החיים מתחילים אחרי שמונה ושלושים בערב – חלק ב
שלח לחברמאת: אסנת גב גם אימא מסורה וגם אשת קרירה מצליחה (???)
טוב, אז איחרתי לישיבה. חברי הנהלה אחרים מאחרים דרך קבע. ולמרות הכרס שמטעה - הם לא בדיוק חזרו מחופשת לידה. אז לי לפחות יש סיבה טובה.
בישיבה הרגשתי עייפות נוראה, ומדי פעם ניקרתי ופעם אחת בלי כוונה נמנמתי - אבל ממש לשנייה. נו ככה זה כשיש תינוקת חדשה שיונקת בערך כל שעה.
מאת: אסנת גב גם אימא מסורה וגם אשת קרירה מצליחה (???)
טוב, אז איחרתי לישיבה. חברי הנהלה אחרים מאחרים דרך קבע. ולמרות הכרס שמטעה - הם לא בדיוק חזרו מחופשת לידה. אז לי לפחות יש סיבה טובה.
בישיבה הרגשתי עייפות נוראה, ומדי פעם ניקרתי ופעם אחת בלי כוונה נמנמתי - אבל ממש לשנייה. נו ככה זה כשיש תינוקת חדשה שיונקת בערך כל שעה. חבל רק כשזה קרה בדיוק כשהבוס פנה אלי בשאלה. כשהוא הבין שאני לא כל כך בהכרה הוא שאל אותי "מה את ישנה?", "מה פתאום?" עניתי בבהלה "אני עוצמת עיניים כדי להתרכז ביתר שאת בסוגיה", "אם כך, מה את אומרת?" הוא שאל בחוסר אמונה, "אני עדיין מתלבטת" אמרתי בבטחה. הוא כנראה השתכנע – כי מייד הוא עבר להציק למנהל ההפקה.
בסוף הישיבה הייתי ממש לחוצה, לא רק בגלל שיש לי הררי עבודה, אלא גם בגלל שהטבע דואג שהגוף ימשיך ליצר חלב בלי הכרה. שיט, באמת מה שחסר לי עכשיו זה כתמי חלב על החולצה. אחרי הישיבה פתרתי את הסוגיה בשאיבה.
כל היום התרוצצתי סביב השעון. רצתי טסתי ממקום למקום, בסופו של דבר בשבע שעות דפקתי עבודה של עשרים שעות לפחות. הייתי גאה בעצמי, איך הספקתי לעשות הכול, רק כדי שבשלוש ועשרים אוכל 'לעוף' ולהוציא את הבנות. מה לעשות שבארבע בדיוק הגנים סוגרים את הדלתות? בשלוש ושלושים כבר טסתי על הכביש. בשלוש שלושים ושלוש עצר אותי שוטר. בשלוש שלושים ושבע קיבלתי ממנו מזכרת – קנס על סך של שבע מאות וחמישים ₪ - על מהירות מופרזת.
אל הקטנה הגעתי כולי מתנשפת. כל הדרך היא בכתה ללא הפוגה. כאילו אומרת "שמונה שעות שהמתנתי לבואך ומה את עושה? נותנת חיבוק, נשיקה ומייד מחליקה אותי אל הסל-קל כאילו אני סתם חבילה. את סתם אימא רעה!". אז ברור שבתוקף היא סירבה להיכנס לכיסאה. בהתחלה היא הסתפקה במחאה, אח"כ היא צרחה ולבסוף היא נעלה את ברכיה ובכתה. עוד לא בת שנה וכבר איתנה בדעתה - בדיוק כמו אחותה. אז הפעלתי כוח פיסי מתון והושבתי אותה בכל זאת – ועל כך כמובן שילמתי ביומיים של ייסוריי מצפון. כל הדרך דיברתי אל לבבה. ניסיתי להסביר שאני מאחרת, הבטחתי שלכשנגיע אתן לה לינוק בחשק, ניסיתי לנחם אותה במילות חיבה, ביקשתי, התחננתי שתפסיק את בכייה... אך היא בשלה.
לבכורה הגעתי כדקותיים לפני סגירת השערים וברור שזכיתי למבטים נוזפים. הגננת עשתה לי פרצופים והבכורה קיבלה אותי בהתעלמות מוחלטת ורצה החוצה לחצר מבלי להתבלבל. כל אותו הזמן הזאטוטה צעקה כאילו אומרת לי "את מפרה הבטחה". אז התיישבתי בצד וחלצתי את השד. בדיוק כשהיא התחילה לינוק הגדולה נפלה מארגז החול וחטפה מכה בראש. אז ניתקתי את הקטנה ורצתי בבהלה לבדוק האם הכול כשורה. בעוד היא בוכה בקולי קולות ואחותה קובלת על מעשיי בצעקות - הרגשתי איך מתחיל להתפתח אצלי כאבי ראש. לשווא ניסיתי לנחם את הגדולה, אז הרמתי גם אותה - למרות שהתברר שהמכה הייתה קלה. בדיוק באותו הרגע ראיתי את הגננת מסתכלת עלי ואומרת "למה אתן לא מתפנות? אתן לא מבינות שהיה לי יום ארוך ושאולי גם לי מגיע קצת לנפוש?".
