הילדים כשיקוף של ההורים שלהם: מדוע הם מראה את מי שאנחנו באמת
שלח לחברמכירה את הרגע הזה, את מסתכלת על הבת שלך ופתאום שומעת אותה אומרת דברים שאת אומרת בלי בכלל שהבנת שהיא קולטת ה-כ-ל! או שאת רואה את הבן שלך מתמודד עם תסכול בדיוק באותו האופן שבו את מתמודדת איתו.
זה לא צירוף מקרים, ואת לא מדמיינת. הילדים שלנו הם השיקוף הכי אותנטי שיש לנו - הם מראה לנו בצורה חדה ובלתי מתפשרת מי אנחנו באמת, מעבר לכל המסכות שאנחנו חובשות כלפי החוץ.
הקשר בין התנהגות ההורים לבין התנהגות הילדים הוא אחד המחקרים הנרחבים ביותר בפסיכולוגיה התפתחותית. מה שמתגלה שוב ושוב הוא שילדים לא רק קולטים את מה שאנחנו אומרים להם - הם סופגים את מי שאנחנו. הם קולטים את הרגשות שלנו, את הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם לחץ, את הטון שבו אנחנו מדברים אליהם כשאנחנו עייפות, ואת הדרך שבה אנחנו מתייחסות לעצמנו.
הילד שלך רואה הכל - גם את מה שאת חושבת שאת מסתירה
כאמא, את נמצאת תחת לחץ מתמיד להיראות מושלמת. החברה מצפה מאיתנו להיות סבלניות, אוהבות, מבינות ותמיד במצב רוח טוב. אבל המציאות שונה לחלוטין. יש לך ימים שבהם את מתפוצצת מכעס, יש לך רגעים שבהם את מרגישה שאת נכשלת, ויש לך זמנים שבהם את פשוט רוצה להיעלם.
הילד שלך רואה את כל זה. הוא לא רואה רק את הרגעים שבהם את מצליחה לשמור על קור רוח - הוא רואה את הדרך שבה הפנים שלך מתכווצות כשאת מתעצבנת, את הטון שבו את מדברת אליו כשאת במתח, ואת הדרך שבה את מטפלת ברגשות שלך כשדברים לא הולכים כמו שתכננת.
מחקרים מראים שילדים מפתחים את מערכת הרגשות שלהם בגיל מוקדם על בסיס הדוגמה שהם רואים בבית. אם את מתמודדת עם כעס על ידי צעקות, יש סיכוי גבוה שגם הילד שלך יפתח דפוס דומה. אם את נוטה לדכא רגשות ולהעמיד פנים שהכל בסדר כשזה לא כך, הילד שלך עלול לאמץ את אותה הגישה.
הילד שלך הוא המראה הרגשית שלך
יש משהו מרתק בדרך שבה ילדים מגיבים לרגשות שלנו. הם כמו מכשיר לגילוי רגשות - הם קולטים את מה שאנחנו מרגישות עוד לפני שאנחנו מבינות שאנחנו מרגישות את זה. אם את חרדה לגבי משהו, גם אם את מנסה להסתיר את זה, הילד שלך כנראה יהיה יותר קפיצי או דורשני. אם את עוברת תקופה קשה ברגש, הילד שלך עלול להפוך ללחוץ יותר או להראות התנהגויות רגרסיביות.
זה לא אומר שאת אחראית לכל התנהגות של הילד שלך. ילדים הם בני אדם עם אישיות משלהם, טמפרמנט משלהם, וגם גורמים חיצוניים משפיעים עליהם. אבל יש לך השפעה עצומה על הרגשות שלהם ועל הדרך שבה הם לומדים להתמודד עם העולם.
הדפוסים שאנחנו מעבירות בלי לשים לב
כל אחת מאיתנו יש את הדפוסים הרגשיים שלה. אלה דפוסים שאנחנו לרוב לא מודעות אליהם, שקיבלנו מההורים שלנו, או שפיתחנו במהלך החיים שלנו. הילדים שלנו קולטים את הדפוסים האלה ולעיתים מאמצים אותם בלי שום מודעות.
למשל, אם את נוטה לחוות חרדה כשדברים לא הולכים לפי התוכנית, הילד שלך עלול לפתח אותה הנטייה. אם את מגיבה לביקורת בהגנתיות, הילד שלך עלול לאמץ את אותה הגישה. אם את מתמודדת עם בושה על ידי התקפה על אחרים, הילד שלך עלול להראות התנהגויות דומות.
המעניין הוא שלעיתים הילדים שלנו מראים לנו את הצדדים שלנו שאנחנו הכי מתקשות לקבל. הילד שלך שצועק כשהוא כועס אולי מראה לך את הכעס שלך שאת מנסה לדכא. הילד שלך שמפחד לנסות דברים חדשים אולי מראה לך את החרדה שלך מכישלון.
השפעת הדיבור הפנימי שלך על הילדים
אחד הדברים שאנחנו פחות מודעות אליהם הוא איך הדיבור הפנימי שלנו משפיע על הילדים. הדרך שבה את מדברת עם עצמך - האם את מבקרת את עצמך קשות? האם את סלחנית כלפי הטעויות שלך? האם את מאמינה ביכולות שלך? - כל זה משפיע על הדרך שבה הילד שלך ילמד להתייחס לעצמו.
ילדים לומדים לא רק מהדרך שבה אנחנו מדברות אליהם, אלא גם מהדרך שבה אנחנו מדברות על עצמנו. אם את אומרת "אני כל כך טיפשה" כשאת עושה טעות, הילד שלך לומד שככה מתייחסים לטעויות. אם את אומרת "אני לא יכולה לעשות כלום נכון" כשמשהו לא הולך כמו שתכננת, הילד שלך לומד שככה מתמודדים עם תסכול.
