הטלפן מהאנטרפרייז
שלח לחברמאת: טלי תקומי
השעה שבע ורבע בדיוק.
בערב.
זה עתה גמרתי (משורש גמורה) לנגב את הקיא של הקטן
מהרצפה, ברגל אחת.
וברגל השניה, אני מזיזה את הצלחת שנשברה ממנו
והלאה...והלאה...והלאה...
מאת: טלי תקומיהשעה שבע ורבע בדיוק.
בערב.
זה עתה גמרתי (משורש גמורה) לנגב את הקיא של הקטן
מהרצפה, ברגל אחת.
וברגל השניה, אני מזיזה את הצלחת שנשברה ממנו
והלאה...והלאה...והלאה...
הילד הגדול מושך בשערות של אחות שלו, שלא טומנת ידיה בצלחת
של ארוחת הערב לעזאזל (כלום היא לא אוכלת. לא מבינה ממה
היא חיה), ושמה לו בוחטה של קוטג' באוזן.
...לא נשאר חייב ומעניק לה גבינה צהובה בכיס של החולצה , הוא, כשלעצמו
ביד שנשארה לי, אני עושה להם סימנים, שדינם סקילה.
אני לא יכולה לדבר כי יש לי את המחברת קשר בפה, ואני גם עם הנייד, בשיחה עם בעלי, שנמצא בהודו, אז ווי ספיק....
להמשיך?
הבנתם כבר את הסיטואציה, נכון?
הקריזה ההורית בהתגלמות השעה שבע וחצי בערב.
צרחות, בכי ונהי הם מרכיב מרכזי כאן.
בלאגגגגן אימים.....
בתוך כל זה, השכנה באה לבקש כוס קמח ואני צריכה גם להיראות ייצוגית וקלילה, וכאילו כלום מזה לא נוגע לי בכלל.
כי אני אמא קולית שזורמת, כפי שטענתי בחום באסיפה.
איך שהיא יוצאת בדלת-
טלפון...
אני זורמת, או יותר נכון זולגת, הכי נכון זה נגררת, למכשיר.
בכל מאודי, אני נורא מנסה להגיע לצלצול האחרון.
בשאריות כוחותי, אני מרימה את השפורפרת, תוך כדי ששפכתי 1 ילד בוכה על השטיח, שלועס ת`מחברת קשר, ושני האחים שלו עסוקים בחיסול הדדי....
ביד רועדת ובאוזן כרויה אני מאזינה...
כולי צפיון וחיכיון...
ואז?
ואז כלום.
שקט....
שקט...
ושוב שקט...
.........
"מי זה" אני שואלת את עצמי והשפוף, ולא אני ולא השפוף עונים לי פה.
עכשיו, כבר מנתחים.
מי יכול להיות הלא נורמאלי להתקשר בשעה כזו?
אולי, חלילה, קרה אסון!!!!
אולי זה מטריד אלמוני?
(מזמן לא היה לנו...)
אולי... אולי זה טעות במספר?
אולי זה בכלל מאהב ביישן?
(באמת, גם מזמן לא היה לנו...)
ואז זה בא .
צליל החלסטרה.
הצליל היחיד שעושה לי טיקים בפרצוף.
מין שילוב כזה של הפעלת טייפ מהסוג של פעם, מעורבב עם הקולות מה``אנטרפרייז``.
מין "פיפלללחב" כזה...
וקול בס של גבר, תמיד גבר(?) תרבותניק עאלק, בוקע מהשפוף, ושח לי בלאט, א ל אפטרשייב/חדר מיטות את הצרור הבא:
"שלום"
"זוהי הודעה מוקלטת ...."(לאאאא. בחיאת!)
"מדבר שמואל מסניף בנק דיסקונט" (שמואל אעלק...אפילו סמי לא הייתי נותנת לך, אידיוט!)
"אנו מעוניינים לעניין...אותך"
או: "אנו שמחים להעניק לך"...
או: "אנו גאים לבשר לך"...
$$)*&*^%#$%#$#%)&*%^*&^$$%w#$^!!!!!!!!
כאן , לרוב, נגדעת השיחה, כי אני טורקת את השפוף, בפרץ זעם מגה-קריזיונרי כזה, משהו שפרופיל תשעים ושבע זה פרומיל לעומתו, עוד טיפ טיפה כוח והשפורפרת היתה ניתכת לתוך הטלפון....האם-אמו של הקריזות, שמרכזת את כל הקריזות האחיות מכל היום, שממצה את כל עוצמות החלסטרה, שעולות לי בעקבות האמבושים הליליים האלו.
אני גאה להגיד לכם, שגם אני הייתי שמחה להעניק משהו לסמי.
אגרוף בפרצוף למשל.
או לפחות לעניין אותו באיזה סטירה.
אולי רק נופשון בריא של קללות עסיסיות?
אבל מה הבעיה?
שאין למי....
כי סמי הוא פיקציה מהאנטרפרייז.
הוא לא ממש שם.
הוא הקלטה מחורבנת, לעזאזל!
גם אם אגיד לו אלף פעמים מה אני חושבת עליו ועל המקצוע האומלל שבחר לו, הוא עדיין ישמח להעניק לי את המשמו, או להודיע לי איזה שטות עם 8221.#&ה ``פיפלללחב המזעזע שלו.
לא טיפשים שמה, הבוסים של סמי מהטלפון.
הם יודעים שאם היו מעסיקים טלפנים בשר ודם, תוך שבוע אלף אימהות כמוני היו מחכות להם מחוץ למשרדים עם המערוך ביד...
לפעמים, בערב, אני כבר מותנית לקריזה היומית.
אני ממש מחכה לזה.
שואלת את עצמי:
" יהיה היום או לא?"
הטיקים מתחילים כבר בדרך הביתה.
מסכן מי שמנסה לעקוף אותי.
כל נהג שמצליח, ישר אני חושבת שהוא סמי ודינו לנסוע אחרי בזיגזג.
יום בהיר אחד אני אתקשר לסמי הביתה, ואגיד לאישתו כל מה שאני חושבת עליו.
(בטח היא המנכל``ית של כל העסק)
אבל בינתיים, אני צריכה להכין את הילדים לישון, כי כבר עשר בלילה.
עברו שעתיים מסמי.
נרגעתי.
באמת נרגעתי.
תודה על ההקשבה!
לילה טוב!
