סיפור הלידה של יובל
שלח לחבר
אני רוצה לספר על מהלך הלידה השנייה דווקא כיוון שבה לא קיבלתי זריקת אפידורל וגיליתי להפתעתי שהשד לא נורא כל-כך.
חוויית הלידה הראשונה והשנייה שחוויתי יכולות לעודד ולהפיג חששות.
אני רוצה לספר על מהלך הלידה השנייה דווקא כיוון שבה לא קיבלתי זריקת אפידורל וגיליתי להפתעתי שהשד לא נורא כל-כך.
אני יכולה לספר על עצמי שבכל הנוגע להריון ולידה אני נחשבת לבחורה ממוצעת.
אני פוחדת מכאב וכל רעיון יציאת התינוק מהפתח הקטן ההוא למטה נתפסה בעיני
כבדיחה גרועה של הטבע.
ברור היה לי שאת הלידה אעבור עם אפידורל וכמה שיותר מוקדם.
ההריון שחוויתי היה יחסית קשה. הקאתי חמישה חודשים,
כחמש פעמים ביום לאורך כל היום.
לאחר מכן הגיעו הצרבות, התכווצויות השרירים, הנפיחות... אי שם בשבוע 38
הודעתי לבעלי היקר שהגיעו מים עד נפש ואם לא אלד בימים הקרובים אני יוצאת מהמשחק.
כנראה שהכרזתי נפלה על אזניים קשובות ובאותו הלילה חשתי רטיבות בין רגליי.
בתחילה חשבתי שבורח לי שתן. ניסיתי ללחוץ עם השרירים למנוע את הדליפה,
אך זה לא עזר. התיישבתי על המיטה וחשתי את הטפטוף מתחזק.
הערתי את בעלי. התקשרנו להורי,
אותם הכנו מראש לאפשרות שנדקק לעזרתם באחד הלילות לשמור על הבן הבכור - עמרי.
עד שהורי הגיעו חטפנו משהו לאכול,
ארגנו את התיק והמסמכים. כתבנו לעמרי מכתב בו הסברנו לו לאן נעלמנו.
בזמן הזה לא חשתי כל כאב. פרט לטפטוף המים לא היה כל סימן לכך שהלידה קריבה ובאה. המצב הזה עורר בי חשש. הנחתי שאם לא יתחילו צירים אאלץ לקבל
זירוז וזירוז יכול ליצור צירים מאוד כואבים. וכפי שכבר ציינתי אני לא חזקה בקטע של הכאבים.
הגענו לבית החולים. המחלקה היתה עמוסה ביולדות. הרופא היה עסוק בתפירות.
נכנסתי לחדר בדיקה, החלפתי בגדים וחוברתי למוניטור. הרחם היה יחסית שקט.
לאחר בדיקת המוניטור חיכינו לרופא שיתפנה. לאחר כחצי שעה הוא הגיע.
נכנסנו לחדר הבדיקה. שם הרופא בדק פתיחה. הייתי במצב יחסית סגור אולי 2 ס"מ.
במהלך הבדיקה החל זרם המים לגבור.
התחושה היא כאלו מישהו פתח צינור מים והניח אותו בין רגלייך.
גם התחבושות של המחזור החזקות ביותר לא עמדו בשיטפון.
מכיוון שהרחם שקט הלכתי לצעוד בתקווה לעודד פעילות.
הייתי אמורה לחזור לרופא לאחר כחצי שעה, אולם את הרופא לא ראיתי יותר מאותו רגע.
התחלתי לצעוד במסדרון בתקווה שהצעידה תעודד צירים ואכן לאחר שעה של צעידה,
בה לא חשתי דבר, החלו להגיע צירים.
המשכתי לצעוד כדי להוביל לפתיחה ולאט לאט הצירים הלכו וחזקו.
ככל שהם התחזקו כך צעדתי במעגלים קרובים יותר לחדר האחיות.
השתמשתי בטכניקת הנשימות שלמדתי בקורס ההכנה ללידה בהריון הראשון,
כאשר בעלי עוזר לי על ידי עיסוי בגב התחתון ועידוד. הכאב הלך וגבר במהירות.
וידאתי שהאחות בחדר האחיות רואה אותי ושומעת את קריאות הכאב שלי (שהיו מכוונות אליה, הכאב היה לחלוטין נסבל).