הקשר בין הרגש שלך לבין ההתנהגות של הילד
יש קשר ישיר בין המצב הרגשי שלך לבין ההתנהגות של הילד שלך.
כשאת במתח, הילד שלך מרגיש את זה ועלול להגיב בחרדה, בהתנהגות מאתגרת, או בדרישות יותר גדולות לקשב. כשאת רגועה ומרוכזת, הילד שלך בדרך כלל יותר שקט וחופשי.
זה לא אומר שעליך להיות תמיד במצב רוח מושלם. זה לא באמת אפשרי (במיוחד במדינה כמו שלנו). אבל זה אומר שיש חשיבות לכך שתהיי מודעת לרגשות שלך ותלמדי לטפל בהם בדרך בונה. כשאת מתמודדת עם הרגשות שלך באופן בריא, את מלמדת את הילד שלך לעשות את אותו הדבר.
מה שאת יכולה לעשות כדי לשנות את הדפוס
המודעות היא הצעד הראשון. כשאת מבינה שהילד שלך הוא השיקוף שלך, את יכולה להתחיל לשים לב לדפוסים שלך ולראות איך הם משפיעים עליו. זה לא קל, כי זה מחייב מאיתנו להיות כנות עם עצמנו לגבי הצדדים שלנו שאנחנו פחות גאות בהם.
אבל הידיעה הזאת היא גם כוח עצום. כשאת מבינה את הקשר בין הרגש שלך לבין התנהגות הילד, את יכולה להתחיל לעבוד על עצמך כדי לעזור לו. זה לא אומר שאת צריכה להיות מושלמת - זה אומר שאת צריכה להיות מודעת ולהיות מוכנה לעבוד על עצמך.
הדבר הכי חשוב הוא שתקבלי את עצמך כמו שאת. הילד שלך צריך לראות שאת מקבלת את עצמך, כולל את הפגמים שלך. הוא צריך לראות שאת יכולה לעשות טעויות, להצטער עליהן, וללמוד מהן. הוא צריך לראות שאת יכולה להיות כועסת, עצובה, או מתוסכלת, וגם לטפל ברגשות האלה בדרך בונה.
לקחת אחריות בלי להאשים את עצמך
זה חשוב להבין שלקחת אחריות על השפעתך על הילד שלך זה לא אומר להאשים את עצמך בכל התנהגות שלו. יש הבדל בין אחריות לבין אשמה. אחריות אומרת שאת מבינה שיש לך השפעה ואת מוכנה לעבוד על עצמך. אשמה אומרת שאת מאשימה את עצמך בכל מה שקורה, וזה לא מועיל לאף אחד.
הילד שלך הוא בן אדם עם אישיות משלו, עם חוזקות וחולשות משלו. יש לו גם השפעות חיצוניות - בית ספר, חברים, תקשורת. אבל הבית הוא הבסיס שלו, והתנהגות שלך בבית היא הדוגמה הכי חזקה שיש לו לאיך מתמודדים עם החיים.
כיצד להפוך את השיקוף לכלי למידה
במקום לראות בשיקוף של הילד שלך משהו מפחיד או מאיים, את יכולה לראות בו כלי למידה עצום. הילד שלך מציג לך את המקומות שבהם את יכולה לגדול, להשתפר, ולהעמיק את הקשר עם עצמך.
כשאת רואה שהילד שלך מתפרץ מכעס, במקום לכעוס עליו, את יכולה לשאול את עצמך: "איך אני מתמודדת עם כעס? מה אני מלמדת אותו על כעס?" כשאת רואה שהילד שלך מפחד לנסות דברים חדשים, את יכולה לשאול: "איך אני מתייחסת לטעויות? מה אני מלמדת אותו על כישלון?"
הילד שלך יכול להיות המורה הכי טוב שלך - הוא מציג לך את המקומות שבהם את יכולה לגדול, והוא נותן לך את ההזדמנות לעבוד על עצמך יחד איתו.
הילד שלך הוא המתנה הכי גדולה שלך
בסופו של דבר, הילד שלך הוא המתנה הכי גדולה שלך - לא רק כי הוא מביא לך שמחה ואהבה, אלא כי הוא מביא לך את ההזדמנות לגדול, להכיר את עצמך יותר טוב, ולהיות הבן אדם שאת באמת רוצה להיות.
השיקוף שלו מראה לך את המקומות שבהם את חזקה, ואת המקומות שבהם את יכולה לגדול. הוא נותן לך את ההזדמנות לעבוד על עצמך מתוך אהבה - האהבה שלך אליו והרצון שלך לתת לו את הכי טוב.
כשאת מבינה שהילד שלך הוא השיקוף שלך, את מבינה שלעבוד על עצמך זה לא רק למענך - זה למענו. כל פעם שאת מצליחה לטפל ברגש שלך בדרך בונה יותר, את מלמדת אותו לעשות את אותו הדבר. כל פעם שאת מצליחה לקבל את עצמך יותר, את מלמדת אותו לקבל את עצמו.
זה המסע הכי משמעותי שיש - המסע של הורות שהוא גם מסע של גדילה אישית. הילד שלך הוא המורה שלך, השיקוף שלך, וההזדמנות שלך להיות הבן אדם שאת באמת רוצה להיות.
תזכרי שהורות היא מסע, לא יעד. כל יום את לומדת משהו חדש, גם על עצמך וגם על הילד שלך. השינוי לוקח זמן, אבל המודעות היא הצעד הראשון והכי חשוב.
