמה הגבוהה של הגומי.
* חבל – נסו לקפוץ אל פנים החבל מבלי לפסק, נסו לקפוץ את השיר "עגבניה צומחת בגינה" מבלי לפסק, נסו לצאת מהחבל ...הבנתן את הרעיון.
* התעמלות אומנותית – אני מקווה שאני לא צריכה להוסיף במקרה הזה. התשובה די ברורה אפילו במבט של עיוור.
משחקי בגרות
עם השנים לאחר הבנת ההטעיה הגברית, ואין זה באמת משנה אם הייתה כזו או שלא.. אנחנו החלטנו להאדים אתכם אז כנראה שהייתה אחת כזו. אני אחזור לנקודה אותה רציתי להבהיר, עם השנים...כפי שנכתב, לאחר הבנת הטעיה הגברית, החלטנו אנו להמציא את המשחקים הנוחים לנו. כל משחק שכזה הנחווה במחוזות הבגרות יכול להיקרא לחילופין גם רכילות, אך כדי לא ללכת רכיל ולא להוציא לעצמנו שם רע אנחנו פשוט קוראים לזה – "שיחת נשים".
במשחקי הנשים בבגרות לא באמת מפסקים רגליים, אלא אם כן בוחרים בכך, אלא מנהלים שיחות טרקלין קלות בהנהוני ראש וצחקוקי הבנה הדדיים המשגעים מוחו של כל בר ביצים מצוי.
כמובן שהצחקוק הקל יעשה במסיבה של החברה, במפגש של החברה וילווה במבטים שאינם מותירים מקום לספק – אנחנו כבר לא מתערטלות אלא מערטלות – אותך!
כבר אין בובות להלביש ואיפור למרוח כי אם בובים להפשיט, וטוב שכך. נחמד לנו, אנחנו עדיין מנהלות את הסביבה, בוחרות מתי ואל מי לפסק, משתטות כשבא לנו והעולם שותק. בקיצור – הרווחנו!
משחקים ברשת
משחקנו הבוגרים הפכו פניהם בשנית וכעת הם מנוהלים ברשת ולא במשרדי החברה. לצד הפאן שבעניין יש לי כיום בעיה עם המשחקים הבוגרים האלו ברשת. לא! אין הכוונה למשחקים של הגיל הבוגר. במשחקים האלו שאני מדברת עליהם לראשונה בחיי הבנות, אולי, לא מתערטלים (לפחו לא פיסית). אנו מתערטלות נפשית, אך בצורה מתוחכמת או לפחות חושבות שזוהי צורה מתוחכמת. אני מדברת על משחקי הנשים הרצים אחת לשנה בפייסבוק. אני יודעת, אף הטור הקודם שלי עסק בפייסבוק, לא לכך התכוונה המשוררת אך כך יצא.
אנו מרגישות מתוחכמות, אנו מרגישות כי עשינו טיזינג – רק שלא ברור למי, אנו מרגישות כי עוררנו עניין... אנחנו מתות לעורר עניין. הבעיה שמתגלה היא כי אנחנו משועממות והעולם שותק, רק שהפעם לא מהסיבות הנכונות. באמת לא מעניין אותו. וכשאני אומרת העולם הכוונה היא לעולם הגברי.
לפני שנה ניסינו לעורר מודעות לסרטן השד באמצעות פרסום צבע החזיה שלנו, השנה יש משחק חדש שהחל לרוץ שאני מנועה מלפרסם אותו כי ממש לא מתחשק לי עדת נשים משועממות עטה על חשבון הפייסבוק שלי. השאלה שלי היא עד כמה אנו משועממות, עד כמה אנו מחפשות עניין, מה רע פשוט בלהיפגש כמו פעם ולדבר?
למה כל רצון שלנו להרגיש חשובות, מועילות, מעניינות חייב לקבל אישור מהצד השני?
למה אנו לא יכולות להתעניין בעצמנו מבלי לעשות את הטיזינג לגברים? ומה יקרה אם הם לא יגיבו לטיזינג הזה? מזה מעיד עלינו ולמה זה חייב להעיד עלינו?
מה רע פשוט לשחק קלאס לבד? למה תמיד זה חייב להיות אחות וחולה? אי אפשר פשוט להיות בריאים?
האם באמת לא ניתן לעורר מודעות חברתית מבלי לפסק או לספר על גודל החזה שלי לכל מאן דהוא?
כנראה שלא. והכל כמובן טמון בילדות. אני קוראת בזאת לאלתר להפסיק את משחקי הקלאס ברחבי הארץ לנשים. שנים אחר כך אנחנו מועדות לשחק בפירות וירקות ברשת והמבינה תבין.
ורק למי שתוהה אני בננה! פעם שאפתי ולו ליום אחד להיות פטל, והיום משתוקקת ולו לשבוע להיות לימון.
שיהיה בתאבון.