אז כששתי בנותיי בזרועותיי צעדתי במבוכה לכיוון היציאה - מהחצר לגינת החורש הסמוכה. בדשא המשכתי להניק את הקטנה בו בעת שהבכורה רכבה לי על הגב. כשהייתי מוכנה לתזוזה היא הודיעה שהיא לא מתפנה בלי חברה. אז שאלתי את אחת האימהות אם בתהרוצה אל ביתנו להתלוות.
בבית הן השתוללו, צעקו, רבו, בכו, השלימו, שיחקו, ברדקו, שברו, נישנשו, לכלכו, שפכו, קשקשו, זרקו, רצו וצחקו.
בכל אותו הזמן אני רצתי, הנקתי, ניקיתי, הכנתי, פיניתי, הנקתי, פישרתי, גישרתי, החלפתי, הרמתי, הנקתי, נבהלתי, כעסתי, צעקתי, חייכתי, נשיקתי, ליטפתי, הנקתי, הנקתי, הנקתי.
כשנותרנו לבד כבר ירדה החשיכה ואני התיישבתי לשנייה להתבונן במהפכה. ההפסקה הסתיימה ברגע שהגדולה הודיעה שהיא ממש רעבה. אז מייד קמתי וארוחת ערב הכנתי.
כפית לקטנה, מגבון לגדולה, כפית לקטנה, מפית לידי הבכורה."עוד מלפפוני", הכפית נפלה והוחלפה, עוד כפית דייסה לזאטוטה. "עוד פרוסה, לא כל כך גדולה, עם הרבה גבינה לבנה, בלי הקשה, בלי העגבנייה". הפרוסה נפלה עם הפנים על הרצפה - לא נורא. "עודי, עודי, עוד פרוסה בבקשה". עוד כפית דייסה - נמרחה על הפרצוף של הקטנה. עוד ביצה קשה "רק את הלבני בלי הצהובי". עוד שתייה- "לשתותי, לשתותי, לשתותי". "עוד גבינה צהובה, עוד מלפפוני בלי הקליפה, תודה".
בתום הארוחה לא הצלחתי לזכור האם הצלחת שלפני ריקה בגלל שאכלתי את שהכילה או שמלכתחילה היא לא הכילה- ניחא!
לאחר הארוחה נערכנו לאמבטיה. לאחר דין ודברים ולאחר שהתעייפתי מהוויכוחים הסכמתי שהיום אנחנו לא חופפים. המקלחת אומנם התארכה והתארכה אך בסופה הבנות היו מוכנות לשינה. אחרי שהנקתי שוב ושוב את הקטנה והבאתי פעמים מים לגדולה, והקראתי את אותו סיפור שש פעמים ברצף, וקמנו לעשות פיפי פעמיים בערך... אחרי כל זאת זכיתי לראות איך העיניים שלהן סוף - סוף נעצמות. אז הצצתי בשעון וגיליתי שהשעה שמונה עשרים ושלוש.
הסתכלתי באדישות על המהפכה שהשארנו בכל פינה והתיישבתי לשנייה על הכורסא –
מאושרת לגלות שעכשיו אני מתחילה לחיות.
התחלתי לתכנן איך אני הולכת לבלות, איך אנצל כל רגע מזמני, איך לממש את כל מה שרציתי לעשות, איך לסחוט עד הטיפה האחרונה את שפע הזמן שנפל כפרי בשל לידיי. כולי מחויכת ומבוסמת מעצמי, מרוצה עד הגג מההספק שלי. איך הצלחתי לתקתק את הכול, איך בשעה שמונה ושלושים הבנות כבר ישנות ואיזה תוכניות מסעירות אני מתכננת לניצול שארית היום. אז נכון השמש כבר שקעה, ונכון שהתוכניות שלי צריכות להיות מותאמות לפעילויות ביתיות ובכל זאת...
קודם כל אכין לי כוס קפה עם עוגייה קטנה ואקרא את כותרות היום בעיתון, אח"כ אענה למספר הודעות במייל וקצת אגלוש, לאחר מכן אמלא כמה דפים ברומן החדש שאני מתעדת לכתוב ובזמן הנותר אצפה בסרט קצרצר... ואם יוותר לי עוד כמה דקות פנויות אתפנה סוף סוף לשוחח עם שתי חברות.
פרפקטו! פשוט מושלם!
"מה זה? אימאל'ה!" צעקתי וזינקתי מהספה בבהלה. לאחר כמה שניות שבהן ניסיתי לאפס את הראש – נרגעתי.
"הבהלת אותי" גמגמתי.
"אולי תלכי לישון במיטה?" הוא ענה לי.
"השתגעת? יש לי מלא תוכניות לניצול שארית היום" עניתי.
"על מה את מדברת? איזה שארית היום? עוד כמה דקות חצות!".
"מה ?" זעקתי בבהלה ונפלתי חזרה לספה, בוהה באישי בחוסר אמונה.
"בכל מקרה אם התבטלו לך התוכניות את מוזמנת להתחיל לנקות...".
אז זהו החיים באמת מתחילים בשמונה ושלושים – אבל זה כמובן בתנאי שלא נרדמים.