הרופא עדיין היה עסוק ואיש לא התפנה להתייחס אלי.
לאחר כחצי שעה, הבנתי, לפי עוצמת הכאב,
שאם לא אקבל אפידורל בדקות הקרובות אפספס את ההזדמנות.
ניגשתי לאחות היחידה שנראתה בשטח והודעתי לה, כמעט בצווחות,
שהתינוקת בקרוב בחוץ. האחות הועילה בטובה להניח את הספר ולבדוק אותי.
אכן הייתי במצב של פתיחה של 7 אצבעות. למזלי אחד מחדרי הלידה התפנה.
הובלתי לחדר הלידה. הודעתי למיילדת שברצוני לקבל זריקת אפידורל מייד.
הצירים כאבו, אולם יותר משכאב לי, פחדתי מהלא נודע. לאיזה עוצמה הכאב עלול עוד להגיע?
כמה נורא זה יהיה ברגע שהתינוקת תצא?
הכאב הנוכחי היה נסבל, אבל מה יהיה אם בהמשך זה יהיה בלתי נסבל?
מה יהיה אם זה ימשך עוד הרבה זמן?
האחות קראה לרופא המרדים, אבל הוא היה עסוק.
בינתיים עמדתי נשענת עם הישבן על המיטה.
כל פעם שהגיע ציר ניפחתי את הבטן וכופפתי מעט את הגב לאחור,
מצאתי ששיטה זו מאוד מרגיעה את הכאב.
במהלך הצירים, כל כמה שניות התחננתי בבכי בפני המיילדת שתביא את המרדים לפני שיהיה מאוחר מדי. המיילדת קראה למרדים, אך הלה לא נראה באופק. לאחר כמה דקות הוא נכנס. אולם באותן שניות איבדה המיילדת את הדופק של העובר. היא החלה לחפש בבהלה את הדופק, בינתיים המרדים עזב את החדר. התחננתי בפניו שישוב, אבל המיילדת אמרה שיותר חשוב למצוא את הדופק של העובר. לא כל-כך הסכמתי איתה, פחדתי פחד נורא מהעתיד לבוא. בינתיים היא שלחה קריאות בהלה לעבר הדלת "רופא, אני צריכה רופא, דחוף" איש לא הגיב לקריאות. בשלב זה גם אני נבהלתי. ואז הרגשתי לחץ כאילו שאני צריכה לשירותים.
לא הספקתי לבצע חוקן וחששתי מהמצב. אמרתי זאת למיילדת ואז היא הבינה למה היא לא מוצאת את הדופק של העובר. העובר כבר בתעלה. היא השכיבה אותי על המיטה ומיהרה לחבוש כפפות. אני רוצה אפידורל צרחתי. היא נגשה אלי ואמרה לי "עמית, זה המצב. את הולכת ללדת עכשיו בלי אפידורל. אין מה לעשות זה המצב" הבטתי בה בעיניים מבועתות. "טוב אז רק תגידי לי כמה זמן זה יקח" הייתי חייבת לדעת לכמה זמן של כאב להתכונן. עד כה הצירים כאבו, אבל היו נסבלים. הצלחתי להתמודד איתם. אבל הנורא מכל לפני. כך חשבתי.
הרגע בו התינוק יוצא אמור להיות הכואב מכל. "עכשיו תלחצי חזק" היא אמרה לי. אז לחצתי חזק ככל שיכולתי. "לא ללחוץ". עצרתי. נשמתי את הנשימות המהירות שעוזרות להימנע מללחוץ. "עכשיו שוב בכל הכוח". לחצתי שוב בכל הכוח ואז זה קרה.
הרגשתי אותה נעה לעבר הפתח ופק היא בחוץ. וזה ממש לא היה נורא. שתי לחיצות והיא היתה בחוץ והכאב היה לחלוטין נסבל. הייתי כל-כך נרגשת.
הם הניחו את האוצר היפה, המדהים והחם הזה עלי. הגשתי לה באהבה את הציצי. ובאותו רגע הייתי על פסגת העולם.
אחזתי בת מדהימה והייתי כל-כך גאה בעצמי שעמדתי בהצלחה בדבר שהפחיד אותי יותר מכל דבר עלי אדמות - לידה ללא אפידורל.
לסיכומו של דבר. אני חושבת שהצעידות עודדו את תהליך הלידה. והעמידה במצב של פתיחה מלאה זירזה אף היא את התהליך.
חוויית הלידה הראשונה והשנייה שחוויתי יכולות לעודד ולהפיג חששות.
אני רוצה לספר על מהלך הלידה השנייה דווקא כיוון שבה לא קיבלתי זריקת אפידורל וגיליתי להפתעתי שהשד לא נורא כל-כך.
אני יכולה לספר על עצמי שבכל הנוגע להריון ולידה אני נחשבת לבחורה ממוצעת.
אני פוחדת מכאב וכל רעיון יציאת התינוק מהפתח הקטן ההוא למטה נתפסה בעיני
כבדיחה גרועה של הטבע.
ברור היה לי שאת הלידה אעבור עם אפידורל וכמה שיותר מוקדם.
ההריון שחוויתי היה יחסית קשה. הקאתי חמישה חודשים,
כחמש פעמים ביום לאורך כל היום.
לאחר מכן הגיעו הצרבות, התכווצויות השרירים, הנפיחות... אי שם בשבוע 38
הודעתי לבעלי היקר שהגיעו מים עד נפש ואם לא אלד בימים הקרובים אני יוצאת מהמשחק.
כנראה שהכרזתי נפלה על אזניים קשובות ובאותו הלילה חשתי רטיבות בין רגליי.
בתחילה חשבתי שבורח לי שתן. ניסיתי ללחוץ עם השרירים למנוע את הדליפה,
אך זה לא עזר. התיישבתי על המיטה וחשתי את הטפטוף מתחזק.
הערתי את בעלי. התקשרנו להורי,
אותם הכנו מראש לאפשרות שנדקק לעזרתם באחד הלילות לשמור על הבן הבכור - עמרי.
עד שהורי הגיעו חטפנו משהו לאכול,
ארגנו את התיק והמסמכים. כתבנו לעמרי מכתב בו הסברנו לו לאן נעלמנו.
בזמן הזה לא חשתי כל כאב. פרט לטפטוף המים לא היה כל סימן לכך שהלידה קריבה ובאה. המצב הזה עורר בי חשש. הנחתי שאם לא יתחילו צירים אאלץ לקבל
זירוז וזירוז יכול ליצור צירים מאוד כואבים. וכפי שכבר ציינתי אני לא חזקה בקטע של הכאבים.
הגענו לבית החולים. המחלקה היתה עמוסה ביולדות. הרופא היה עסוק בתפירות.
נכנסתי לחדר בדיקה, החלפתי בגדים וחוברתי למוניטור. הרחם היה יחסית שקט.
לאחר בדיקת המוניטור חיכינו לרופא שיתפנה. לאחר כחצי שעה הוא הגיע.
נכנסנו לחדר הבדיקה. שם הרופא בדק פתיחה. הייתי במצב יחסית סגור אולי 2 ס"מ.
במהלך הבדיקה החל זרם המים לגבור.
התחושה היא כאלו מישהו פתח צינור מים והניח אותו בין רגלייך.
גם התחבושות של המחזור החזקות ביותר לא עמדו בשיטפון.
מכיוון שהרחם שקט הלכתי לצעוד בתקווה לעודד פעילות.
הייתי אמורה לחזור לרופא לאחר כחצי שעה, אולם את הרופא לא ראיתי יותר מאותו רגע.
התחלתי לצעוד במסדרון בתקווה שהצעידה תעודד צירים ואכן לאחר שעה של צעידה,
בה לא חשתי דבר, החלו להגיע צירים.
המשכתי לצעוד כדי להוביל לפתיחה ולאט לאט הצירים הלכו וחזקו.
ככל שהם התחזקו כך צעדתי במעגלים קרובים יותר לחדר האחיות.
השתמשתי בטכניקת הנשימות שלמדתי בקורס ההכנה ללידה בהריון הראשון,
כאשר בעלי עוזר לי על ידי עיסוי בגב התחתון ועידוד. הכאב הלך וגבר במהירות.
וידאתי שהאחות בחדר האחיות רואה אותי ושומעת את קריאות הכאב שלי (שהיו מכוונות אליה, הכאב היה לחלוטין נסבל).
הרופא עדיין היה עסוק ואיש לא התפנה להתייחס אלי.
לאחר כחצי שעה, הבנתי, לפי עוצמת הכאב,
שאם לא אקבל אפידורל בדקות הקרובות אפספס את ההזדמנות.
ניגשתי לאחות היחידה שנראתה בשטח והודעתי לה, כמעט בצווחות,
שהתינוקת בקרוב בחוץ. האחות הועילה בטובה להניח את הספר ולבדוק אותי.
אכן הייתי במצב של פתיחה של 7 אצבעות. למזלי אחד מחדרי הלידה התפנה.
הובלתי לחדר הלידה. הודעתי למיילדת שברצוני לקבל זריקת אפידורל מייד.
הצירים כאבו, אולם יותר משכאב לי, פחדתי מהלא נודע. לאיזה עוצמה הכאב עלול עוד להגיע?
כמה נורא זה יהיה ברגע שהתינוקת תצא?
הכאב הנוכחי היה נסבל, אבל מה יהיה אם בהמשך זה יהיה בלתי נסבל?
מה יהיה אם זה ימשך עוד הרבה זמן?
האחות קראה לרופא המרדים, אבל הוא היה עסוק.
בינתיים עמדתי נשענת עם הישבן על המיטה.
כל פעם שהגיע ציר ניפחתי את הבטן וכופפתי מעט את הגב לאחור,
מצאתי ששיטה זו מאוד מרגיעה את הכאב.
במהלך הצירים, כל כמה שניות התחננתי בבכי בפני המיילדת שתביא את המרדים לפני שיהיה מאוחר מדי. המיילדת קראה למרדים, אך הלה לא נראה באופק. לאחר כמה דקות הוא נכנס. אולם באותן שניות איבדה המיילדת את הדופק של העובר. היא החלה לחפש בבהלה את הדופק, בינתיים המרדים עזב את החדר. התחננתי בפניו שישוב, אבל המיילדת אמרה שיותר חשוב למצוא את הדופק של העובר. לא כל-כך הסכמתי איתה, פחדתי פחד נורא מהעתיד לבוא. בינתיים היא שלחה קריאות בהלה לעבר הדלת "רופא, אני צריכה רופא, דחוף" איש לא הגיב לקריאות. בשלב זה גם אני נבהלתי. ואז הרגשתי לחץ כאילו שאני צריכה לשירותים.
לא הספקתי לבצע חוקן וחששתי מהמצב. אמרתי זאת למיילדת ואז היא הבינה למה היא לא מוצאת את הדופק של העובר. העובר כבר בתעלה. היא השכיבה אותי על המיטה ומיהרה לחבוש כפפות. אני רוצה אפידורל צרחתי. היא נגשה אלי ואמרה לי "עמית, זה המצב. את הולכת ללדת עכשיו בלי אפידורל. אין מה לעשות זה המצב" הבטתי בה בעיניים מבועתות. "טוב אז רק תגידי לי כמה זמן זה יקח" הייתי חייבת לדעת לכמה זמן של כאב להתכונן. עד כה הצירים כאבו, אבל היו נסבלים. הצלחתי להתמודד איתם. אבל הנורא מכל לפני. כך חשבתי.
הרגע בו התינוק יוצא אמור להיות הכואב מכל. "עכשיו תלחצי חזק" היא אמרה לי. אז לחצתי חזק ככל שיכולתי. "לא ללחוץ". עצרתי. נשמתי את הנשימות המהירות שעוזרות להימנע מללחוץ. "עכשיו שוב בכל הכוח". לחצתי שוב בכל הכוח ואז זה קרה.
הרגשתי אותה נעה לעבר הפתח ופק היא בחוץ. וזה ממש לא היה נורא. שתי לחיצות והיא היתה בחוץ והכאב היה לחלוטין נסבל. הייתי כל-כך נרגשת.
הם הניחו את האוצר היפה, המדהים והחם הזה עלי. הגשתי לה באהבה את הציצי. ובאותו רגע הייתי על פסגת העולם.
אחזתי בת מדהימה והייתי כל-כך גאה בעצמי שעמדתי בהצלחה בדבר שהפחיד אותי יותר מכל דבר עלי אדמות - לידה ללא אפידורל.
לסיכומו של דבר. אני חושבת שהצעידות עודדו את תהליך הלידה. והעמידה במצב של פתיחה מלאה זירזה אף היא את התהליך.
